תוצאות החיפוש

לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט של קטי כהן My Happy Memories by Ketty Katrin Cohen ובו היא מספרת על סדנה ליצירת זיכרונות משמחים שהיא מעבירה, בום. ישר הזמנתי אותה להתארח כאן ביוצרות זיכרונות כדי לספר גם לכן את הסיפור שלה וכמובן להזמין אתכן לסדנה. את קטי אני מכירה מהרשת, אנחנו שכנות כאן בעמק יזרעאל ואי אפשר לפספס אותה, היא יצירתית, עמלנית, מוכשרת כמו שד וגם לא מפתיע, היפר אקטיבית. קטי היא פוטו תרפיסטית, יוצרת תוכן, גננית ונגרית חובבת, תופרת סורגת ואמא מיוחדת, אני הוקסמתי, בטחה שגם לכן זה תכף יקרה. קטי, הבמה שלך: אני קטי, אמא למישל, דניאל ויונתן שהפכו אותי לאמא ולבן אדם שאני היום. נשואה לאלון שנותן לי את החופש ללכת בדרך שלי ואת הבטחון שהכול יהיה בסדר ושהוא לצידי בכל דרך שאבחר. נולדתי וגדלתי באוקראינה, בעיר יפהפייה על שפת הנהר בתקופה שלילדים היה את החופש לשחק בחוץ עד רדת החשכה, לחקור, לגלות את העולם, לטפס על העצים ולהכין קציצות בוץ. שיחקנו כדורגל עם הבנים תפרנו שמלות לבובות עם הבנות והעלינו הצגות בסוף חופשת הקיץ לכל השכנים. זו הייתה ילדות פשוטה ומאושרת. בגיל 16 עליתי לארץ לבד במסגרת תוכנית נע״לה. אחרי הצבא כמו כל ילדה סובייטית טובה בלי לחכות או לברר עם עצמי מה בדיוק אני רוצה לעשות בחיים התחלתי לימודי מנהל עסקים. בסוף השנה הראשונה כשאני יושבת בשולחן האחרון בכיתה פר׳ רוזנטל, מרצה להתנהגות ארגונית דפק לי קלות על הכתף בזמן שאני מציירת על הצד הנקי של הדפים שהוא חילק את חדר החלומות שלי עם כוננית הספרים והצמחים וכיסא הנדנדה ואומר לי: ״ילדה, החוג לאדריכלות זה בקצה השני של הקמפוס, נראה לי שטעית בכיתה״ הוא לא תיאר לעצמו כמה הוא צדק! את שנת הלימודים הבאה כבר התחלתי בקצה השני של הקמפוס. פתאום גיליתי עולם!! אלה היו השנים יצירתיות, פוריות ומרגשות. שנים שממש גיליתי את עצמי. כל הפוטנציאל שתמיד אמרו לי שאני לא מממשת התפרץ כמו הר געש. בשנה אחרונה ללימודים תוך כדי בשרטוטים של פרויקט הגמר שלי, הודעת פרסומת אחת שהבטיחה שיעור ניסיון וכוס קפה חינם בבית ספר לאיפור שינתה לי את כל החיים. עד אותו רגע בכלל לא ידעתי שמאפר זה מקצוע של ממש. כל כך הוקסמתי מכל הזוהר ששכחתי לגמרי שצריך להגיש פרויקט גמר. התחלתי ללמוד, עברתי לתל אביב וככה במצמוץ אחד עברו להם יותר מ20 שנה. ב-20 שנה האלה הספקתי לעזוב את תל אביב ולחזור לנתניה, להכיר את אלון בעלי היקר ולעבור לגור אתו שלושה שבועות אחרי שיחת טלפון הראשונה, להתחתן, להביא שלושה ילדים לעולם, ללמוד להיות אמא, להכיר את המילה אוטיזם מקרוב מאוד, לעבור לגור בקיבוץ בצפון יחד עם כל המשפחה ולהבין שבכל זאת אנחנו עכברי עיר ולעזוב את הקיבוץ, לבחור בכל מקרה להישאר בצפון ולשלב המון נסיעות ועבודות במרכז. תהליכים והתפתחויות, כל כך הרבה דברים למדתי ב-20 השנה האלה עד שיום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי (טוב אולי זה לא באמת קרה ביום אחד) ופניתי ללימודי פוטותרפיה. פעם מישהי שבעיניי הייתה דוגמה ומופת, מישהי שהייתי רוצה להיות כמותה אמרה לי שהיא מאוד מקנאה בי. זו הייתה אמירה שנשמעה לי הזויה ממש באותו רגע. והיא הסבירה: ״אני מקנאה באומץ שלך ללכת אחרי החלומות שלך, את לא מחכה שמישהו יעשה בשבילך משהו, אם את רוצה משהו את פשוט הולכת על זה״. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להגיד את זה על עצמי בקול רם וברור. אבל היום בגיל 46 אחרי כל מה שעברתי בחיים , במיוחד אחרי מה שכולנו עברנו כעם ב7/10 אני  לא מוכנה ולו לרגע אחד לוותר על אף אחד מהחלומות שלי. התחלה בסגר הראשון (בקורונה) כשכל הקולגות שלי העלו סרטוני איפור וניסו להישאר רלוונטיות, הייתה לי הבנה מאוד ברורה שאת זה אני לא רוצה לעשות. אחרי 20 שנה במקצוע הרגשתי שמיציתי. יום אחד אחרי שבעלי שוב התיישב בטעות על אחד הספרים שלי שהיו פזורים בכל הבית הוא רטן על כך שאין מקום בבית שאני לא משאירה בו איזה ספר פתוח וזה היה רגע שבו נדלקה לי נורה זוהרת מעל הראש, כמו בסרטים מצוירים. אספתי את כל הספרים שקראתי, קצת אקססוריז, נכנסתי לחדר שינה שלי, יצרתי על המיטה שלי קולאז׳ וצילמתי עם הנייד. תמונה אחרי תמונה, ספר אחרי ספר, צילמתי וכתבתי המלצות על הספרים שאהבתי ועל החוויות שלי כאמא לילדים עם צרכים מיוחדים שמתמודדת עם הסגר ועם כל ה-ביחד הזה שנכפה עלינו. תיעדתי בלי סוף את החיים שלי כפי שראיתי אותם. החוצץ הזה של עדשת המצלמה, אפשר לי להתמודד עם הדברים בצורה הרבה יותר טובה. מצד אחד יצרתי בשביל הילדים שלי תמונות שיזכירו להם את התקופה, מצד שני יצרתי לעצמי דרך להתמודד עם כל סיטואציה שעולה במרווח נשימה הרבה יותר גדול דרך עדשת המצלמה. זה חיבר בשבילי בעצם את ההחלטה שקיבלתי 8 שנים קודם לכן, כשמישלי הבת הבכורה שלי אובחנה על הספקטרום של האוטיזם, ואני הפסקתי לתפקד ורק האשמתי את עצמי ושאלתי למה זה מגיע לי ומה יהיה איתה ופחדתי בטירוף ממה שעתיד לקרות עד שיום אחד הבנתי שהדבר היחידי שקיים מבחינתי זה הרגע הזה ממש, ״כאן ועכשיו״ והמציאות/החוויה שאצליח לייצר בשבילה ובשבילינו כמשפחה זאת תהיה המציאות/החוויה שהיא תכיר ותזכור. ההבנה שעדשת נצלמה מהווה עבורי כלי טיפולי הדהימה אותי, רציתי ללמוד על זה עוד, להבין האם זה עובד גם לאחרים ונרשמתי ללימודי חוץ של מכללת תל חי. גיליתי כלי עוצמתי שהוביל אותי מסע של גילוי, פנימי וחיצוני. ידעתי שאני רוצה לחבר בין ה-״כאן ועכשיו״ שזאת דרך החיים שלי בין הפוטותרפיה. כל יום פנוי שהיה לי במהלך שנת הלימודים ביליתי במחקר של הנושא. שמעתי הרצאות וקראתי מחקרים בנושאים של פסיכולוגיה חיובית, השפעה של העלאת זיכרון חיובי על המוח והגוף שלנו. קראתי ספרים על אושר ולקחתי סדנאות וקורסים בזום שעזרו לי לגבש את מה שעתיד היה להיות ״הסדנה ליצירת זיכרונות חיוביים״ שלי. יצרתי קלפים טיפוליים שבהם אני משתמשת בסדנאות וביליתי אין ספור שעות בטיפולים פרטניים וסדנאות עם קבוצות מיקוד שעזרו לי לדייק עוד ועוד את הסדנה ולהביא אותה להיות לחוויה שלמה ולמוצר מוגמר מבחינתי. זיכרון הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 3 בערך, אני ואמא שוכבות על שמיכת פיקניק על שפת הנהר, סביבנו שדה ירוק, על שפת הנהר אבא שלי דג דגים. אנחנו שוכבות על הגב ואמא מצביעה על העננים שמעלינו ועל צמרת העץ, על הפרחים שפורחים בתוך השדה ומבקשת ממני לשים לב לכל היופי הזה. עד היום אני זוכרת את ריח הנהר, את השמים הכחולים שזורים בענני נוצה צחורים ואת הפרחים בלבן וכחול מבצבצים בין גידולי השדה. אני זוכרת את הרוח הקלילה והנעימה ואת השמש המלטפת. למרות שאין לי שום תמונה מהרגע הספציפי הזה אני עדיין יכולה לעצום עיניים וממש להרגיש את זה. אני חושבת שזאת הסיבה שבגללה ברגע הראשון שהחזקתי ביד את הספר החדש של מייק ויקינג ״אמנות יצירת הזיכרונות״ כבר לפני 4 שנים, ידעתי שהוא הולך להפוך למשהו משמעותי שישנה את החיים שלי, עדיין לא ידעתי איך בדיוק אבל ההרגשה הייתה מאוד מוחשית ומרגשת. רגש רגש זה משהו שלמדתי לאהוב עם השנים. תמיד הייתי רגישה, רגשנית. שום דבר לא עבר לידי, הכול נכנס פנימה ומילא אותי לטובה ולרעה. עם הזמן למדתי לווסת ולסנן את הדברים שאני מוכנה שיכנסו פנימה. אני יכולה להתרגש עד דמעות מנוף מרהיב שנפרס לפני, להתרגש עד דמעות כשאני שומעת מוזיקה או רואה סרט. כל רגש חיובי מתקבל באהבה ובחיבוק, את ההשפעה של הרגשות השליליים והמיותרים למדתי לפנות מהחיים שלי עם הזמן. אני זוכרת את הרגע שבו יצאתי מהכיתה שבה העברתי את הסדנה הראשונה שלי ליצירת זיכרונות חיוביים, הלכתי, כמעט רצתי לאוטו, התיישבתי ואמרתי לעצמי שזה בדיוק אני מה שאני רוצה לעשות וככה בדיוק אני רוצה להרגיש מעכשיו והלאה כל פעם שאני יוצאת לעבודה. שייכות זה מורכב. שנים עבדתי בזה! ממש עבדתי בזה. להיות חלק, להיות שייכת, להיות כמו כולם, פנימייה, צבא, לימודים, חברים ישראלים, לעבור לתל אביב, לצאת למסיבות להיות חלק מכל החגיגה הזאת. לקח המון שנים עד שלאט לאט צעד אחרי צעד למדתי להכיר את עצמי, הבנתי שמה שאני זה מספיק טוב, שאני לא חייבת כל הזמן לנסות להשתייך לקבוצה כזאת או אחרת, לרצות אף אחד. אני עצמי, המשפחה והסביבה הקרובה שלי, הם אלה שחשובים לי ואליהם אני רוצה להשתייך. אינטואיציה ואו זה נושא מעניין! אני זוכרת שלפני 10 שנים קיבלתי מכונת תפירה מתנה ליום הולדת מאמא שלי כי ממש התחשק לי להתחיל לתפור. ובפעם ראשונה שהייתי צריכה לחבר שרוול לקפוצ׳ון שתפרתי לדניאל הבן האמצעי שלי הסתכלתי על האצבעות שלי שבצורה אינטואיטיבית לחלוטין המשיכו לעבוד בזמן שבראש שלי התעוורה השאלה ״איך לכל הרוחות מחברים שרוול לגוף הבגד?״ זה היה רגע מכונן. לא עוד אינטואיציה המפחידה כזאת מסוג הדברים שמרגישים בבטן כמשהו אמור לקרות ואז הוא באמת מתממש ואת נבהלת שהפכת למכשפה... לא, אינטואיציה טובה וחיונית ועוזרת ביצירה, אינטואיציה שמקדמת. אחת כזאת שמתקבלת בברכה. אז כן, אני בן אדם עם אינטואיציה חזקה ומפותחת. אינטואיציה שאני מודעת אליה ומחבקת אותה חזק. השראה זאת תמיד הייתה בשבילי מילה גבוהה וקצת פלצנית, pardon my French עוד מתקופת לימודי האדריכלות זה הרגיש לי קצת מאולץ לדבר על השראה, גדול כזה, משהו ששייך לעולם אחר. במיוחד שכשהפכתי לאמא לילדה על הספקטרום (יונתן הקטן שלי אובחן רק לאחרונה ככה שרוב חיי כאמא הייתי אמא לילדה על הספקטרום ולא אמא לילדים על הספקטרום), והייתי מספרת על הדרך שלי להתמודד עם המצב ואנשים הי אומרים לי ״יוו את כזאת השראה״ זה תמיד היה נראה לי לא שייך. אפילו צבוע כזה. אך בשנים האחרונות מאז שמישל הפכה לנערה מתבגרת ואני צופה מהצד על הדרך שבה היא חייה את החיים שלה כנערה על הספקטרום האוטיסטי, שמצד אחד לא מבינה את הנורמות החברתיות וצריכה על בסיס יומי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים שמזמנים לה מפגשים עם החברה ומצד שני הוא דוגלת בעקרונות שלה ועומדת על שלה גם בדברים הכי קטנים. אני כל כך מעריצה אותה על היכולת שלה להעדיף ללבוש רק בגדים שנוחים ונעימים לה בזמן שכל הנערות בגיל שלה חונטות את עצמן בטייצ׳ים וסקיני ג׳ינס ומתעסקות במראה החיצוני שלהן. גם אני הייתי כזאת. תמיד. מה יחשבו עליי, איך יסתכלו עליי, מה יגידו... זה תמיד מה שהוביל אותי כשיצאתי מהבית. בטיול השנתי האחרון בזמן שכל בנות השכבה שלה ישנו על המזרנים הפזורים על רצפת החאן במצפה רמון, מישל פתחה אוהל באמצע החאן וישנה בתוך האוהל כי היא צריכה את הפרטיות שלה ואת הזמן שלה עם עצמה. בחיים בחיים בחיים לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה בגיל שלה או בכל גיל אחר, גם במחיר שלא אשן כל הלילה. אני באמת מעריצה אותה ובשבילי הילדה הזאת היא ההשראה הכי גדולה שיכלה להיות. אני לומדת ממנה כל יום. כאן ועכשיו בשבילי זאת דרך חיים. להבין שהדבר היחידי שחשוב ושקיים הוא הרגע הזה בלבד. רק כאן ועכשיו אני יכולה להשפיע, לעשות, לתקן אם צריך, להתחיל מחדש, להרגיש, לחוות. אין לי שליטה על שום דבר אחר , לא על מה שכבר עשיתי או על מה שאני אמורה לעשות. בסדנה שלי אני מדברת על זיכרון המולטי-סנסורי/רב חושי. כשאנחנו מודעים לכל החושים שלנו ברגע נתון הזיכרון שלנו מתעטף בעוד שכבה ועוד שכבה חשובה שמרפדת את החוויה הזאת שאנחנו חווים בזה הרגע וככה הוא (הזיכרון), הופך למשמעותי וארוך טווח ולא נשכך תוך זמן קצר. הזיכרונות האלה שאנחנו יוצרים בכאן ועכשיו הופכים לעוגנים של החוסן הנפשי שלנו ועוזרים לצלוח כל אתגר. כי ברגע שאתה רוכש את המיומנות הזאת היא הופכת לחלק ממך וההבנה שאם הצלחת לייצר זיכרונות חיוביים ומשמחים בעבר תוכל לחוות אותם גם ברגע זה ממש ותצליח לייצר אותם גם בעתיד. קטי יקרה, תודה רבה שהיית כאן עם הזיכרונות שלך, עם הרגישות, חדוות היצירה ושמחת החיים המדבקת שלך. אתכן אני מזמינה להמשיך לעקוב אחרי קטי בכל המדיות, בדף הפייסבוק שלה My Happy Memories by Ketty Katrin Cohen באינסטגרם ketty_books, וכמובן לבקר באתר kettybooks.com מי יודעת, אולי תרצו להגיע אליה לסדנה בקרוב, רמז אפשר ליצור קשר בטלפון 054-6279902. אני תמיד שמחה לשמוע מה חשבתן על הפוסט וגם לקבל רעיונות לנשים שעוסקות בביטוי פיזי של המושג זיכרון עבור ראיונות עתידיים, בשורות טובות, אמן, קרן.

אתגר מרץ הוא אתגר תוכן באינסטגרם המתקיים לאורך כל חודש מרץ (הקדמה ועוד הסברים - בפוסט הקודם) הרעיון הוא לעזור ליוצרות ובעלות עסקים קטנים להציג את עצמן לעולם ולקשור קשרים אישיים ומקצועיים. מניסיון השנים הקודמות קצת עבודת הכנה עושה הבדל גדול, כדאי להיערך מראש ולחשוב מה נרצה לפרסם, שיהיה לנו מסודר ומוכן ולא מלחיץ, תרגמתי מאנגלית (טוב גוגל ממש עזר לי עם התרגום, ניסיתי לא להסתבך עם זה יותר מידי) את ההסברים לכל כותרת לפי האתר של האתגר של ג'ואן הואקר, המקור כאן. חשוב לי לציין שג'ואן היא מייקרית ולכן הרבה מהכותרות מתייחסות למוצרים פיזיים, אבל עם קצת מחשבה יצירתית גם בעלות עסק שנותנות שירותים יוכלו להשתתף באתגר. הימים ממוספרים לפי סדר הופעתם בלוח השנה, והכותרות לפי הרשימה העברית (שימו לב לפוסט הקודם שם מופיעה רק הרשימה) תוכלו להעתיק לעצמכן את הרשימה ולבנות ממנה את הטקסטים לפוסטים / סטוריז שלכן, חשוב לזכור להוסיף האשתאגים #הכראת_היוצרת #MarchMeetTheMaker #MarchMeetTheMaker2024 כדי לראות מי עוד העלתה פוסט, לקרוא לפרגן ולהגיב כמובן. לתגובות ולשיתופים יש משקל גדול בתמיכה וביצירת הקהילה סביב האתגר. 1. שישי - האתגר העיברי יתחיל ביום ראשון, השבת הרוויחה לנו יום נוסף של מנוחה. 2. שבת 3. #שעת_סיפור - ספרי לנו סיפור! זה יכול להיות על כל דבר שתרצי, ההנחיה היא להציג את עצמך כאדם. ספרי לעולם על היצרנית מאחורי המותג, מי את? האם זו רק את? יש לך צוות? הצגי את עצמך. צלמי סלפי או ציירי דיוקן. כמה שזה יכול להיות קשה להראות את האני האמיתי שלנו לפעמים, אנשים כן אוהבים לראות את היוצרת מאחורי הקסם ולהכיר אותך טוב יותר. אם את לא מוכנה לסלפי מלא, מצאי דרכים אחרות להראות מי את. 4. #המגע_האנושי - איך מתבטא המגע האנושי? איך מתבטאים האלמנטים עבודת יד בעבודה שלך, איזה חלק בתהליך יש לידיים שלך? האם הן מציירות את העיצוב לפני שמכונה משתלטת? האם הן מוסיפות פרטים מורכבים שרק יד יציבה יכולה להוסיף, האם הן עוטפות כל הזמנה בצורה מסודרת לפני שהיא נשלחת או אפילו כותבות את מכתבי התודה שנכנסים לכל חבילה? 5. #אבולוציה - איך המוצרים או המותג שלך התפתחו? אפשר להסתכל על התהליך מהרבה זוויות. ספרי לנו איך מוצר מתפתח מדמיון לדבר פיזי? כמה שלבים יש? האם את עוקבת אחרי סדר עבודה מסוים בכל הנוגע ליצירת רעיונות חדשים? האם את עושה סקיצות? המסלול הזה יכול להיות על המסע מרעיונות גסים למוצרים מלוטשים! לחלופין, תוכלי להסתכל כיצד השתנית לאורך זמן. האם הסגנון שלך עדיין זהה? איך נראו המוצרים שלך כשהתחלת את דרכך ועד למקום שבו את נמצאת עכשיו? איך המותג שלך התפתח במהלך השנים? 6. #משימות - כיוצרות, אנחנו לא מעבירות את כל היום בעשייה (זה יכל להיות נחמד) אנחנו גם מנהלות חשבונות, צלמות, נינג'ות אריזות, מומחיות מדיה חברתית, הרשימה לא נגמרת. איזה עבודות את צריכה לעשות היום? האם יש משימות מסוימות שאת אוהבת או שונאת לעשות? 7. #שילוב - זה מאוד פתוח לפרשנות אבל רק כמה דוגמאות שיכולות להתאים: שילובי צבעים, טקסטורות, גופנים, איך מוצרים שונים יכולים לעבוד כסט, שילובי הזמנת הלקוחות האהובים עליך או איך את יכולה לשלב שני רעיונות שונים מאוד ולעשות משהו חדש וכו' וכ' 8. שישי - לגמרי תלוי בך אם תרצי לפרסם בימים אלה. תוכלי להשתמש בהם כדי לפרסם על דברים שאינם כלולים באתגר, או כזמן להתעדכן בימים שהחמצת.  או, אם את כמוני ורק צריך הפסקה מהרשתות מדי פעם, זו הזדמנות טובה פשוט להיות ולבלות קצת זמן בעולם האמיתי. 9. שבת 10. #המותג_שלך - מאיפה הגיע הרעיון למותג שלך? יש סיפור מאחורי המותג? איך החלטת על השם? מהם ערכי המותג? מה ה"אני מאמינה" שלך? ספר לנו כל מה שצריך לדעת על המותג שלך. 11. #היום_אני_יוצרת - בואי נעשה את זה פשוט, מה את מכינה היום? או מה את מכינה ביום העשייה הבא שלך? 12. #מיקוד וסדרי עדיפויות - מה הפוקוס העיקרי שלך כרגע? למה את נותנת עדיפות מעל השאר? כולנו צריכים לעשות רשימות שלעולם לא נגיע לתחתית שלהן אז על מה את עובדת עכשיו? 13. #טביעת_אצבע_אישית - האם יש לך סגנון שכשאנשים מסתכלים עליו הם יודעים מיד שזו העבודה שלך? מה הסגנון שלך שהופך אותו לשלך? האם זו הדרך שבה את מציירת משהו? האם יש משהו שאת מכניסה לכל יצירה שלך, ואיך אנשים מזהים את זה כשלך? 14. #קולקציה - הראי לנו מגוון מוצרים (או אפילו רק מוצר) וספרי לנו כל מה שצריך לדעת עליו. מה הצליח לך? למה את אוהבת בזה? האם יש סיפור מאחוריו? למי המוצר מכוון? מה אנשים אמרו על זה? בכל מקרה, זאת הזדמנות להשוויץ במשהו שהכנת ולמכור לנו אותו! 15. שישי 16. שבת 17. #אתגר - היום כולנו מדברות על האתגרים העומדים בפנינו כעסקים קטנים. זה יכול להיות כל דבר. בעיות גדולות, בעיות קטנות. הכל רלוונטי! איך התגברת על האתגרים? או מה את מתכננת לעשות כדי לעבור את האתגר הנוכחי שלך? או אם את לא בטוחה, בקשי עצה. או שאולי יש לך כמה טיפים לחלוק אפילו סיפור על אתגר שעברת בהצלחה לאחרונה. 18. #תהליך - אלה יכולים להיות מספר דברים, זה יכול להיות איך את עושה משהו, חלק מתהליך היצירה, למשל, יצירת רעיונות או השראה. האם יש חלקים מסוימים בתהליך שיכול להיות מעניין לראות? למה החלק הזה אהוב עליך? האפשרויות הן אינסופיות! אולי יש לך כלי מיוחד שאת אוהבת להשתמש בו? איך זה משתלב בתהליך העשייה? 19. #רעיון_למתנה - מי לא אוהבת מתנות? שתפי כמה רעיונות כיצד ניתן להעניק מוצר או שירות שלך במתנה. האם אנשים יכולים לקבל שוברי מתנה? אם היית נותנת את זה לחברה או לבת משפחה, איך היית מציגה את זה? האם יש תוספות או מוצרים נוספות שאת יכולה להציע? האם את מציעה אריזת מתנה? 20. #יום_בחיים - איך זה היה נראה אם ​​צוות צילום היה עוקב אחריך כל היום? צלמי כמה תמונות ועשי קרוסלה של מה שקיבלת, או אולי צורי סליל קטן של כל המשימות שאתה צריך לעשות. או אולי להקפיץ סטוריז על כל מה שאת עושה היום. הפכי את זה לאותנטי ככל האפשר! 21. #פרטים - האם יש פרטים על המוצרים שלך שראוי לספר עליהם? האם יש תוספות קטנות שהכנסת להזמנות שאנשים לא יודעים עליהן? אולי תקריב של אחד מהמוצרים שלך? נגיעות אישיות קטנות כגון הודעות בכתב יד ללקוח. האם יש פרט שאת באמת אוהבת להוסיף למוצר? אולי זו תווית, חותמת או הודעה נסתרת. או אולי דמות שנבחרה מאיור. 22. שישי 23. שבת 24. #חיוביות - בואו ננצל את היום כדי להפיץ קצת חיוביות לגבי עסקים קטנים! תחשבי על אבני דרך, רעיונות שאת מתלהבת מהם, מוצרים חדשים שאת אוהבת, האטה, מציאת נקודות מבט והגשמות חדשות, כל דבר טוב! היום הוא יום לחגוג ניצחונות, לא משנה כמה גדולים או קטנים! אולי עמדת ביעד הראשון שלך או התגברת על משהו שדחית. זה יום לחפש את הדברים החיוביים. 25. #סיפור_מוצר - האם יש לך סיפור מאחורי מוצר מסוים? האם יש לזה משמעות מיוחדת עבורך? האם זה היה בהשראת אירוע חיים, מניסיון אישי או מאדם שפגשת? או שאולי יש משמעות אחרת מאחורי זה? הרעיון עלה לך בזמן אקראי? או שאולי קיבלת עליו משוב ממש מקסים מלקוח שהשתמש בו בשלב מיוחד בחייו? או אולי עבדת על הרעיון בצורה לא צפויה או במקום לא שגרתי? כך או כך, היום מדובר בהצגת אחד מהמוצרים שלך. 26. #הנעה_לפעולה - זה הזמן לבקש מהקהל שלך לעשות משהו בשבילך. אם יש לך רשימת תפוצה זה זמן מצוין להזכיר לאנשים להירשם. או שזה יכול להיות משהו אחר כמו לבקר בחנות שלך, באתר, לעקוב אחריך במדיות, לענות לך על שאלה או להשתתף בכמה סקרים על הסיפור שלך וכו'. זה הזמן מציאת דרך לגרום לאנשים ליצור איתך אינטראקציה . 27. #רגע_של_רוגע - מה את עושה כדי למצוא רוגע, לנוח ולהירגע? האם יש עבודה בתוך העסק שלך שמאפשרת לך לעשות זאת או שאת מניחה הכל ויוצאת לטייל? אולי זה לקחת 5 דקות עם כוס קפה או לקרוא ספר. מה את עושה מחוץ לבלאגן? 28. #אריזה - איך את אורזת את המוצרים שלך? במה את משתמשת? יש לך מדבקות או חותמות ממותגות? איך את מציגה את המוצרים שלך או השירותים שלך לעולם? באילו חומרים את משתמשת? האם זה בהיר וצבעוני? האם זה ידידותי לסביבה? אולי אתת רוצה עצה או משוב על שלך? או שאולי את מחפשת כמה רעיונות או רוצה למצוא ספק ​​חדש? 29. שישי 30. שבת 31. #חזון - איפה את רואה את עצמך בעתיד? בשנה הבאה? ב-5 השנים הקרובות? מה התוכניות והיעדים שלך לעתיד? האם את עובדת לפי ציר זמן או שאת נותנת לחיים להוביל אותך? האם את זוכרת להנות מהמסע? או האם יש משהו מסוים שאת מצפה לו בשנה הקרובה? איך נראה העתיד עבורך ועבור המותג שלך? וואו, הגענו לסוף הרשימה, אני כבר סקרנית לקרוא אתכן במרץ השנה.

אתגר מרץ הכר את היוצרת – 2024 ברוכות הבאות לאתגר מרץ אתגר תוכן באינסטגרם - בכל יום במהלך חודש מרץ אנחנו מעלות תוכן שיקדם את העסק שלנו! #הכראת_היוצרת הוא האח הקטן והעברי של march meet the maker שנוצר ע"י ג'ואן הואקר joannehawker@ מייקרית בריטית, במטרה לאפשר לעסקים קטנים ויוצרות מכל התחומים לספר את הסיפור שלהן ושל העסק שלהן מזוויות שונות. *כל ההמלצות נכתבו בלשון נקבה מטעמי נוחות אך מכוונות לכל המגדרים. *בשנה שעברה הובילה את האתגר בארץ ננה ורשבסקי הנהדרת, השנה החלטתי לקחת אותו על עצמי אז אחלו לי בהצלחה. איך משתתפות: לכל יום בחודש מרץ יש כותרת שהיא הנושא אליו תוכלו להתחבר, להעלות פוסט או סטורי, ריל או לייב, כל נושא והמדיום המתאים אליו מבחינתכן. רשימת הנושאים - בסוף הפוסט הזה אפשר להעלות רק תמונה עם הכותרת וההאשתג, ואפשר גם לפרט ולספר עוד. למה להשתתף בעצם? למה לא? זאת הזדמנות להוציא לאור סיפורים מהמגירה, תהליכי עבודה, רעיונות ומחשבות שמאחורי הקלעים של היצירה. להראות לכולם עוד קצת מתהליך העבודה הארוך והמספק שנמצא מאחורי מה שאנחנו בדרך כלל משתפות באינסטגרם. וגם להשתפשף בכתיבה ופרסום, אני יודעת שאני כל הזמן בעבודה עם החלק הזה בעסק שלי. זאת גם הזדמנות להציץ אל תוך תהליכי העבודה של יוצרות אחרות בתחומכן או באחרים, באותו יום אלפי יוצרות מכל העולם משתפות על הדרך שלהם מאותה נקודת מבט, זה מעורר השראה ומעודד גם ליצור קשר עם יוצרות אחרות, ומניסיון – זה מעשיר ומלמד. אני הרגשתי שהשתתפות באתגר בשנה שעברה ממש יצרה סביבי קהילה קטנה, נשים שנהניתי לעקוב אחריהן ולהכיר לעומק. מתוך ההיכרות שלי עם הנשים באתגר נולדה סדרת פוסטים בבלוג בה אירחתי יוצרות שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון #יוצרות_זיכרונות, אף פעם אי אפשר לדעת לאן ההשתתפות תוביל אותנו. למה לשים האשתג? תיוג הפוסט / סטורי שלך מאפשר לו להיות בחיפוש של כל משתתפי האתגר באותו נושא של היום מהארץ ומהעולם. מומלץ מאוד להיכנס ולקבל השראה מיוצרים ויוצרות בימים של האתגר, יש באמת המון. וכמובן כדאי להיות שותפות, להגיב לשתף ולפרגן, זה תמיד טוב. #MarchMeetTheMaker #MarchMeetTheMaker2024 אז יאללה, מצטרפות אלינו? אין חובה כמובן לשתף כל יום  - על אף שמומלץ, גם האלגוריתם אוהב את זה מאוד (הוא גם מחבב מאוד את הadd yours שנעלה כל יום כדי שתוכלו להשתתף בהכי פחות מאמץ) מניסיון של שנים קודמות, אני ממליצה מאוד להכין לפחות את חלק מהפוסטים מראש, הנושאים שהכי קרובים לליבכן ושיש לכן משהו משמעותי לאמר בעניין, קראו את רשימת הנושאים כבר עכשיו וסמנו לכן איזה נושאים אתן רוצות להכין את הפוסטים אליהם מראש כי קשה להעלות תוכן טוב ומושקע יום אחרי יום במשך חודש בלי להתעייף. הכנה מראש מאוד עוזרת. שוב, מניסיון. מומלץ גם לגוון באופן שבו אתן מעלות את התוכן – לא צריך ריל כל יום, הקהל גם הוא מגוון בהעדפות שלו ויש מי שיאהב פוסט ארוך וכתוב היטב ויש מי שרצף סטוריז מדבר אליו יותר. אפשר ורצוי להצטרף בכל שלב, כל שיתוף הוא טוב ומאפשר לנו עוד קצת, רק אל תשכחו לתייג בהאשתגים. איך הופכות את האתגר לקהילתי? ככה: 1. קראו את רשימת הנושאים וסמנו לכן שניים שלושה שלא שייכים כלל לתחום העבודה שלכן או שאין לכן מה לספר בהקשר שלהם, ובחרו יוצרות ויוצרים שאפשר לפרגן להם בהקשר של אותו נושא וספרו עליהם באותו יום. 2. שילחו את האתגר עוד היום לשלוש יוצרות שהייתן רוצות לראות אותן מספרות על העבודה שלהן ועודו אותן להשתתף גם. 3. אין לכן על מה לכתוב? חפשו יוצרות אחרות מהתחום שלכן שמשתתפות באתגר והתייעצו איתן במה לשתף סביב נושא מסוים. יאללה, מוכנות? פתחו יומנים. (המספור לפי תאריכים בחודש מרץ) תופים בבקשה, התאריכים והנושאים: 1. שישי 2. שבת 3. #שעת_סיפור 4. #המגע_האנושי 5. #אבולוציה 6. #משימות 7. #שילוב 8. שישי 9. שבת 10. #המותג_שלך 11. #היום_אני_יוצרת 12. #מיקוד וסידרי עדיפויות 13. #טביעת_אצבע_אישית 14. #קולקציה 15. שישי 16. שבת 17. #אתגר 18. #תהליך 19. #רעיון_למתנה 20. #יום_בחיים 21. #פרטים 22. שישי 23. שבת 24. #חיוביות 25. #סיפור_מוצר 26. #הנעה_לפעולה 27. #רגע_של_רוגע 28. #אריזה 29. שישי 30. שבת 31. #חזון פרטים נוספים והסברים בפוסט הבא אתגר מרץ ליוצרות ויוצרים 2024: הסברים לכל יום וקצת עזרה. ועכשיו לשאלה הגדולה, מי מצטרפת לאתגר?

את נעמה אני מכירה כבר המון שנים (נכון שגם אתכן מסקרן ממתי ומאיפה אני מכירה את כל אחת מהיוצרות בסדרה?) אפילו כתבתי על הבלוג המעולה שלה, סימני דרך בפוסט ההמלצות של הבלוג דיי לפני כמה שנים. היא אישה מבריקה ויצירתית ואחת האימהות הכי מעוררות השראה שאני מכירה. לנעמה יש דרך מרתקת לעבד סיפורי חיים וזיכרונות ולהפוך אותם למוצרים שתוכלו להזמין ולהכניס אליכן הביתה וללב, בעיני זה פיצוח גאוני. אני מאוד שמחה שהיא כאן היום לחלוק איתנו מחוכמתה. אני אני נעמה. מעצבת גרפית, יוצרת תוכן, כותבת. בעלת הסטודיו 'נעמה מגשימת מתנות' המתמחה במתנות שחוגגות רגעים משפחתיים וקשרים אנושיים. בבלוג שלי, 'סימני דרך' ובעמוד האינסטגרם שלי אני מרחיבה ומעמיקה בנושאים שהכי מעניינים אותי: הורות יצירתית, אמנות עם ילדים, מסורות משפחתיות, נוסטלגיה וספרות ילדים. אני בת הזוג של אורי ואנחנו ההורים של עומר ונועם. הם שפני הניסיון של כל החקירה שלי על יצירתיות ילדית והורית. בבית שלנו בפרדס חנה תמצאו על הרצפה בכל רגע נתון שאריות קרטון מהפרויקט האחרון, טפטופי דבק חם, טושים שמחכים לחזור למקום, ובמחשב אלבום תמונות שנמצא (לנצח) בתהליכי עיצוב. היצירתיות מתבטאת אצלנו גם במטבח (לא אני אחראית לזה, תודה לאל) ובממ״ד שהוסב לחדר תופים. התחלה איך התחלתי להיות להתעניין בזיכרונות? לחשוב על זיכרון כמשהו שאפשר לשמור אותו בצורה פיזית? גדלתי בקרית טבעון. לקראת כיתה א׳ אמא שלי, ניצולת מערכת החינוך הנוקשה והמשעממת של שנות ה-60, החליטה לחפש עבורי חינוך שונה, קרוב יותר לטבע. כך התחלתי ללמוד בקיבוץ שער העמקים. למדתי בקיבוץ 6 שנים מעצבות, טובות ומשמעותיות. חזרתי כל יום הביתה, כמו מבית ספר רגיל, אבל הרגשתי חלק מהקבוצה והקיבוץ. בסוף כיתה ו׳ הגיע הזמן להיפרד. ילדי הקיבוץ המשיכו לבית ספר אזורי, וההורים שלי חשבו שכמתבגרת חשוב שאהיה קרובה פיזית לבני גילי (תכלס נמאס להם להסיע אותי כל יום ואני מבינה אותם). פתאום ניצבתי בפני פרידה גדולה מאורח חיים ומקבוצת ילדים שהיתה חלק עצום ועיקרי בחיים שלי והייתי מספיק בוגרת כדי להבין שזה משהו שלא יחזור יותר. אני זוכרת את עצמי משוטטת בבית הילדים, מצטערת שאני לא יכולה לקחת איתי את ספרי הזיכרונות של הקבוצה, שואלת את המטפלת שלנו לאן הספרים ילכו בסוף כיתה ו (לארכיון של הקיבוץ מסתבר), מנסה לחרוט במוחי את המראה של כל פרט ופרט. יום אחד, קרוב לסוף השנה, בהחלטה של רגע, הבאתי לכיתה מצלמת פוקט והתחלתי לתעד. צילמתי כל ילד וילדה. צילמתי את המורה ואת המטפלת שלנו רבקה. צילמתי את הכיתה ריקה עם כסאות הפוכים על השולחנות. את משק הילדים שבו ביליתי עם הארנבות שלי עשרות שעות. את המקומות שהכי אהבתי ורציתי לזכור. הפרידה הזו הראתה לי שיש דברים שנשארים בעבר אבל אפשר לקחת חלק מהם איתי. זה גרם לי לחפש דרכים לתפוס את הזיכרון, לבקבק אותו ולחתום את הבקבוק לשימוש עתידי. בית אני מגיעה ממשפחה של אספנים. סבתא שלי טיפחה אוסף בגדים מרשים ואוסף מרשים לא פחות של כדים, פסלי חרסינה וספלי תה עדינים. אבא שלי ודוד שלי אוספים חיפושיות למטרות מחקר מדעי ומתוך אהבה גדולה לטבע. דוד אחר שלי מגדל סוקולנטים הרבה לפני שהם הגיעו לאינסטגרם. ואמא שלי היא אמנית והסטודיו שלה מאז ומתמיד היה מלא באוספי חומרים, מברזלים חלודים ועד סוגי ניירות מיפן. לכן זה ממש לא מפתיע שאסתטיקה של אוספים, קטלוּג ומיון, נותנת לי תחושה ביתית וחמימה. אני אוהבת להיות מוקפת בחפצים שלי, ללקט אותם. עם הזמן הבנתי שכשאני מגדירה משהו כאוסף זה נותן לו יותר משמעות עבורי וגם סיבה להוסיף לו. השלם מצטבר ונהיה גדול מסך חלקיו מבחינה רגשית. שלושה אוספים גורמים לי להרגיש בבית: הראשון והמובהק ביותר עבורי (כלומר ברור שלוקחת אותו איתי לאי בודד) הוא אוסף ספרי הילדים שלי. את חלקם שמרתי מילדותי וחלקם השלמתי כנערה או כאישה בוגרת. הספרים הכי הכי אהובים עלי באוסף שוכנים מול עיני בחדר השינה שלנו והמראה הזה מנחם ומשמח אותי. לקרוא בהם שוב ושוב זו אחת התחושות שהן הכי בית עבורי. התמונות שתלויות לי בחדר העבודה וברחבי הבית הם גם סוג של אוסף. אני אוהבת שילוב בין דו-מימד לחפצים תלויים. שילוב בין פוסטרים או תמונות שקניתי לבין עבודות שיצרתי ואני אוהבת במיוחד. גם בתליית תמונות אני אוהבת קצת עומס. אני יכולה להעריך מינימליזם אבל לא בבית ספרי. אני אוספת גם פריטים שונים מהאייטיז והניינטיז, אוספי מכתביות, מדבקות, מחקים, עיתונים, משחקים אלקטרוניים. זו ממורביליה שמגיעה אלי בדרכים שונות ומשונות. חלק מהדברים נשמרו מילדותי אבל הרבה אחרים ניתנו לי מנשים נדיבות שרצו להיפרד מהאוספים שלהן וידעו שאני אשמור עליהם היטב. רגש כילדה התעסקתי הרבה ברגשות ויחסים. ביליתי שעות ארוכות בלנתח מערכים חברתיים, קשרים, חברויות ומריבות כמו איזו בלשית של רגשות. זה גם היה הנושא שהכי אהבתי לקרוא עליו או לצפות בו, ואחד הנושאים העיקריים של משחקי הדמיון שלי עם חברות. כמתבגרת מדהים אותי לחשוב כמה מכתבים ארוכים כתבתי לחברות שלי שבהן אני מנתחת את החברות שלנו וכותבת מה הרגשתי כשהיא אמרה ככה או ככה, במקום לדבר על זה באופן ישיר. גם היום אני חושבת שקשרים בין אנשים זה הדבר הכי מעניין ומגוון בעולם. כמו טביעת אצבע - אין קשר שהוא זהה ואף פעם לא נמאס לי לשמוע על זה. מכל התגובות לתכנים שאני מעלה ולמתנות שאני מעצבת בסטודיו אני הכי אוהבת לרַגֵש. אולי כי בעצמי אני אוהבת ומחפשת את התחושה הזאת של התרגשות ומחנק בגרון. אולי כי התרגשות היא רגש מורכב שיש בו גם שמחה פראית אבל גם מעין עצב וגעגוע וכמיהה. זיכרון אני אוהבת למצוא דרכים שונות לתעד ולזכור בחיים הפרטיים שלי ולכן כשהקמתי את הסטודיו שלי היה לי ברור די מהר שהוא יציע דרכים שונות לאצור זיכרונות. הלקוחות מגיעים אלי עם רצון לרגש את האנשים שהם הכי אוהבים, מתוך הזיכרונות הפרטיים של הקשר ביניהם. לפעמים הזיכרון הזה מקבל צורה של חותמת עץ עם משפט שרק החברות הכי טובות יבינו, לפעמים למשחק רביעיות משפחתי שמאפשר לנכדים להכיר יותר את סבא ו״לשחק״ בחלקים השונים של חייו עם כל המשפחה. לפעמים המתנות מאפשרות יצירת זיכרונות חדשים, כמו ספר אורחים בקופסת גלויות שבו כל אורח כותב משהו קטן לילדת בת המצווה והברכות האלה נאספות ונשמרות לעתיד. לפעמים זו מתנה עם מחשבה על העתיד הרחוק כמו קופסה שבה אוספים הורים צעירים את כל החוכמות שהילד שלהם אמר בשנותיו הראשונות. אני אוהבת לתת ביטוי גשמי לזיכרונות. להעצים אותם בכך שאני אורזת אותם, נותנת להם שם ומאירה עליהם באור מיטיב. שייכות כשאני חושבת על שייכות באופן טבעי אני חושבת על המשפחה שלי. זאת שגדלתי לתוכה וזאת שגידלנו בעצמנו, אורי ואני. אחד הדברים שעם השנים נהיה לי סוג של רדאר אליהם - זה הווי משפחתי. לכל משפחה או קבוצת השתייכות נוצר כזה בלי כוונה. מילים, ביטויים, צלילים, ריחות או טעמים שבאופן ממש מילולי זר לא יבין. אולי יבין אבל לא ממש יבין. אם למשל אגיד לכם ״שָפָן גוֹרָלֵנוּ״, ״תריסר חִיתוּלים״ או ״גם זכוכית אפשר״ אתם לא תדעו על מה אני מדברת, אבל כל אחד במשפחתי מורחבת ישר יזהה את הסיפור מאחורי הביטוי. אני אוהבת ללקט אותם - סממנים קטנים ועדינים של שייכות. אוהבת לשים לב אליהם אצלנו ובמשפחות אחרות. לשאול עליהם. לבקש תרגום. הלקוחות שלי לפעמים מסבירים לי את הכוונה של ביטוי מסויים, ולעיתים אני נשארת עם השאלה ומשלימה את ההסבר בעצמי. משפחות זה דבר מאוד מורכב להרבה אנשים, אבל העובדה שלכל משפחה יש מעין מילון משפחתי פרטי שכולם מכירים את ערכיו וידעו בדיוק למה התכוונת - זה דבר מאוד אדיר בעיני. כמו מין מקרא של אטלס לממלכה מאוד קטנה. בלי המקרא לא בטוח שתדעי לאן ללכת. אינטואיציה אינטואיציה וחיבור לרצון האמיתי מתערבבים אצלי ולפעמים קשה לי להפריד בין השניים. לקח לי שנים להקשיב באמת ולסמוך על מה שאני מרגישה. אם הייתי עוברת את הילדות שלי והנעורים עם הידע שיש לי היום על עצמי אין לי ספק שהייתי פורשת מחוג בלט ופסנתר, שהייתי עוזבת את הקורס בצבא, שהייתי מפסיקה להתעקש על מערכות יחסים לא מיטיבות ומשחררת אותן. לא היו לי את המילים והניסיון להגיד לעצמי שאם לא טוב לי - זו סיבה מספיקה ממש לקום וללכת. היום עבורי אינטואיציה היא לתת אמון במה שאני מרגישה ולכן היא חלק בלתי נפרד מהבחירות שלי בחיים. זה מתחיל בדברים קטנים כמו מה אני רוצה לעשות בסוף השבוע (ספוילר: כלום!), וממשיך בהחלטות הרבה יותר משנות חיים כמו ההחלטה לקחת חופשות לידה ארוכות מאוד, גם כשכבר יש לי עסק עצמאי לתחזק, וההחלטה לעבור דירה בשביל בית הספר שעליו חלמתי עבור הילדים שלי, בלי לדעת אם בכלל נתקבל. הבטן שלי לגמרי אומרת לי מה אני רוצה לעשות. אני חושבת שהקשבה לאינטואיציה ולרצון שלי היא חלק חשוב מאוד בחינוך ובהורות. מאז שהילדים היו פעוטות היה לי חשוב ללמד אותם להקשיב לעצמם, לתת מילים לרגשות, רצונות ותחושות ולפעול על פיהם. עם זאת היה לי חשוב לא פחות ללמד אותם שיש עולם, וגם להורים שלהם, ולכל אדם סביבם יש רגשות, רצונות, צרכים, יכולות, והם צריכים ויכולים להתחשב בהם. אלה שני צדדים של אותו מטבע. השראה רגע של השראה זו אחת ההרגשות הנהדרות בחיי יצירה. הרגע הזה שבו אני מרגישה שאני חייבת ליצור משהו חדש, שיש לי משהו להגיד, הוא תחושה ממלאת ומשמחת. לא סתם הדימוי הויזואלי לרעיון הוא נורה שנדלקת. זה מרגיש די דומה. כמו זיקוק פתאומי שיכול להגיע בכל רגע, מתוך משהו קראתי, מתוך שיחה עם חברה, מתוך משפט בפודקאסט או שלט שראיתי ברחוב. משהו מזכיר משהו שמדליק משהו והופ - יש ניצוץ. אבל כדי להפוך את ההשראה למשהו אמיתי בעולם - נדרשת עבודה. עבודה של התמרה, להפוך את הרעיון הזה לשלי באמת. הפועלים הקטנים של ההשראה נכנסים למפעל ולפעמים נתקלים במציאות. לפעמים המכונות לא מייצרות את מה שקיוויתי. לפעמים יש תקלות בייצור. כאן באה לידי ביטוי יכולת אחרת שהיא עבודת חיים, היכולת להתמיד ולהמשיך גם כשלא מצליח. גם כשהעיצוב יוצא מבאס, והמילים מרגישות לא מדויקות. להתעקש. לנסות שוב. זה ממש לא פשוט אבל תמיד מתגמל. הורות יצירתית עוד כילדה דמיינתי איך יצירתיות ומשחקיות תבוא לידי ביטוי בהורות שלי. אני זוכרת בבירור את היום שבו עלה לי רעיון מבריק: כשיהיו לי ילדים יהיה יום אחד בשבוע שבו אשים להם באמבטיה משהו מיוחד: צבע כחול, נצנצים, אמבטיה לאור נרות. כל ילדותי הייתי בטוחה שהבית שלנו יהיה גן חיות קטן עם ארנבות וקביות וחתולים. המציאות הוכיחה לי שאמבטיות מיוחדות קרו אולי פעם בשנה, שאין מצב שאני אטפל בעוד יצור חי חוץ מהילדים שלי, ובכלל - שיצירתיות הורית לובשת צורות הרבה יותר מגוונות ויומיומיות, כחלק מהשגרה. לתת לילדים לזרום עם הפעילויות שהם ממציאים, להתערב כמה שפחות. לנהל הרבה שיחות על רגשות ועל מסגור מחדש לסיטואציות. לעזור להם ללמוד איך מנהלים לוח זמנים של פרויקטים ושל חיים, איך מתנהלים במערכות יחסים עם חברים. ללוות אותם באמפתיה ונוכחות כשמשהו לא מצליח או מאכזב. לג׳נגל בין הצרכים שלהם לצרכים שלי ושל אורי. כל אלה דורשים יצירתיות מחשבתית ורגשית משתנה שהיא הרבה הרבה מעבר ליצירה בחומרים. תודה נעמה! כמה נהניתי לקרוא ולערוך את הפוסט הזה. שוב חידדת לי איך הסיפור המשפחתי שלנו משפיע על תחושת השייכות ועל הבחירות שלנו בחיים. לכן אני ממליצה להמשיך ולעקוב אחרי נעמה גם באינסטגרם, הסטוריז שלה הם מאסטר פיס magshima@ להזמין לעצמכן או ליקרים לכן מתנות אישיות בחנות של נעמה מגשימת מתנות או פשוט לקפוץ להגיד שלום בפייסבוק. עד לפעם הבאה, להתראות.

"אחד הדברים שגיליתי הוא, שאוסף הקשרים והמפגשים שאני יוצרת עם אנשים מהווה בשבילי בסיס רחב ופורה לתחושת השייכות." את מורן אביב דביר אני מכירה מהרשת. את השידוך אני חייבת ללירון פרל ברשדסקי שכתבה בתגובה לפוסט שלי שאנחנו חייבות להכיר, אז הכרנו. גיליתי אישה מרשימה, כמה מרשימה? כזו שיש לה ערך בויקיפדיה מרשימה, ומאז אני עוקבת אחרי העשייה שלה ומתפעלת בכל פעם מחדש מהמעיין הנובע של של אמנות, אימהות, ואקטיביזם חברתי. ומפרויקט אחד במיוחד "תדרים שבלב" ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית, כי מורן לא עוסקת בהנצחה אלא בזיכרונות חיים - פסי-קול חיים. (כמה יפה הביטוי הזה פס-קול חיים). הביוגרפיות שהיא יוצרת מתאימות לכל אדם שרוצה לספר את סיפור חייו בקולו, או למשפחות שרוצות להדהד זיכרונות מאדם אהוב שכבר איננו. וזה הרי מה שמעניין אותי, דרכים ליצור זיכרונות, דרכים לעבד זיכרונות. ומה יותר מעורר זיכרונות מקולות ומנגינות? מורן, הבמה שלך. אני הי אני מורן אביב דביר, אמאנית (אמא-אמנית) רב תחומית, מלווה תהליכי יצירה, יוצרת הפודקאסט אמנות טובה דיה ובעלת המותג ״תדרים שבלב״. אני אמא לשלשה בנים ( גפן 8, שדה 4, לוטם 2) ובת זוג של תום. בסתיו 2019 ירדנו מירושלים שעל ההר לארץ השפלה - Nederlands ומאז אנחנו כאן. אנחנו גרים בעיר דלפט, מתגלגלים עם אופניים ממקום למקום ומנופפים לשלום לברווזים בתעלות. מאז שעברנו להולנד נוסף עוד מרכיב לזהות שלי והוא מורן המהגרת, הזרה. המרכיב החדש הזה מעסיק אותי, מעצב מחדש את הסיפור שלי, מסקרן ומעורר השראה וגם מקשה ומטלטל. ההגירה והזרות מציבות בפני אתגרים הן במישור האישי-משפחתי והן במישור המקצועי אמנותי. לפעמים אני צומחת מתוכם בחדווה של גילוי ולפעמים הן משתקות אותי ואני משתבללת פנימה. כבר ארבעה שנים שחיי מתנהלים במתח בין כאן לשם, בין עברית להולנדית, בין מוכר לחדש, בין מישור להר ובין זיכרון לשכחה. התחלה מאיפה מתחילים? היא שאלה שמעסיקה אותי רבות כשאני ניגשת לספר סיפורים כחלק מהפעולה האמנותית שלי . הרבה פעמים ההתחלה משתנה מהקשר להקשר ותלויה בעיקרי הדברים שנרצה למסור. אז בהקשר שלנו כאן, אני אתחיל מלימודי בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, אחרי שנת שירות בשבט בדואי ליד ערד ואז שירות כמורה חיילת בפנימייה הרב תרבותית כדורי שלמרגלות הר תבור, התגלגלתי בעקבות התשוקה והלב והגעתי ללימודי אומנויות הבמה בבית ספר שהפך להיות הבית שהצמיח את האמנית שאני היום. זו לא היתה בחירה מובנת מאליה, הכיוון ״הטבעי״ היה ככל הנראה ללכת ללמוד חינוך, עבודה סוציאלית או מדעי החברה, אבל קול פנימי חזק (ועוד נדבר על ״קול״ בהמשך) הוביל אותי לצאת מהאזור המוכר והנוח ולחפש דרכים נוספות לביטוי בעולם דרך יצירה ואמנות. בהתחלה הרגשתי שאילו שתי דרכים נפרדות, שביל החינוך והחברה ושביל האמנות והתרבות אבל מהר מאוד השבילים חברו להם יחדיו, הגבולות נמסו והתחלתי לסלול דרך חדשה ומלהיבה בה עולם החינוך, החברה, האקטיביזם והיזמות שזור בעולם האמנות והתרבות. במקביל ללימודי בתיאטרון החזותי עשיתי תואר ראשון בחינוך במכללת דוד ילין. לאורך כל שנות הלימודים בהן נבנתה השפה וארגז הכלים האמנותי שלי, תרגלתי ורכשתי כלים גם מעולמות החינוך והטיפול. כיום היצירה שלי משלבת בין העולמות, נובעת מתוך המציאות בה אני חייה ונעה בין מחקר ועיסוק דוקומנטרי לבין סטוריטלניג פואטי ועיצוב תודעה באמצעות חוויות אמנותיות. בית עבודת הגמר שלי (פינאלה 2012) בתיאטרון החזותי עסקה במושג בית. בעצם מאז אני מרגישה שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי וכל פעם מחדש נמשכת וצוללת לאותם מרחבים ודימויים שהעסיקו אותי אי שם בתחילת הדרך. ליצירה קראו קווי מתאר - זירת אירוח והיא היתה מורכבת משלשה שולחנות אירוח גדולים סביבם ישב הקהל ועליהם הצטברו סיפורים ומפות בשכבות. אנחנו, שלשה מארחים ללא בית, נדדנו משולחן לשולחן וכל פעם מחדש ניסינו לספר לאורחים היושבים את סיפור הבית הפרטי שלנו באמצעות שרטוט על גבי מפות הנייר שעל השולחנות וחפצי האירוח שהרכיבו ביחד פרפורמנס של תיאטרון חפצים וסטוריטלינג (למשל, קוביות סוכר שהפכו לבתים בשלג הירושלמי והקומקום השורק שהיה לרגע הצפירה של יום הזיכרון). בעודנו מספרים במקביל, בשלשה מוקדים שונים בחלל את סיפורי הבתים שגדלנו בהם, לרוב מחקנו את המפות והסיפורים אחד של השני, לעיתים השתמשנו בפרטים אחד של השני, סיפחנו, התחברנו, שיתפנו, שללנו, גזלנו. ריבוי הנרטיבים וסיפורי הבתים שהתקיימו במקביל בעבודה, היוו דימוי למתח הפוליטי שבין האישי והקולקטיבי בחוויית החיים הישראלית- פלסטינית. בעבודה הזו נדדנו בין שולחנות, בין שפות- העברית והערבית ובין תחושת שייכות גדולה לרצון לספר סיפור אחר, מתוקן, חדש למקום בו אנו חיים. רגש בעשור האחרון הכלי המרכזי איתו אני עובדת הוא המדיום הקולי. גיליתי שקולו של אדם טומן בחובו את גרעין ההוויה והרגש ומאפשר היכרות אינטימית, ספציפית, כנה ונוגעת עם סיפור חיים והבניית זיכרון ותודעה. אני זוכרת את הרגע בו הבנתי כמה לקול יש כוח ריגשי עבורי. זה היה כשבני גפן נולד והתחלתי לשיר לו שירים. בראש שלי תמיד התנגנה מחרוזת השירים שאמא שלי היתה שרה לנו, כל פעם בדיוק באותו הסדר, עם אותה האינטונציה ועם אותם הדגשים. גם בעודי כותבת את המילים הללו הקול של אמא שלי מלווה אותי בראש. מחרוזת השירים הזו והקול שנושא אותה הם חלק משמעותי מאיך ואיפה שאמא שלי ממוקמת לי בתודעה, זו חלק מהירושה התרבותית שקבלתי. זה הקול שהטיב הרגיע ואהב אותי כילדה ומלווה אותי עד היום כאמא לילדים. היצירה הראשונה בה השתמשתי במדיום הקולי היא ״המסעות להמסת גבולות בירושלים״ במסגרת פסטיבל מקודשת. במסעות הללו הזמנו קהל להכיר מקרוב את החברה האזרחית בירושלים, את האנשים שמצליחים להמיס גבולות בעשייה היומיומית שלהם. אנשים שבונים גשרים ומחברים בין קהילות בכל מיני דרכים יצירתיות. אנשים מרובי זהויות שכמעט תמיד מוציאים אותנו מאזורי הנוחות ומגלים לנו משהו חדש ומטלטל על החיים ועל העיר בהם הם בוחרים לחיות ולפעול - ירושלים. במסע שנמשך בין חמש לשבע שעות פגשנו סדרה של אנשים במקומות שונים ברחבי העיר. במעברים שבין מפגש למפגש ליוו אותנו ״תופר.ת״ שתפרו לנו את הסיפור בין המפגשים השונים מנקודת מבטם מתוך החיים בעיר. לתופרת האזינו באוזניות, כל אחד עם עצמו. למסעות להמסת גבולות היה מימד קולי משמעותי וחזק. היו הקולות שפגשנו לאורך הדרך במפגשים השונים והיה את הקול שליווה את כל המסע ואפשר לכל אדם לעבור מסע פרטי- אישי במעברים שבין לבין. לאורך שבע קיצים יצרנו 27 מסעות שונים ברחבי ירושלים ומאות קולות שהשמיעו את סיפורם ממיס הגבולות בעיר. המסעות והעבודה הדוקומנטרית- פואטית שנעשתה ביצירה הזו היא התשתית ממנה צמח והתפתח המיזם שלי ״תדרים שבלב - ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית״ שהוא מה שממלא את מרבית זמני כיום ומסב לי סיפוק רב וצלילה עמוקה למחוזות הרגש והזיכרון של גיבורי ביוגרפיה להם אנחנו יוצרות פסקול חיים. זיכרון בתדרים שבלב -ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית, אנחנו מקשיבות , מלקטות, אוספות, מציפות, לשות ביחד עם גיבור הביוגרפיה את זיכרונות חייו. הביוגרפיה הקולית היא פס-קול חיים המורכב מסיפור חייו של הגיבור אשר מסופר בקולו, קולות נוספים של אנשים משמעותיים מחייו ומוזיקה תקופתית ומקורית. כל המרכיבים הללו יחדיו יוצרים פס-קול חיים אישי - משפחתי הנשאר כקפסולת זיכרון חי המהדהדת לנצח. שייכות בשנים האחרונות בהם אני חווה מקרוב את משמעותה של הגירה וזרות אני מזקקת ומדייקת תוך כדי תנועה את המרכיבים שמשפיעים על תחושת השייכות שלי למקום. אחד הדברים שגיליתי הוא, שאוסף הקשרים והמפגשים שאני יוצרת עם אנשים מהווה בשבילי בסיס רחב ופורה לתחושת השייכות. לכל אדם יש סיפור חיים, הוא לא צריך להיות דרמטי במיוחד על מנת לרצות ולתעד אותו בצורת ביוגרפיה קולית. הסיפור שלנו, מי שאנחנו, למה ולאן אנחנו שייכים, מורכב מנקודות הממשק, החיכוך והמפגש שהיו לנו עם העולם ואנשיו לאורך החיים. אנחנו לא לבד בעולם, וטוב שכך. לכולנו יש סיפור שמורכב ממפגשים עם סיפורים של אנשים נוספים. נכד שיכול להאזין לביוגרפיה הקולית של סבו בעודו נוסע ברכבת לעבודה בכל מקום בעולם, זו חוויה יקרה מפז אשר פורטת על מיתרי הלב, מחברת בין הדורות וממלאת בתחושת שייכות וקשר. כל עץ צומח מתוך שורשיו. היכרות עם השורשים לעומק זו מתנה שמיטיבה עם העלים החדשים שאנו מצמיחים בזכות עצמנו. ועוד לא דברתי בכלל על הגילוי שלי בתקופה האחרונה, צמחים שיש להם שורשי אוויר, כאלה שלא צריכים אדמה . זה כבר לפעם אחרת :) אינטואיציה העבודה שלי בבסיסה היא עבודה דוקומנטרית. בעבודה מהסוג הזה דרושות הרבה מאוד אינטואיציה, קריאה של המציאות ותגובה מידית ואותנטית. היצירות שלי הם בדרך כלל שילוב עדין בין דוקו לפואטי. התוצר של ביוגרפיה קולית למשל, הוא תיעוד דוקומנטרי בתלבושת פואטית הפועלת על המאזין וגם כמובן על גיבור הביוגרפיה שעובר את התהליך איתנו, בכמה רמות ושכבות של תודעה וחווית עיבוד. בתהליכי היצירה של הביוגרפיות הקוליות אני פוגשת אנשים שונים ומגוונים. לכל אדם יש את הדרך שלו לספר את זיכרונותיו וסיפורי חייו. בתהליך המשותף אנחנו נזכרים, מציפים, מעוררים את הזיכרונות הללו בכל מיני דרכים יצירתיות שמהוות גם בשביל הגיבור עצמו שער חדש לסיפורים שלו. בריקוד הטנגו הזה דרושה הרבה אינטואיציה והקשבה לנימי הרגש והסיפור שעולים. זהו תהליך יצירתי של תיעוד ועיבוד והזדמנות מיוחדת להתבונן, לאצור ולהנכיח סיפור חיים כפעולת ביטוי והבעה של הגיבור עצמו וכמזכרת יקרה לדורות הבאים. גם בעבודה מול המשפחות של גיבורי הביוגרפיה מובילה אותי בעיקר האינטואיציה וההקשבה למה שעולה וחשוב לכל משפחה ומשפחה בתהליך היצירה המשותף. השראה מאז שאני אמא והפכתי להיות אימאנית (אמא ואמנית) השילוב בין עולמות האימהות והאמנות מרתק אותי ומהווה עבורי השראה גדולה. יש לי פודקאסט שנקרא אמנות טובה דיה ובו אני פוגשת לשיחה-דגירה אינטימית ופתוחה כל פעם אימאנית אחרת. האימאניות שאני פוגשת ואלה שעוד אפגוש הן השראה גדולה עבורי והפודקאסט מבקש להשמיע ולהגביר את הקולות הללו בעולם, ללמוד מהשילוב הזה של הורות ויצירה ולאפשר התמזגות וזליגה מרפאת בין המרחבים השונים שמרכיבים את חיינו. הקשבה העולם שלנו רווי במסרים, בקולות, בהצהרות, בדעות, בדימויים, באפשרויות. בתוך כל האגרסיביות, ההצפה של המידע והרצון הטבעי להשמיע קול (כפי שכתבתי לא מעט כאן למעלה) אני רוצה להמשיך להעמיק ולתרגל הקשבה. הקשבה אמיתית, כנה, חומלת. הייתי שמחה שכולנו נחזק את השריר הזה, היכולת להקשיב בלי לדעת מראש את התשובה. להקשיב בלי לרצות כבר לקבל את התור לדבר. להקשיב כי יש מקום להרבה קולות - גם לאלה שצורמים לי, שקשים איתי, שמנוגדים אליי. אותם קולות עוזרים לי להקשיב לעצמי ולהגדיר שוב ושוב מחדש מי אני ולמה אני כאן. המבנה הדקדוקי של משפט בשפה ההולנדית (שאני מנסה ללמוד בשנה האחרונה) לימד אותי משהו על הקשבה. המבנה הוא כזה שהפועל נמצא בסוף המשפט, כך שדרושה הקשבה וסבלנות עד הסוף, לפני שמתפרצים וקוטעים בחינניות ישראלית את מי שנמצא מולך. בהצלחה לי ולכולנו, באשר נהיה. תודה לך מורן שהיית כאן עם הצלילים והקולות וכל מי ומה שאת (שזה המון רק שתדעי), היה לי לעונג לארח אותך. אתן יותר ממוזמנות להמשיך ולעקוב אחרי מורן בשלל המדיות בהן היא פועלת: באתר/בית שלה מורן אביב ובפודקאסט אמנות טובה דיה, במיזם המדהים שלה תדרים שבלב ובדף הפייסבוק בעל השם הזהה תדרים שבלב. וכמובן ברשתות החברתיות באינסטגרם ובפייסבוק בהם היא משתפת בכנות מהחיים האישיים שלה. . ומי תהיה יוצרת הזיכרונות הבאה עלינו לטובה, סבלנות.

כל מי שמכירה אותי או עוקבת אחרי ברשת יודעת שאני חובבת וינטג', יד שניה וחידוש רהיטים. מדליק אותי להשתמש בעיצוב הבית ברהיטים קיימים ולתת להם חיים חדשים. בנוסף אני אוהבת את הסטייל שיש לרהיטי וינטג' ועתיקות בשילוב עם פריטים חדשים, ערבובים תמיד יוצרים את הבתים הכי מיוחדים. כמעט בכל פרויקט שלי אנחנו משפצים או מחדשים לפחות רהיט אחד. לעיתים זאת עבודה של בעלי הבית ולעיתים אני מפנה לבעלי מקצוע. ואז הגיעה ליאור שמש וסגרה לי פינה! אפשר שיפוץ של בעלי הבית בליווי של בעלת מקצוע. מה אומר? נמסתי. ולא רק מהחיוך של ליאור. חידוש רהיטים - מילון מושגים אבל, לפני שאני מכירה לכן את ליאור וממליצה על הסדנה שלה, בואו נעשה סדר בסלט המושגים: יד שנייה המושג יד שנייה מתאר רהיט משומש. כבר היו לו בעלים בעבר והוא עבר ידיים. רהיט יד שנייה יכול להיות כזה בייצור חדש, וינטג' ואפילו עתיק. וינטג' רהיט וינטג' הוא כזה שיוצר לפני לפחות 30 שנה, כלומר משנות השמונים של המאה ה-20 ולפני כן. חפצים, בגדים, רהטים ואפילו מכוניות שיוצרו בתהליכי יצור כמותם כבר לא עושים היום. בשונה מייצור המוני עכשווי, ברהיטי וינטג' נפוץ השימוש בעץ מלא, ייצור בסדרות קטנות יחסית, הקפדה על איכות הגימורים והפרטים. אלה רהיטים שיוצרו להחזיק חיים שלמים. וינטג' מתייחס לגיל הרהיט ולא דווקא לסגנון, יש סגנונות שונים והם תלויים באופנות ובארץ המקור של הרהיט. יידעתן שמקור הביטוי וינטג' הוא מעולם ייצור היין? הוא מיועד להגדרת בציר משובח, וכמו יין רהיטי וינטג' ממשיכים להשתבח עם השנים ויש גם שאומרות שהם לא יוצאים מהאופנה. עתיקות (לעיתים נקראות גם ענתיקות) - אם רהיטי וינטג' הם בני 30 שנה לפחות עתיקות מוגדרות כבנות 100 שנים לפחות. ברהיטים עתיקים יש פרטים ועיטורים מיוחדים והם בנויים מעץ מלא. חיבורי עץ מסורתיים וחיפויי פורניר מיוחדים הם אחת הדרכים לזהות רהיט עתיק. רטרו מהמילה return כלומר חזרה אחורה לסגנון מפעם. רהיטי רטרו (או לצורך העניין גופי תאורה וחפצים שונים) הם רהיטים חדשים שמיוצרים בסגנון של רהיטי וינטג' או עתיקות. הייצור והעיצוב הוא בהתאם לאופנות ולביקוש. לדוגמה ספת רטרו מיוצרת בסגנון המיד-סנצ'רי תקבל את מאפייני הסגנון מבחינת הפרופורציות או התפירה, אבל תתאים לעומק הספה עכשווית, יותר רביצה ופחות ישיבה. רפרודוקציה אם רהיט רטרו הוא רהיט עכשווי חדש שמיוצר בסגנון של פעם, רהיט שהוא רפרודוקציה יהיה העתק מדויק של המקור. רפרודוקציות של מעצבי על ממשיכות להיות מיוצרות היום לפי אותו מפרט ברישיון. למשל כורסת ברצלונה של מיס ואן דה רוהה או הכורסאות המפורסמות של איימס, (גגלו את זה זה מעניין). כמובן שיש המון חיקויים בשוק, ניתן לזהות אותם בכל מיני דרכים, בעיקר לפי המחיר (; רסטורציה היא אמנות שיפוץ רהיטי וינטג' ועתיקות. ברסטורציה מחזירים את הרהיט בדיוק למצבו המקורי כפי שיוצר. ולכן יש המון חשיבות לתהליכי העבודה ולחומרים בהם משתמשים. למשל לכות טבעיות ללא חומרים סינטטיים ושימוש בכלי עבודה מסורתיים לעבודה בעץ. כמובן שנכנסו לתחום חידושים טכנולוגיים שמקלים על עבודת הרסטורציה, אבל הרהיט המחודש יהיה נאמן למקור כמה שיותר. חידוש / מיחדוש / up cycling פה הכוונה היא לתת חיים חדשים לרהיט קיים ויש המון מקום ליצירתיות ולא דווקא התחשבות בסגנון או התקופה בה יוצר הרהיט. יש המון טכניקות ואפשרויות. לפעמים נרצה לתת מראה חדש וצבעוני לרהיט ישן ולפעמים נרצה השתמש בחלקים מרהיטים ישנים וליצור מהם רהיט חדש. הכל הולך כל עוד אנחנו מאריכים את חייו של המוצר. מכאן מגיע גם הביטוי אפ סייקלינג, אנחנו מעלות את הפריט במעלה השרשרת, במקום לשלוח אותו למנוחת עולמים במטמנה. פעם שלישית – הסדנה של ליאור שמש את ההורים של ליאור אני מכירה כבר המון שנים, הם הבעלים של "פעם שנייה" חנות וינטג' ועתיקות בקיבוץ מזרע. האהבה לעתיקות לא פסחה עליה, את הרוח יזמית היא קיבלה מאמא לילי ואת הידיים הטובות מאבא עוזי, את כל השאר היא כבר מביאה בעצמה והיא החליטה לבנות את הדור הבא - "פעם שלישית" סדנה לחידוש רהיטים שצמודה לחנות המשפחתית. בסדנה ליאור צובעת מרפדת ומחדשת רהיטים ופרטי עיצוב משלימים וגם, תופים: מעבירה סדנות. אל הסדנה של ליאור הגעתי עם עוד חובבות עיצוב ומיחדוש, התחלנו בארוחת בוקר קלילה וטעימה ובשיחה נעימה סביב השולחן. לילי סיפרה לנו על הגלגולים של החנות ועל מסעות הקניות באירופה ועשתה לי חשק להכניס עוד קצת וינטג' הביתה, (כאילו שאין לי את החשק הזה בכל מקרה). אחרי סיור ופשפוש אחר מציאות בחנות היפה עברנו לסדנה. כל אחת מאיתנו הביאה איתה רהיט קטן שדורש קצת עבודה וידיים אוהבות וליאור עברה בניינו הסבירה, הדריכה והדגימה בחיוך. אני הבאתי איתי שרפרף קטן שנמצא ליד הפח והיה זקוק ליד אוהבת. ליאור הסבירה על ניירות השיוף השונים ושלחה אותי למשייפת החשמלית להתחיל לעבוד. אחר כך בחרתי צבע ורוד בהיר ממדף הצבעים (היו הרבה אפשרויות יפות אז לקח לי זמן להחליט) וסרט בד מיוחד להדביק בתפר שבין העץ לבין הריפוד. פרסה בפינינו שלל כלי עבודה ועודדה אותנו להתנסות ולא לחשוש. אפשר ואף רצוי לתאם עם ליאור סדנה, אין צורך בידע קודם או כישרון רק סקרנות ורצון ללמוד את כל השאר כבר תלמדו אצלה. מתאים לקבוצת חברות, מתנה לעובדות ועובדים וכמובן למשפחות. כבר כשליאור סיפרה לי על הסדנה ראיתי את הפוטנציאל שיש בה למשפחות - תדמיינו את עצמכן מגיעות עם רהיט ישן לכמה שעות של עבודה והשראה וחוזרות איתו הביתה גאות ושמחות אחרי זמן השראה וגיבוש משפחתי. ואז ליאור ריגשה אותי עוד יותר כשסיפרה שהיא הולכת ללמוד הנחיית הורים וחולמת שהסדנה תהיה מקום לעשות בו תהליכי עומק דרך הידיים. הקשר בין בית לרגש ושייכות דרך עשייה הם ערכים חשובים שאני עובדת על פיהם כבר שנים ולפגוש בעוד שותפה לדרך ועוד כזאת שנותנת שירות משלים לשלי, זה נפלא. והחיוך של ליאור, כל מילה נוספת מיותרת. מה כמה ולמה אצל ליאור בטלפון 050-997-1555 בשבוע בא בלוג דיי ואוגוסט נגמר, נפגש באותו המקום בשנה הבאה. #קצרים_לאוגוסט

לפני כמה שבועות לקחתי את הבנות לכלבייה של עמותת החיות ואנחנו בגלבוע. שי שמעה על זה ממאי סברסקי שעובדת עם הכלב שלנו, ברק, ומתנדבת בעמותה, היא ביקשה ללכת ולא יכולתי לסרב. למרות שקצת רציתי, כלביות הן מקומות קשוחים ואני מפחדת מכלבים. (כן, אימצתי כלב בכל זאת, זה היה הדבר הנכון לעשות.) קודם כל חשוב לי להגיד שהמקום מתוחזק מעולה, המתקן אמנם פשוט אבל הושקעה בו מחשבה רבה. יש לכלבים תאים מרווחים ומוארים, יציאה חופשית לחצר משחק גדולה ומוצלת, מלונות ומיטות. המקום נקי ומסודר וכל הכלבים שפגשנו היו נקיים ומטופלים, מורגלים לאנשים וידידותיים. בעיני זה אומר המון על הצוות המסור במקום. עמותת החיות ואנחנו הוקמה ע"י נשים יהודיות וערביות מהמועצה האזורית גלבוע והן פועלות למען כלבים נטושים וכאמור עושות עבודה מצוינת. פגשנו את מאי ושי עברה בין הכלובים חיבקה וליטפה את כל הכלבים, אלה שרצו מגע כמובן, נתנה להם אהבה ותשומת לב והתפעלה מהם. אינטראקציות חיוביות עם אנשים חשובות מאוד לכלבים וזה דבר קטן שיכולנו ושמחנו לתת. אם אתן גרות באזור הגלבוע ומחפשות מאלפת פרי פורס אלופה, מאי היא הכתובת. יש עוד המון דרכים לעזור לצערי יש המון כלבים נטושים בארץ שצריכים את התרומה שלכן. אפשר לאסוף ציוד כמו קולרים, רצועות, שמיכות, מגבות, משחקים, מלונות, מיטות וכלים לאוכל. אפשר לתאם ולהגיע לשחק עם הכלבים, או להוציא אותם לטיול. אפשר לתרום כסף לקנייה של מזון חיסונים וטיפול רפואי. פרטים לתרומה הפלאייר המצורף. במידה ויש לכן בעיה לסרוק את הקוד הלינק כאן תרומה לעמותת החיות ואנחנו יש גם דף בפייסבוק ובאינסטגרם, ואפשר לקבל פרטים נוספים בטלפון 054-305-7717 ואפשר לבוא ולאמץ כלב. מי כמוני יודעת, לאמץ כלב זאת אחריות גדולה, זה מלא עבודה, כמו לגדל עוד ילד, בחיי. אבל כשהם נכנסים לנו ללב זה שווה את זה. והכי מרגש, העליתי את הפוסט הזה במקור לפייסבוק שלי וכבר דיברתי עם שתי משפחות שהגיעו לעמותה ואימצו כלבים. אז כבר עשינו טוב. ואיך אפשר בלי, כמה טיפים לעיצוב ותחזוקה של בית עם כלבים: (וחתולים, הכל נכון גם לגבי חתולים, נראה לי.) 1. ריחות. כל מי שאי פעם אימצה גור מכירה את התקופה הזו שבה הבית מריח מפיפי ושלא נתחיל לדבר על ניחוח "כלב רטוב" המפורסם. הטיפים שלי בנושא ריחות הם עציצים, נרות ריחניים וחומץ תפוחים 5%. עציצים מטהרים את האוויר ומנטרלים ריחות ואצלנו בבית הם עשו שינוי אמיתי. קניתי נרות איכותיים והדלקתי אותם בכל פעם שהייתי צריכה עוד בוסט של ריח טוב, כלומר בכל פעם שהיו פספוסים ליד הדלת. וחומץ הוא חומר חיטוי מעולה שגם מנטרל ריחות. 2. ‏פרווה. לי היה מזל ואימצתי כלב עם פרווה קצרה, אבל עדיין הוא מחליף פרווה פעמיים בשנה וגם בשאר הזמן יש המון שערות בבית. הטיפים שלי, ראשית להתאים את הצבע של הספה והשטיח לצבע של הכלב, כלב לבן וספה שחורה לא מתערבבים טוב. נשמע מצחיק אבל אני רצינית לגמרי, כדאי להתאים את רמת הכהות של בדי הריפוד לפרווה של הכלב, ככה השערות פחות בולטות ואפשר לנקות בנחת. ושנית שואב אבק נטען חזק בשילוב עם שואב רובוטי שמסתובב בבית כשאני לא נמצאת ונותן עבודה. 3. ‏משחקים. כמו בכל דבר בעיצוב הבית אקססוריז עושים את ההבדל, אני אוהבת לשים את הצעצועים הרצועות והציוד הנוסף בסלסלות יפות וככה הם לא מפריעים לי בעין ומשתלבים בעיצוב הבית. 4. ‏כלים לאוכל ושתיה. גם בגזרת הכלים אני מעדיפה כלי אמייל מעוצבים על האופציות הגנריות שמוצאים בחנות החיות, אם זה יושב לי במרכז הבית זה צריך להיות יפה ונעים. אגב, מצאתי שק של פולי קפה והוא הפך לשטיחון שמוסיף המון אופי לפינה עם כלי האוכל וגם סופג את המים שמשפריצים ואני יכולה לכבס אותו מידי פעם (כביסה עדינה ב-30 מעלות תעשה את העבודה.) 5. ‏מרבצים למנוחה ושינה. טוב, עכשיו אני כבר חוזרת על עצמי, אבל גם למנוחה בחרתי בכריות ומזרנים מבדי ריפוד שמשתלבות בעיצוב הסלון. כולם עם רוכסנים ואפשר לכבס אותם בכל זמן שרוצים. מקווה שאהבתן את הטיפים ושמצאתן אותם מועילים. ובברכת גורים רגועים בבית, נפגש בפעם הבאה.

לפני כמה זמן שי באה ואמרה שהיא רוצה להרוויח כסף בעצמה. עד כאן מעולה. אחרי שחשבנו על כל מיני רעיונות ופסלתי מראש את כל מה שידרוש *ממני* יותר מידי עבודה, (כי זה הרי לא הגיוני להוסיף לי עוד משימות כדי שהילדה תרוויח כסף) שי הציעה שהיא תכין כל מיני דברים טעימים ותמכור אותם, דברים לא מאוד מסובכים שהיא כבר יודעת להכין כמו גרנולה ו"בוני" נקניק השוקולד הקיבוצי הידוע. (אל תבקשו מתכון היא אומרת שזה סוד.) שלב ראשון מיתוג היה לי מאוד חשוב ששי תיקח את העסק שלה ברצינות וזה אומר להראות לה שאני לוקחת את העסק שלה ברצינות. אז בשלב הראשון היא בחרה בשם "המעדנייה של שי" וישבה לצייר לוגו. שלחתי צילום שלו לנעמה אורבך, נעמה מגשימת מתנות, שהפכה אותו לחותמת דיו בעזרת תוכנה מיוחדת איתה היא עובדת. נעמה גם אפשרה לה לבחור את צבע הדיו שתקבל עם החותמת ושי בחרה באדום חזק. תוך כמה ימים החותמת הגיעה בדואר (ארוזה בחבילה מתוקה ביותר.) שי כל כך שמחה בלוגו ובחותמת המדוגמת שלה והתיישבה לבדוק אותה כל על מיני סוגי ניירות. שלב שני חומרי גלם ותמחור מבחינתי זאת הייתה הזדמנות מעולה לשבת רגע וללמוד על כסף, כמה עולים חומרי הגלם, מה זה פחת ואיך מחשבים רווח. איך מתגברים על המבוכה שבלבקש תשלום על המוצרים שלנו ואיך לענות, למשל, למי שאומר ישקר לו. הדר סיפר לה על המנטור שלו, כשהוא עשה את צעדיו הראשונים בעולם העסקים, שלימד אותו שהוא תמיד צריך לשאוף להרוויח הכי הרבה שהוא יכול. ביחס לעלויות שלו, וביחס למתחרים שלו בשוק. זו הייתה שיחה מעניינת, כי שי רצתה שהמחירים שלה יהיו נגישים ושווים ואני התערבתי והזכרתי שכדי להמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבות אנחנו חייבות לגבות תשלום. כדי שיהיה לנו מספיק כסף לקניית חומרי הגלם הבאים וכמובן רווחים – שהם הכסף לבזבוזים והסיבה לשמה התכנסנו. בשלב הראשון הכנו רשימת קניות ויצאנו לצרכנייה במושב להצטייד ואז שי ישבה וחישבה כמה עלו החומרים לגרנולה, כמה גרנולה נכנסת לכל צנצנת וכמובן כמה הן יעלו. שי הכינה את הגרנולה שלב שלב לפי המתכון והכי, ישבה להחתים חותמות ולקשט את הצנצנות. אפס פסולת עוד ערך שהחלטנו עליו לעסק הוא השאיפה לאפס פסולת. אספנו צנצנות זכוכית ריקות מהשכנים, שקיות נייר חומות של טייק אווי שכבר לא בשימוש ושאריות קרטון כדי ליצור עליהן את החותמות. ההזמנה הראשונה הגיעה מחברה מהמושב, היא הייתה בהריון והיה לה חשק לגרנולה, היא כל כך התלהבה ושי הייתי כל כך גאה, שתינו היינו בעננים. אתגרים וגם האתגרים לא איחרו לבוא, יום אחד היא מקבלת טלפון מאחת החברות בכיתה, "חשבתי גם לפתוח עסק ואני רוצה לקרוא לו 'המעדנייה של x' זה בסדר נכון?" שי באה אלי קצת נסערת, בקצוות העיניים כבר ראיתי התחלה של דמעות. "אמא זה ממש לא בסדר. זה דבר אחד לפתוח עסק של דברים טעימים, בכל שבוע יש ילדים שמוכרים לימונדה ופופקורן מחוץ לצרכנייה, אבל היא לוקחת לי את השם ואת הרעיון. אני לא רוצה לתת לה, מה אני עושה?" קודם כל את לוקחת נשימה עמוקה ולוקחת לך כמה דקות להירגע ולהתחזק ואז את מתקשרת אליה ואומרת לה בדיוק את מה שאמרת לי. בכבוד ובאופן רגוע. קוראים לזה להציב גבול. התקשרה כמו גדולה. כזה בית ספר לעסקים לא דמיינתי שיהיה פה. גבולות עוד בנושא גבולות שי החליטה שיש יום הכנות אחד בשבוע, נוח לה שזה בימי שני ואז חלוקה או איסוף בימי חמישי. היא ענתה מאוד יפה למי שהזמין שהיא רושמת את ההזמנה ושיהיה עוד בוני בשבוע הבא. ככה עם חיוך ובלי לעשות עניין. שי מוסרת שהיא מקבלת הזמנות וגם ביקשה לשים כאן מחירון מוצרים: צנצנת גרנולה, הכי טעימה עולה 20 ש"ח נקניק שוקולד אחד עולה 20 שקלים ושניים ב-35. האיסוף ממושב מולדת. מוזמנות לעוד #קצרים_לאוגוסט לראות מה עוד עשינו ולמדנו החופש.

#יוצרות_זיכרונות הפעם אני שמחה מאוד להציג את ענבל כבירי צלמת ויוצרת תוכן מוכשרת עם עין חדה ואהבה לחיים הטובים. ענבל חייה בכפר מחוץ לברצלונה והיא משתפת בחיים מלאי ההרפתקאות שלה. בנוסף היא עוזרת לאנשים ליצור לעצמם זיכרונות בעסק הצילום שלה וכמתכננת טיולים לצפון ספרד. מוזמנות לקרוא מה ענבל חיברה לנו יחד היום. אני ענבל כבירי, יוצרת תוכן (אוכלת, מטיילת, מצלמת וכותבת). גרה בשש השנים האחרונות בכפר ליד ברצלונה, ספרד. מנהלת סושיאל מדיה של לשכת התיירות של קטלוניה. חיה במיעוט מגדרי עם בן זוג ושני בנים (11, 7). התחלה היו לי כל כך הרבה התחלות בחיים, שאי לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, אז נחזור לגיל 20. רציתי לשנות את העולם. להפוך אותו להוגן יותר. היה לי ברור שזה צריך לעבור דרך הפקולטה למשפטים ועדיף באוניברסיטה העברית. טו מייק דה לונג סטור וורי שורט – סיימתי תואר ראשון, התמחות, תואר שני. התחלתי בפרקליטות, עברתי למשרד רוה״מ. אחרי יותר מעשור בתחום, הרגשתי שהיתה לי הצלחה חלקית למדי במטרת העל שלי. אולי חושבת שהצלחתי לגרום ל-X אנשים לחשוב קצת אחרת, לראות תמונה רחבה יותר. לא לעבוד על אוטומט. אולי ההחלטות שקיבלתי היו הוגנות יותר. אבל בסופו של יום, כמו שעורכי דין אוהבים לומר, נראה לי שמי שהשתנה זאת אני. לא הרגשתי שייכת מספיק (ע״ע) וחיפשתי לי בית (ע״ע) אחר. מצאתי את עצמי בבית ספר לצילום ומשם פתחתי סטודיו. אחרי שעברנו לספרד, הרגשתי שאני חייבת לפתוח בלוג. הבלוג התרחב לקהילה בפייסבוק (שעסקה בהתחלה בטיולים באזור ברצלונה ומהר מאוד התפשטה לרחבי ספרד). הפוסטים מצאו את דרכם לכתבות בעיתונים ומגזינים (הארץ, רשת 13, אטמוספירה ועוד), לראיונות ברדיו ובטלוויזיה ולעבודה מול לשכות וגורמי תיירות בכל מיני מקומות בעולם. קוראים רבים של הבלוג שביקשו סיוע בתכנון הטיולים שלהם בספרד הביאו אותי ליצור שירות כזה וזה אחד הדברים שאני הכי נהנית לעשות. אחד מצילומי האוכל הראשונים שלי. המשימה בקורס צילום היתה ״שחזור מנה זכורה במיוחד״. צילמתי אותה בבית של סבתא שלי, שנפטרה רק כמה חודשים קודם לכן. ככה נהגנו לאכול אצלה פעם. בית וואו, כמה יש לי לספר על בית. אסוציאציות שעולות לי לראש - הבית הראשון שלנו בחיפה שממנו עברנו כשהייתי בת 7 ועדיין חקוק בזיכרוני. הבית שגדלתי בו וממש לאחרונה נמכר. איזו תחושה מוזרה. כל הבתים שגרתי בהם – בקיבוץ אילות, ארבע בירושלים, אחד בחוף הכרמל, אחד בחיפה, אחד בעמק יזרעאל. אחד בברצלונה. נראה לי שכל מי שחווה רילוקיישן, מעבר משמעותי, מרגיש באיזושהי מידה - 1. שבית זה יותר תחושה. 2. שיכול להיות יותר ממקום פיזי אחד שמרגישים בו ״בבית״, או ״בית״. 3. שמאז שעוברים ומרגישים את החלוקה הפנימית הזאת בלב, אין דרך חזרה. וזה מוביל אותי לחשוב על כל המשמעויות הנוספות של בית, במובן הרחב – משפחה, אוכל, נחמה, שייכות, חמימות, תום, ילדות. תחושות שקשורות בבית – הריח של הבישולים, התחושה של המרצפות הקרות בקיץ, של הדשא העוקצני, המוזיקה שמנגנות הציפורים בבוקר. עיצוב הבית – משהו שמעסיק אותי במיוחד מאז שעברנו לכאן – לבית עצום מימדים וריק. איך לגרום לו לעטוף אותנו. רגש משהו שאני לא ממהרת לחשוף. אני אוהבת להביע אותו במרומז במילים או בצילומים. לעדן אותו, לדקק אותו ולהגיש אותו כמו איזה מקרון קטן. שיהיה קל לעיכול. זיכרון כשאני חושבת על זה, כל השינוי התעסוקתי שלי מתחיל ונגמר בזיכרון. הייתי עורכת דין והפכתי לצלמת. זה היה סביב גיל 35, כשהרגשתי שהחיים זזים לי מהר מדי. הייתי עם תינוק קטן ובדיעבד, אני מבינה שרציתי לעצור את הזמן. אני עדיין רוצה. ערמות של צילומים שאני לא מספיקה להגיע אליהם מאפשרים לי לחזור ולו לרגע לאיזו נקודה אחורה בזמן. כי מה זה בעצם טיול, אם לא התגייסות שלמה ליצירת זכרונות. היום, כשאני מצלמת גברים ונשים אני עדה לצורך ההולך וגובר שלהם להקפיא את הזמן ואף להחזיר אותו אחורה. העיסוק הזה בצורה החיצונית הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, והוא רק מתגבר ככל שאנחנו מתבגרים. עוד ביטוי של זיכרון מתחבר לי לגמרי למשיכה הגדולה שלי לוינטאג׳. זיכרונות של העולם כמו שהוא היה פעם. שווקי פשפשים הם עולם קסום שאני יכולה לחיות בו ימים שלמים. שייכות מי שאי פעם שכר דירה בקיבוץ, מכיר את השאלה (בדרך כלל מאיזו ציפי, או חנה, בדרך כלל בצרכנייה או בכולבו) ״של מי את?״. מה זאת אומרת של מי אני? של אמא שלי! למי שהעביר את חייו בעיר, אסביר שקיבוצניקים תמיד רוצים (יותר נכון – חשים חובה) לדעת כל אחד – מאיפה הוא בא. למי הוא שייך. באיזה בית הוא גר. ככה, שיהיה מסודר וברור. שלא יסתובבו חלילה, איזה חוצניקים. אז חוץ מ״של אמא שלי״ (וכמובן גם של אבא שלי), אני לא מרגישה ״של״ הרבה דברים אחרים. אני לא נשואה (מבחירה, חיה עם בן זוג כבר כמה וכמה שנים) – אז אין לי בעל, אני קצת צוענייה, קצת ״של העולם״. לאן אני שייכת? זאת שאלה טובה, נראה לי שהתשובה הכי טובה תהיה לכאן ועכשיו. אינטואיציה כוח שאין לזלזל בחשיבותו. כוח שאני רואה שמנסים לקחת מנשים, בוודאי מכאלה עוצמתיות וחכמות, שיש כל כך בשפע. משהו שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם – כעמוד השדרה הכי אותנטי, הכי בלתי ניתן לזיוף. השראה אני ארשה לעצמי להיות קלישאתית ולומר שאת עיקר ההשראה שלי אני שואבת מהטבע – אולי כי אני מרגישה שאני גרה בתוכו. אני משתדלת להקשיב לו ולנסות להתאים את החיים שלי אליו – בקצב, בהבנה שלכל דבר יש זמן ומקום. סבתא שלי תמיד היתה אומרת לי שאני חולמת בהקיץ. אין לי אלא להסכים עם זה. השראה שלי יכולה לבוא מאיזה מוזיקה ששמעתי בשיעור יוגה, מילדה שראיתי במקרה ברחוב. הרבה הרבה סיפורים, דמיונות, רעיונות בראש, חלקם מוצאים ביטוי בסופו של דבר בעולם הגשמי – חלקם הגדול נותר אצלי, כזרעים למשהו שאולי יתפתח. אור אין מה לעשות, ברגע שלומדים צילום, אי אפשר לחזור אחורה ולהפסיק לראות או לחפש אותו. קל יותר להבחין בו כשהוא כמעט איננו. זו תזכורת לעצמי להמשיך לתור אחריו לא רק בדוממים, אלא גם באנשים, במצבים לא פשוטים בחיים. מאחלת לכולם ימים טובים. תודה ענבל שהיית כאן עם תמונות וזיכרונות, מזל שאנחנו יודעות של מי את. אתן מוזמנות להמשיך ולעקוב אחרי ענבל באתר שלה צילום, כתיבה, תכנון טיולים לצפון ספרד, בבלוג ובקבוצת הפייסבוק בעלת השם התואם ויקי וכריסטינה - קהילת מטיילים בצפון ספרד ובאינסטגרם כמובן, אי אפשר בלי. ואל תשכחו למסור ד"ש.

הסדרה #יוצרות_זיכרונות יצאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון, יוצרת דוקומנטריות - יוצרות זיכרונות. זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה, נושאים שמעסיקים אותי ואני במסע לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם בכל מדיה ותחום. בכל חודש יוצרת אחרת שמקבלת במה, כאן אצלי בבית. את נסטיה אני מכירה מעולם העיצוב הגרפי, אבל יום אחד נתקלתי באינסטגרם בפרויקט שלה - המהגרת. התרגשתי עד דמעות. נסטיה מגדירה את עצמה כיוצרת ישראלית-פוסט-סובייטית והיא חוקרת בתים של נשים שעלו לארץ בעליה הגדולה בשנות ה-90 מברית המועצות. בתים ישראלים פוסט סובייטים. דרך החקירה הזאת היא חובשת פצעים ומרפאת טראומות ואוכלת עוגות דובדבנים וורניקי ושותה תה מכוסות יפות ושומעת סיפורים ומצלמת הכל. ונותנת מקום לתרבות מהגרים שהיא כל כך ישראלית, הרי כולנו מהגרים כאן, מתגעגעים למקום אחר אבל הכי שייכים. אני אני נסטיה. ילידת 1983, עולה מאוקראינה ב-1993. גרה בקרית ביאליק. נשואה לדימה ואמא של נעה, נווה ודויד. אני מעצבת גרפית, בוגרת ויצו ובצלאל. מעצבת בסטודיו הפרטי שלי - בעיקר מיתוג ומדיה המודפסת. אני עוסקת המון במחקר חזותי וכן מרצה לתפישה חזותית בתואר הראשון לתקשורת חזותית בויצו חיפה. (כתבתי את המילה ״חזותי״ 3 פעמים באותו המשפט - זו עיקר המהות שלי). התחלה הכל התחיל מהעלייה שלי, ומהצלקות שהיא הותירה בי. עליתי בשנות ה-90, מאין טראומה קולקטיבית שלא הותירה מקום לתלונות. אז לא התלוננתי. לאורך השנים לאחר ניסיונות להטמע בישראליות בעזרת כלים טכניים, כמו החלפת השם שלי או בחירת בני זוג לא מהתרבות שלי, בצורה מכוונת, מצאתי את עצמי חוזרת לשורשים שלי שוב ושוב בכל עבודת העיצוב שיצרתי. הן בלימודים והן בחיי היום יום שלי. לימים גם התחתנתי עם דימה, חזרתי לשם שקיבלתי מאמא שלי (כשעליתי לארץ המורה לאנגלית בבית ספר היסודי נתנה לי את השם ענת. איתו הלכתי עד אחרי הצבא. עד לפני 5 שנים זה גם היה השם שהיה רשום בתעודת הזהות שלי). וכעת אני חוקרת בסביבה הקרובה שלי, כל מה שקשור לתרבות הפוסט-סובייטית, (החזותית )כמובן בבתים של עולות ברית המועצות לשעבר בישראל. בית מאז שעליתי לארץ החלפתי 9 בתים. ותמיד תמיד בכל בית שגרנו בו, הרגשתי כמו בבית. כי בסוף אמא שלי הפכה את הבתים האלה לבתים על 100... גם את הבתים הכי איומים. לאחרונה עברתי עם המשפחה שלי לבית משלנו, ויש בו לא מעט אלמנטים מהתרבות הסובייטית שהבאנו איתנו מהבית למרות שהבית שלנו כבר מזמן עבר אדפטציה תרבותית מוחלטת... עדיין, יש בו קצת גם מהבית שלנו שהכרנו בילדות, באוקראינה. מדי שבוע אני מבקרת בבתים שונים שמשמרים את התרבות הפוסט סובייטית כחלק מהאווירה בבית, ואני זוכה לנוסטלגיה שמציפה ומרגשת אותי בכל פעם מחדש, ואולי באופן המשונה הזה מטפלת בפצעים ההם משנות ה-90. רגש אני מגיעה ממקצוע שבו הרגש הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה. אם העבודה שלי לא נוגעת, כנראה שפספסתי משהו. הרגש הוא הדלק שמניע את המחשבה ופיתוח הרעיון. איפה המסרים החזותיים שלי פוגשים את הצופה ומה הם גורמים לו להרגיש. הטיולים האלה שאני עושה לבתים של נשים זרות אך כל כך דומות לי, לאמא שלי או לסבתא שלי... מאפשרות לי לפתוח מלא רגשות חבויים וזה ממלא אותי השראה גדולה להמשך היצירה והמחקר. וכן אהבה גדולה למשפחה ולבית. זיכרון יש מינוח שאני מאד מתחברת אליו: ״זיכרון קולקטיבי״. הרבה שנים הרגשתי כאילו הייתה לי ילדות עצובה. אבל בעצם הבנתי שהכל סובב סביב טראומות קולקטיביות שנבעו מהיסטוריה משותפת לעם שלם. אולי קצת כמו במלחמות? מה אנשים זוכרים מהתקופות הקשות הללו? את הפחד? את הביחד?... קצת מכל רגש, פאזל סופר מורכב אבל כל כך משמעותי למי שאנחנו היום. מוטציות של זיכרונות. זה מופלא בעיני. זיכרון ילדות הכי טוב שיש לי, הוא החורף האחרון שלנו באוקראינה. כשהשלג נערם לגובה מעל מטר, ואמא שלי ואני הלכנו דרך הפארק ונפלנו לתוך איזה בור קטן שנערם בו שלג. לא הצלחנו לקום ממנו, כי היינו לבושות במלא שכבות. נראינו כמו צב שהתהפך עם השריון על הגב. נקרענו מצחוק. מאז החורף ההוא רק לפני שנה זכיתי לראות שוב שלג נערם. זיכרון מצחיק, וקצת עצוב. הכל יחד. שייכות מילה שהיא קונפליקט מבחינתי. אני מרגישה מאד שייכת היום. מאד שלמה במקום שאני נמצאת בו. אבל לביטחון הזה לקח שנים להבנות. הרבה למידה, בעיקר על אהבה עצמית, והבנה שאי אפשר להיות שייכת למקום אחד. אנחנו כולנו ״גם וגם״, קצת מזה וקצת מזה, וזה מה שנפלא וכל כך מורכב בנו, שלפעמים מתעתע וגורם לנו להרגיש לא שייכים... אינטואיציה לפני שעסקתי ב״מהגרת״, עסקתי במשבר זהות ואיך אני מעבירה אותו לילדיי. איפה הוא פוגש אותם בחיים שלהם - הפרויקט דוקומנטצה אישי ״אני אוקראינית״, לפני זה עשיתי פרויקט גמר בתואר הראשון שעסק במערכת יחסית ארוכת טווח עם אבא שלי - שנשאר באוקראינה... לכל אלה לא הגעתי בצורה מכוונת. כל פעם באופן אינטואיטיבי... כאילו מבלי להתכוון. ל״מהגרת״ אמנם הגעתי גם באופן אינטואיטיבי, אבל מהר מאד למדתי להקשיב פנימה ולפתח את הזיכרון והחוויה החוצה. אינטואיציה חברה טובה. אני עוד לומדת אותה, איך להקשיב לה יותר. היא יודעת תמיד הכי טוב. השראה סביבה קרובה. מאז ומעולם. אני לא נוגעת בדבר בבתים שאני מצלמת. לא מביימת כלום. לא מזיזה. המציאות היא הקסם בעיני. וזה עובד. תמיד. חזותי זו המילה שלי. אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי הוא איך אפשר לתקשר חזותית לאדם שלא רואה. או מבלי להשתמש בחושה הראייה. לכל החושים שלנו יש יכולת ליצור תמונה גם אם אנחנו לא נראה אותה כפי שאנחנו רגילים. יש חוויה, חזותית, שאנחנו יודעים להשלים לה ״תמונה״ בעזרת ריח, טקסטורות או סאונד מסוים. בעבודות החזותיות שלי, אני רוצה להנכיח גם את החושים האלה, למרות שהם כלל לא קיימים פיזית בעבודות שהן חזותיות בלבד. תודה לך נסטיה שהתארחת פה עם הלב הפתוח שלך וכל הדודות והסבתות והבתים והזיכרונות, הפרויקט הישראלי-פוסט-סובייטי שלך חשוב מאוד ומרגש. רוצו לעקוב אחרי נסטיה ברשת, באתר שלה נסטיה פייביש עיצוב גרפי באינסטגרם nastyagraphic וכמובן בדף של המהגרת ha.mehageret ואתן יקרות, ספרו לי איפה הסיפור הזהות פוגש אתכן, אני סקרנית.

הסדרה #יוצרות_זיכרונות יצאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון, יוצרת דוקומנטריות, יוצרות זיכרונות. זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה, אלה נושאים שמעסיקים אותי ורציתי לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם בכל מדיה ותחום. בכל חודש אביא לכאן, לבית שלי, יוצרת אחרת ואתן לה במה. הפעם אני מתרגשת מאוד להציג את ננה ורשבסקי האמא הגאה של פרויקט בובות געגוע. היא יוצרת בובות שמשלבות סיפורים בדים וגעגועים. ככה פשוט וככה נוגע. אני אני ננה. כשנולדתי קראו לי רננה, אבל זה לא תפס. ההורים שלי קראו לי ננוש והאחים הקטנים שלי ננה ונני, ומאז אני ננה, וטוב לי בשמי. אני בת זוג לגדי ואמא של אוריה ורותם, ויש לי סטודיו שהוא גם אהבה גדולה וגם עבודה שקוראים לו בובות געגוע. למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל, וקבענו את מושבנו בירושלים, בה נולדנו וגדלנו שנינו ובה היום אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, את החתולים והתרנגולות, וממנה אני שולחת בובות לכל רחבי הארץ ולפעמים גם לעולם. התחלה נדבקתי בג'וק של התפירה עוד כילדה. הייתי מפשפשת בקופסת התפירה של אמא שלי כאילו היא תיבת אוצר שהתכולה שלה מתחדשת באיזה אופן פלאי, ולא משנה כמה פעמים הפכתי את כולה על הרצפה ומיינתי אוצרות , בכל פעם הייתי מצליחה למצוא איזה כפתור או סליל שלא ראיתי עד אז, חלקי פרויקטים של סריגה עדינה או רקמה התגוללו שם באיזה פינה. בתחילה תפרתי בגדים לבובות ביד וכהגעתי לרגלית של מכונת התפירה אמא לימדה אותי להשתמש בה ומאז היא הפכה תושבת קבע על שולחן האוכל שלנו, ואני הייתי מוצאת כל מיני שאריות של מגבות ישנות וחלקי בגדים ומנסה כל פעם משהו אחר, דוחפת את ידי הבובה השמנמנות דרך שרוולים צרים מלהכיל, פורמת או קורעת וממשיכה לנסות בעוז. בתור נערה גיליתי את בורדה (burda) ובזמנים שלא יכולתי לתפור הייתי מגלגלת בראשי צירופי בדים ודוגמאות, איזה גזרה תתאים לאיזה טקסטורה, מסתובבת שעות בחנויות בדים ורק ממששת כותנות ולייקרות וקורדרוי ומדמיינת עולם אחר, שבו אני עושה רק את זה, בלי כל ההפרעות המעיקות של היותי תיכוניסטית מתוסכלת בעיר מזרח תיכונית בעומק האינתיפאדה. בצבא למדתי לתפור לי את הציוד, פירקתי וסט צבאי שהתאים לגבר גדול ובתהליך לא נגמר בניתי אותו מחדש למידותי. במלחמת לבנון הווסט הכמעט גמור נשאר מאחור כשעלינו צפונה ועקבותיו אבדו, אבל אני זוכרת אותו עד היום משום מה. חזרתי הביתה מעט אבל כשהייתי מגיעה הייתי מתנפלת על המכונה – כבר היתה לי אחת משלי אז – ועל הגזרות, ותופרת כאילו אני לא חיילת, שמלות ומכנסיים רחבים, דנטל תחרה ופשתן ושיפון. אף בגד לא היה מושלם, ובד"כ היה אלמנט של תסכול ואכזבה, אבל את התפירה אהבתי לאורך על הדרך. אחרי השחרור לא ידעתי לאן אפנה. היו הרבה כמעטים – כמעט מוזיקה, כמעט מזרחנות, כמעט חינוך. בסוף הלכתי על עיצוב תעשייתי, זה היה עולם של יצירתיות אינסופית באפיק שהכרתי ואהבתי, שאינו אומנות לשם האומנות, שזיהיתי ממנה גם בעיצוב אופנה והרחיק אותי, אז אמנם לא ידעתי לזהות סוגי מכוניות ולא לצייר אופנועים, אבל חשבתי שיש סיכוי שאמצא את עצמי שם. העברתי אותנו – כבר היינו שניים, גדי ואני – ממטולה לירושלים לכבוד תחילת הלימודים האלה, וכאן נשארנו מאז. בית החזרה לירושלים היתה מטלטלת. תחילת הלימודים בבצלאל היתה הלם קשה: העומס, ביקורות, התחושה שאני פשוט לא מבינה מה רוצים ממני, הקצב המסחרר שבו הכל קרה והתחושה שבאים לבקר אותי הרבה לפני שבאים ללמד אותי, הכל היה הרבה, אבל הייתי נחושה מאוד ללמוד. חיפשתי קרקע יציבה לעמוד עליה. בקיץ שבין שנה א' לב' התחתנו. באותו קיץ גם החלטתי שאני נשארת בלימודים האלה ומסיימת אותם ויהי מה, וזאת היתה החלטה לא אינטואיטיבית בכלל – שנים אחר כך גדי יגיד לי שהיה בטוח שאחליט לעזוב, לא כי אני אחת שעוזבת דברים, פשוט כי זה היה רחוק ממני כל כך, ולא מצאתי את עצמי שם. אבל אני כאמור החלטתי שאני מחפשת קרקע, מחפשת לי בית. קטן ככל שיהיה, אבל שארגיש בו בנוח. במחלקה לעיצוב תעשייתי יש חדר הקרוי "חדר תפירה" יש בו מבחר נאה של מכונות תפירה מכמה סוגים ושולחן גדול במרכז. מי שהייתה אחראית עליו סיימה ללמוד ואני קיבלתי את המפתחות לידי, וזה היה הבית שלי, עוגן במרכז המקום ההוא שבשנה הזאת החלטתי שאני עושה לי בו מקום. אחרי נישואינו התחלתי ללבוש כיסוי ראש שהרגשתי מאוד שלמה איתו, אבל גרם לי גם להיראות מאוד שונה בנוף של המחלקה, אבל בזכות כמה חברות קרובות שיחד ישבנו בסטודיו באזור שקראנו לו "מעלה מגוזים", הזרות התפוגגה מעט. יותר קל להיות זרות ביחד. בתור ילדה להורים גרושים תמיד היו לי כמה בתים, ידעתי לחלק את עצמי היטב בין כמה מקומות. רק אחרי שבניתי בית לעצמי ולמשפחה שלי התחלתי ללמוד להשאיר את עצמי במקום אחד, ואני עדיין לומדת. אבל נשאר לי הרגל משונה ללבוש גרביים לא מתאימות כי איך שהוא תמיד היתה לי גרב אחת בבית הזה והשנייה בבית השני. לחתונה קנו לי חברי הילדות שלי מכונת תפירה תעשייתית, והמוביל שהביא אותה לדירת החדר הפצפונה שבה גרנו נדהם שצריך להרים אותם לגלריית השינה הרעועה, אבל לא סירב. וכך היה לי חדר תפירה בבית וחדר תפירה בלימודים. קרקע רעועה לעיתים, אבל משלי. רגש אחרי סיום הלימודים, וגם תוך כדי השנה האחרונה חזרתי לתפור במרץ. מצאתי ששאריות הבדים הרכים ששימשו אותי לריפוד תיבות לכלי נגינה שהיו פרויקט הגמר שלי, משמשים היטב לתפירת בובות רכות, ויצירתן הסבה לי אושר גדול ולא הצלחתי לחדול מזה, האמת היא שגם לא רציתי. דירת הסטודנטים שלנו שכבר היתה גדולה יותר מהחדרון ממנו עברנו התמלאה עד גדותיה ביצורים הרכים בעלי הבעה תמהה, ונאלצתי להתחיל להיפרד מהם. חלק נמכרו בחנות התערוכה של בצלאל וחלק בביתן של בצלאל בחוצות היוצר. שני ילדי נולדו לתוך מציאות של סטודיו לבובות, שנולד יחד איתם: אוריה הגיע לעולם עם תחילת ההשלמה שלי שעבודה אמיתית של גדולים כבר לא תהיה לי וכנראה שלתפור זה לא סתם תחביב עבורי, ורותם נולדה מעט אחרי שיצרתי את בובות הגעגוע הראשונות ותוך כדי ההבנה שזה הכיוון שאליו הולך הסטודיו – זריקת המשמעות והרגש שקיבלו הבובות לפתע הדהימה גם אותי. מיכל שפנתה אלי עם הבגדים של אמא שלה וביקשה שאכין לה בובות "בדיוק כמו אלה שאת מכינה" רק מהבגדים של אמה שנפטרה לא הרבה קודם, הבטיחה לי שזאת הולכת להיות העבודה שלי. חייכתי בנימוס והנהנתי דרך הטלפון אבל היא צדקה. הבובות כמו שהיו לא היו יכולות להחזיק אותי נאמנה אליהם ללא הגעגוע הטמון בהן, הרובד הנוסף הוא זה שהצליח להדביק אותי לעשיה הזאת ולהחזיר ואתי לכתיבה שאני כל כך אוהבת. זיכרון הזיכרון שלי חלש, היעדר הזיכרונות שלי גורם לי מבוכה איומה, בעיקר כשאני נפגשת עם אנשים מהעבר שלי והם זוכרים דברים מאוד מפורטים לגבי, שנמחקו לי לחלוטין מהמערכת. אנשים שהיו אצלי בסטודיו, שהסיפור שלהם כבש את ליבי, שעברנו תהליך עמוק ומרגש יחד, אני עוברת מולם ברחוב ואני לא אזהה אותם, זה איום ונורא בעיני, אבל אני לא יודעת איך משנים את זה. אנשים שהיו איתי בצבא או לפני שאומרים לי שלום ואני לא מזהה גורמים לי לבהות באימה, מה הם יודעים עלי שאין לי מושג? זה מלחיץ. עד לפני כמה שנים לא היו לי תמונות ילדות. ההורים שלי טוענים שהיה איזה אלבום אבל במעברי דירה, ותחלופת החיים הטבעית, והמעבר התכוף שלי מבית לבית (חבר פעם טען שאני 'ילדה ברוכת משפחות') הוא אבד והתמונות נעלמו. גיליתי שאין לי בראש שום דימוי ויזואלי לאיך נראיתי כתינוקת או כילדה קטנה. בעיזבונה של סבתי שנפטרה לפני כמה שנים נמצא אלבום קטן ובו תמונות שלי, בסדר לא כרונולוגי, מגיל לידה ועד 12, והמתנה הזאת שנתנה לי לאחר מותה, ממשיכה לרגש אותי עד היום. שייכות שמעתי פעם שעמים יוצרים לעצמם שפה שמתאימה לאורח החיים שלהם. הדוגמא המקובלת היא של האסקימואים שיש להם המון מילים שונות לשלג, והשפה המקראית שמלאה במושגים שקשורים לחקלאות וגידולי שדה. באותו הסבר נאמר שלעם היהודי שהיה בגלות אלפי שנים יש המון מושגים לרצון לשוב – כמיהה, השתוקקות, כסיפה, ערגה וגעגוע. שנתיים שלמות חיפשתי שם עברי לסטודיו שלי שנקרא באנגלית project creatures על שם פרויקט הגמר שלי שמהשאריות שלו נולדו הבובות הראשונות. אבל רק כשנתקלתי בצירוף – בובות געגוע – הרגשתי שהגעתי. לקוחה מתוקה שהזמינה בובה לאמא שלה בת ה-95, מבגדיה הישנים שהיא כבר לא לובשת, שתזכיר לה את עצמה בצעירותה, את חייה ואת כל עושר עולמה, כתבה לי כשהגיעה אליה הבובה – קיבלנו את בובת געגועינו, בובת סבתא יהודית. בובה וגעגוע, על שם הרצון לשוב. אינטואיציה אני לומדת להקשיב. בתחילת הדרך חשבתי שנתינת שירות טובה היא מילוי אוטומטי של בקשות הלקוחה, ללא סטיה ימינה או שמאלה. זה גם מה שאמרו בכל סדנא שהלכתי אליה ובכל הדרכה אליה נרשמתי, ולפנק! לתת מתנות והטבות כדי שירגישו שאת משקיעה. אני אוהבת לתת מתנות, אז נתתי. אבל בדרך הארוכה והקשה ואחרי כמה נפילות מכאיבות בדמות לקוחות שלא אהבו את הבובות שקיבלו כל אחת מסיבותיה, הבנתי שהדבר הכי חשוב הוא לשאול שאלות נכונות ולהיות נכונה להקשיב עם כל הלב – גם אם התוצאה של ההקשבה הזאת היא שלא תהיה בובה, כי זה לא הצורך האמיתי של מי שפנתה אלי, או שנצטרך להקדיש להזמנה הזאת הרבה יותר זמן כי יש תוספת מיוחדת שתעשה את הבובה הזאת הרבה יותר של המשפחה וחייבים להוסיף אותה, ואני בעיקר מקשיבה לתחושות שלי מאנשים, כי למדתי לפחד פחות ולהקשיב יותר, השירות הכי טוב והפינוק האולטימטיבי הוא הקשבה סקרנית ואמפטית, ובגלל שאנשים וסיפורים זה הדבר הכי מעניין שיכול להיות, אני רוצה להמשיך ולעשות את זה, כי אני חושבת שאני יכולה רק להשתפר. השראה כשגיליתי שכתיבה יכולה להיות חלק מהעבודה שלי בסטודיו התרגשתי מאוד. בתחילה חששתי מאוד לכתוב על סיפורים שאינם שלי, אבל לאט לאט, ובאמצעות כתיבה מהזווית שלי את הסיפורים שמגיעים אלי, הבנתי שזאת לא טובה שהלקוחות שלי עושים כשמרשים לי לכתוב אלא שיש כאן מתנה שאני יכולה לתת, עין טובה על האדם או המשפחה, על האופן שבו באו ועל הסיפור שסיפרו לי, ואני כותבת רק כשזה מרגיש מתאים ומיטיב, לא בכוח. ההשראה לכתוב לא תמיד זמינה כי אני צריכה להיזהר במה שאני כותבת, וזהירות היא חסם כתיבה יעיל למדי. יש לי שני מקורות השראה שעוזרים לי – ספרים של סופרים שאני אוהבת, אפילו לפתוח בעמוד רנדומלי ולקרוא ממנו כמה פסקאות עוזר להניע את גלגלי המילים בראש, והשני הוא חשיבה על הפגישה או השיחה שהייתה לי עם מי שאני עומדת לכתוב עליו, ובייחוד הרווחים שהיו בשיחה ההיא – המקומות שבהם לא היו מילים או תנועה ברורה, אלא השתהות שבה חלחלו תחושות או מחשבות. בדרך כלל הרווח הזה, ממנו נולד הסיפור. ננה יקרה, תודה לך מקרב הלב שהתארחת פה עם הטקסט הזה, אני שמחה בו כמו דרקון ששמח באוצר שלו, שמחה להמשיך ולהפיץ אותו בעולם. ורק אומר שכבר זמן מה שאני רוצה להזמין מננה בובה ועכשיו אני מרגישה שהסיפור שלי מוכן להיכתב, אז כשאמצא את המילים אתן תהיו הראשונות לשמוע על כך. אני מזמינה אתכן לצלול לאתר www.project-creatures.com לעקוב אחרי כל הסיפורים באינסטגרם, (בלי לפספס אף סטורי שם קורה הקסם האמיתי) וכמובן לעקוב בפייסבוק, מה שמתאים לכן העיקר שתהיו שם עם הבובות והגעגועים. ומי תהיה כאן בחודש הבא? חכו ותגלו. תודה, קרן.

את הסדרה #יוצרות_זיכרונות אני מוציאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון - על כל נגזרותיו, זיכרונות, זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה. אלה נושאים שמעסיקים אותי ורציתי לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם. אספתי רשימה מדהימה (בחיי שאני מתרגשת מלעבור עליה) של נשים ואני אתן להן במה כאן בבית שלי בכל חודש. הראשונה שאני מתרגשת להציג לכן היא נועה סטרלינג, היא כותבת יוצרת ומנחת כתיבה וביום יום שלה היא עוזרת לנשים לחלץ מתוכן את סיפורי החיים שלהן, מסקרן ומרתק לראות איזה סיפורים אנחנו אוספות איתנו בדרך על מי שאנחנו ואיך שהם משתנים ומתפתחים עם הזמן שעובר. נועה היא אחת הנשים הרגישות שאני מכירה והיא עושה קסמים עם מילים. היא מזקקת את המשמעות ומאפשרת לנו לצאת למסע אישי עם ההנחיות שהיא מקליטה. יש לה התמחות בחסמי כתיבה אז אין תירוצים גם אתכן היא תושיב לכתוב. אני מעבירה את הבמה לנועה, מוזמנות לשקוע במילים שלה. אני נועה סטרלינג ואני כותבת ומאמנת תהליכי כתיבה. בת 44, אמא לשתיים ועוד רגע עושה את המסע חזרה מהגולן אל אזור השרון, אחרי שנים במישור הירוק של הצפון. ב-12 השנים האחרונות מלווה נשים המעוניינות לכתוב כדי לשבור את תקרת הזכוכית האישית שלהן, לבטא את עצמן כלפי חוץ ולהגשים מטרות וחלומות באמצעות בהירות המתאפשרת דרך הכתיבה. במהלך השנים אספתי כלים דרך למידה רצופה, שלא מסתיימת אף פעם. אני בעלת הסמכה באימון תהליכי כתיבה ויצירה (Creative coach, Writing Coach), מנחה תהליכי כתיבת ממוארים ומשלבת גם פרקטיקות שלמדתי בדרך: הנחיית כתיבה אינטואיטיבית, התמקדות, כתיבה יוצרת, ביבליותרפיה וכתיבה תרפויטית. הייתי ילדת יומנים, אחר כך מחברות חומות ובסוף מסמכים על מסמכים במחשב. כתבתי וערכתי בעיתונים, מגזינים ואתרי תוכן. כתיבה עבורי היא דרך חיים, היא מקור לתשובות, לרעיונות, ללמידה על עצמי ועם עצמי ולהתפתחות גדולה במישור האישי והמקצועי. התחלה מחברת חומה עטופה בעטיפה שקופה בגוון כתום. מחברת חשבון, שוליים אדומים בין כל המשבצות ואני משרבטת שם מחשבות בשיעור משעמם בכיתה מוקדמת מאד. התחלתי לכתוב מוקדם יותר, לפני בית הספר, ובכיתה ב' הגוף שלי כנראה הבין שהדרך היחידה שלו לנשום ולהתאזן, זה להוציא את כל המילים מהסיסטם. המורה לחשבון כתבה לאמא שלי ביומן התלמיד: "תקני לנועה מחברות, היא מקשקשת בתוך מחברת חשבון". אז פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב רשמית. בית ספרים הם בית. זוכרת גשם בחוץ, כורסת וינטג' עם משענות מעץ וריפוד שחוק בחום בהיר עם פרחים ורודים שלצערי נזרקה לפני שהתאהבתי ב-DIY, ריח של ספרים ישנים ושקט של בוקר שבת, כשכולם עוד ישנים. כשכבר הייתי תולעת ספרים מדופלמת בת 12, קיבלתי מאמא שלי את "נשים קטנות", היא העבירה אליי את מתנת בת המצווה שקיבלה. ספר ישן, עבה מאד, בן 700 עמודים. לקחתי את הספר בידיים רועדות אל תוך סוף השבוע, התיישבתי בכורסת הוינטג' החומה עם הפרחים העדינים בסלון של הוריי והתחלתי לקרוא. נשאבתי פנימה. אחרי שסיימתי לקרוא את "נשים קטנות" פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב את רשמיי מהספר. ביקשתי לחקור ולשאול שאלות על הספר את עצמי, את ספרי ההיסטוריה. גיליתי חיבור ישיר לדמויות, כבת בכורה מתוך ארבע בנות, היה לי המון מה לומר על מג, ג'ו, בת' ואיימי. שפכתי תובנות אל הדף. אני חושבת שזה היה הרגע שבו באמת הרגשתי בגוף מה כתיבה עושה עבורי, מה היא יוצרת. ספרים הם בית. עיצוב הוא בית. אווירה היא בית. עסק קשוב שמגיע מהקישקעס הוא בית. משפחה בדינמיקה שכל הזמן משתפרת היא בית. כנות גדולה היא בית. רגש אני חוקרת רגשות דרך הכתיבה. אני זוכרת את עצמי יושבת בחוסר נוחות ומנסה לכתוב. אני מוצפת. עד אותו רגע הגדרתי את עצמי ככותבת ועורכת תוכן, הייתי ביצועיסטית והרגשתי שבא לי הרבה יותר מכך. העברתי סדנאות כתיבה בעיקר לבעלות עסקים ודיברתי על כתיבת פוסטים וכאלו דברים, אבל לא הרגשתי מסופקת עד הסוף. ככל שפגשתי יותר נשים ושמעתי את סיפוריהן, נמשכתי לתוך הנושא של חסמי כתיבה וביטוי, רציתי להיות מאמנת שעוזרת לנשים לבטא את עצמן, בין אם הן בעלות עסקים או פשוט יוצרות משהו שצריך לראות אור, אבל לא העזתי להכריז על עצמי ככזו. למדתי אימון אישי לפני שנים, אחר כך צברתי המון כלים שונים - מכתיבה טיפולית דרך ביבליותרפיה ועד להתמקדות, הנחיית כתיבה אינטואיטיבית ומיינדפולנס. נרשמתי ללימודי אימון תהליכי יצירה (creativity Coaching) ולקבלת הסמכה בינלאומית ולקח לי כמעט שלוש שנים להשלים את המסלול ולסיים. איזה רגש עולה בך היום? שאלתי מתוך תקיעות ופחד. למה את לא אמיצה? למה את לא מעזה? למה את כל הזמן מרגישה לא מספיק, לא טובה, לא בדיוק? נתתי לרגש הזה להיות על הדף והפעם לא התעלמתי ממנו. יצאתי לחקירה ובחנתי איזה סיפור קדום אני מחזיקה וגיליתי זיכרונות שהם בכלל לא שלי, מאמא, מסבתא, מתחושות של חוסר מימוש והגשמה. כתבתי על הנושא לעצמי במשך כמה ימים עד שרגש התסכול התחלף בביטחון. הבנתי שאני שוברת עכשיו את הסכמה המשפחתית הזו, שאני עוברת מרגשות התסכול לתחושת ביטחון באהבות ובתשוקות ובתחומי העניין שלי. מאז אני בתוך המקום הכי נעים שלי ולא מפחדת להיות כל מיני דברים וגם, וגם, וגם. זיכרון אני אוצרת זיכרונות באופן מודע. התחלתי לעשות זאת דווקא כשגיליתי שאני לא מצליחה להיזכר בהרבה אירועים מגילאים מוקדמים מאד, מהילדות הרחוקה. פחדתי שאולי קרה שם משהו שגרם לי לשכוח, איזו טראומה שחוסמת את זיכרונות הילדות. שנים של חקירה וטיפול ובדיקה והמון מילים שנכתבו, היום אני מכירה את זיכרונות הילדות שלי בטשטוש, אבל הם קיימים ומרגיעים. היום, אני מלמדת אחרות לתעד זיכרונות כמשאב בחיים שלהן. כשאנחנו כותבות לעצמנו על רגעים שעולים בזיכרון, אנחנו מחזקות את עצמנו. אנחנו כותבות את רגעי חיינו הקדומים והמיידיים, לומדות על התקדמות, צמיחה, התפתחות, ייעוד, הגשמה - כל המילים האלו שמרגישות לפעמים קצת ריקות בעצם מלאות בסיפורים קטנים ובזיכרונות שצברנו, כך הן הופכות מקלישאה לאמיתות אישיות שלנו. אני תמיד שואלת את עצמי ואת הנשים שאני מאמנת - מה את לומדת מהזיכרון הזה? איך את רואה אותו בעיניים טובות של כאן ועכשיו? שייכות מילה שאני חוקרת כבר המון שנים. לאן אני שייכת? הייתי עוף מוזר במשפחה, במושבה בה גדלתי, תמיד הרגשתי חריגה. רק בתל אביב הרגשתי בבית. עברתי לשם בסוף שנות ה-90, בגיל 18, והתחברתי מיד לעולם התרבות, לאמנות, למוזיקה, לכותבים ולכתיבה. זה היה מקום שבו הרגשתי שייכת מצד אחד, מצד שני יש משהו בתל אביב שמעצים את הבדידות. היום אני לומדת מחדש על שייכות דרך השבט המשפחתי הרחב שלי והמקום שלי בו. לפני כמה שנים עברנו לגולן אחרי משבר משפחתי רחב, בו צפו סכסוכים ואתגרים בין המון צדדים במשפחה. ברחתי הכי רחוק כי לא יכולתי להתמודד עם זה רגשית. שנים עברו. השבט שלי השתנה גם הוא, הרגשות של כעס ותסכול התחלפו בהבנה שכולנו אוהבים אחד את השני מאד. שזה השבט. לשם אנחנו שייכים. מצאתי את עצמי חוזרת בתפקיד אחר, קל יותר עבורי ברמה הרגשית, ומוצאת שם בית. השנה, אחרי המון התלבטויות, אנחנו חוזרים לגור קרוב יותר לשבט. מקצועית, אני שייכת למקום שבו אני פועלת. הוא הטבעי לי ביותר. הוא כר פורה לרעיונות ויוזמות. מרגישה שהכתיבה נותנת לי בית, גורמת לי להרגיש שייכת לתחום שאין לו כמעט גבולות יצירתיים. אינטואיציה זיכרון: יושבת מול המייל שניסחתי ובו החלטה שהאינטואיציה סימנה לי שחייבת לקרות עכשיו. לוחצת "סנד" ונושמת. וכל הגוף נרגע. כמה רגעים עברתי בעסק בהם האינטואיציה שלי ביקשה ממני לשים לב אליה ואני הפניתי לה גב? כנראה שעשרות. אבל ככל שהזמן עובר וגיל ארבעים השליו נוחת עליי יותר ויותר, אני עובדת בלהקשיב לאינטואיציה שלי. אחרי זכרונות צורבים מפרויקטים שהקפיצו נורות אזהרה אדומות, מאנשים שדרשו דברים שלא רציתי להציע בכלל ומשיתופי פעולה שלא ישבו לי טוב בבטן, היום אני קודם כל שואלת את עצמי מה האינטואיציה מסמנת לי. בשנה האחרונה, מתוך ההקשבה לאינטואיציה, אני כל הזמן מחדדת ומדייקת את הדברים שאני עושה ויוזמת וגם את מערכות היחסים שלי. התחושה של הקשבה פנימית לסימנים, לתנודות הגוף, למילים ודימויים שמסמנים לי את הדרך, היא כל כך נפלאה. זו עבודה יומיומית לתחזק אותה. השראה ביומיום שלי אני פוגשת נשים ומלווה אותן לעיתים בתהליכים ארוכים מאד. הן כותבות או יוצרות ואני איתן, נמצאת שם כמו מאמנת כושר ליצירתיות ולביטוי, בוחנת יחד איתן את הרגעים שבהם הדחיינות, הפחדים הפצעים היצירתיים והקולות המכווצים מרימים את ראשם. לפעמים, הן זקוקות לעצירה כדי לספוג השראה. זו עצירה מתודית, ברורה, שאני קוראת לה "השתבללות", אבל זו השתבללות מתוך צורך פנימי מאד ברור של אדם יוצר. כדי ליצור משהו חדש אנחנו צריכות זמן לספוג משהו חדש. זה אומר לקחת הפסקה - של יומיים, שלושה, סופ"ש, שבועיים או חודש ולעיתים אפילו יותר, כדי לתת לגוף להירגע, להוריד את הקצב ולאפשר "מצב ספיגה". אם אנחנו פשוט נותנות לעצמנו להיות שם, בלי שיפוט, אנחנו סופגות השראות מתוקות וחשובות כל כך. כמעט מבלי שנשים לב, הן מעודדות אותנו לחזור וליצור. וחוזר חלילה. יצירה, השראה, יצירה, השראה. מילה שלי - מילה אני חושבת שמילים הן כלי העבודה העיקרי שלי, ביני ובין עצמי, בכל תהליך של התפתחות שאני מבקשת לעצמי. אני שואלת שאלות על הדף, משקפת לעצמי אמיתות מרות ומתוקות על הדף, אני מתכננת וחולמת על הדף, אני מנכיחה מצבים וסיטואציות על הדף. אני מפתחת כלים ותרגילים ופרקטיקות ותהליכים על הדף. אני בונה את עצמי, כנועה המקצועית והאישית, על הדף. בארבע השנים האחרונות כתבתי ספר, "הבית במטע התפוחים", שהוא מעין משל, בצורת רומן, על מעבר בין בתים ובין תקופות, על למצוא לעצמך את המרחב שמרגיש לך נכון. הספר בשלבי עריכה אחרונים לקראת הפקה ואני לוקחת צעד צעד את הוצאתו, באיטיות ובהקשבה. ובראש, כבר רצות לי מילים חדשות, פרקי ספרים חדשים, אני דוחקת בעצמי ולפעמים שיפוטית ומבקשת מעצמי להזדרז. כשזה קורה ואני קשה עם עצמי, אני הולכת אל הדף ושואלת איך אני מרגישה. דרך המילים שאני כותבת לעצמי, מופיעה רכות. אני מזכירה לעצמי כל הזמן את הילדה ההיא, על הכורסה החומה, שנשבתה בקסמן של מילים ושאבה מהם כוחות. תודה נועה איזה כיף שאת כאן איתי בפרויקט הזה שחלמתי, ותודה שהיית שותפה לשלב הפיתוח, נהניתי מהעיניים הטובות שלך. אתן מוזמנות להמשיך לעקוב אחרי נועה ברשתות החברתיות בפייסבוק ובאינסטגרם וכמובן בפורטל הכתיבה אצלה באתר noastirling.com ובבקשה, ספרו לי איפה המושג זמן פוגש אתכן ואת מי עוד תרצו לראות כאן בפוסטים הבאים.