בלוג דיי 2021-2022
האמת, את הפוסט הזה כתבתי בשנה שעברה. הייתי בחודש תשיעי וסוף הקיץ התיש אותי ולא הספקתי לסיים אותו. עכשיו אני עושה תיקון והינה הוא לפניכן.
הבלוג דיי היא אחת המסורות האהובות עלי, ומאז שפתחתי את הבלוג אי שם ב-2016 אני מקפידה על קיומה, אפילו שהתאריך מאתגר, אפילו שסוף אוגוסט וחם וצריך לארוז תיק לבית ספר ולהספיק לארגן את כל מה שעוד לא ארגנתי. ואפילו שבדרך כלל הפוסט עולה בשלישי לספטמבר ;)
אז כמה מילים על הבלוג דיי, הוא נחגג בכל שנה ב-31.8 תאריך שמזכיר באופן חשוד את המילה Blog והמסורת היא לפרגן ולפרסם המלצות לבלוגים נוספים שאני אוהבת. לא פלא שאני מתחברת לקונספט, לפגוש משהו טוב ולהעביר אותו הלאה זה ממש כיף.
השנה אני רוצה לעשות משהו קצת אחר ולכתוב על בלוגים שמנוהלים ומפרסמים דווקא ברשתות החברתיות. אין להם דומיין עצמאי משלהם והם נשענים על הזמינות של פייסבוק ואינסטגרם כפלטפורמה של הבלוג.
בדיוק מהסיבה הזאת הם גם פחות לינאריים מבלוג מסורתי רגיל, כלומר לא תמיד יש הקפדה על השטאג או על מיקום הכתיבה והמסע יכול להמשך על גבי הפרופיל האישי, הדף העסקי ואתר הבית של הכותבת.
זה דורש קצת עבודת בילוש אבל שווה את זה מאוד.
עוד נושא שנחשב לבעייתי, הוא שדף ברשת חברתית הוא לא באמת שלנו והרשת יכולה להחליט לחסום משתמש בגלל עברה על חוקי הפלטפורמה או בגלל דיווח של משתמש אחר. בסופו שלדבר המציאות יותר חזקה מהתיאוריה ויש היום בלוגים מאוד מצליחים שפועלים ברשת.
היום אני ורצה להכיר לכן 3 כאלה.
אספתי לכן בלוגים מנוהלים ע"י נשים שהן גם וגם. גם אימהות, גם בעלות עסק, וגם יוצרות בכל מיני תחומים. יותר מהכל הן נשים חזקות, אימהות לביאות שכותבות מהלב ובוחרות בכל יום מחדש לחיות, להתמודד ולראות את הטוב.
קראתי אותן השנה והתרגשתי אז אני בוחרת לשתף ולהזמין גם אתכן.
הראשונה ברשימה להיום היא
לא עו"ד אמא - הבלוג של קורל דרליצ'מן.
קורל מספרת את כל האמת. על החיים עם סוטמה (שקית לסילוק צואה שמחוברת לדופן הבטן) אחרי שנים של מחלות מעיים כרוניות והמון כאב. כאב לב וכאב פיזי.
ואיך נגד כל הסיכויים היא היום נשואה בזוגיות מעצימה ומחבקת, אמא לאביב, פעוט מתוק באופן מיוחד ובהריון שני כבד במיוחד, אחרי טיפולי פוריות. היא כותבת בהמון כנות איך היא הרימה את עצמה ואת הדימוי העצמי שלה מהרצפה והתחילה להאמין שכל זה מגיע לה – הזוגיות והאהבה וההורות. מעוררת השראה זה אנדרסטייטמנט.
וכמו שקורל אומרת "למי מאיתנו אין שקית?"
כמה מילים
אני משחרר אותך הביתה' הוא הגיח מבעד לוילון. השעה היתה 22:00 בלילה, אבל במיון באיכילוב זה הרגיש כמו אמצע 'יום עבודה'. 'באמת?' אני שואלת אותו מופתעת. 'כן. בדיקות הדם חזרו. התוצאות טובות. כנראה זה איזה וירוס אבל נראה שהגוף שלך מצליח להתמודד עם זה יפה' אמר הרופא עם חיוך. וגם אני פתאום חייכתי.
זה קרה השבוע. הגעתי למיון בשעה 18:00 בערב כשהתחלתי לשלשל באותו היום בשעה 12:00 בדיוק (סליחה על התיאור המדויק. אבל...חולת קרוהן). בטח עובר לכם בראש 'לא הולכים למיון בגלל שלשול'. ואתם צודקים, אם היה מדובר בגוף בריא ורגיל. אבל לצערי זה לא המקרה שלי.
בגוף שלי, מספיק מספר שעות של שלשולים בלתי פוסקים בשביל להגיע להתייבשות (כנראה בגלל הסטומה, שקית לניקוז צואה שמחוברת לי לבטן בגלל הקרוהן), או אולי בגלל מערכת חיסונית מוחלשת (בגלל התרופות) או פשוט בגלל שהגוף עבר הרבה.
לפני חצי שנה שיתפתי שנדבקתי מהבן שלי בוירוס בטן של ילדים. הבן שלי הבריא תוך מספר ימים, ואני? אני כמעט נפרדתי מהעולם.
איפה קוראים?
בדף הפייסבוק לא עו"ד אמא בדף האישי של קורל Coral Drelichman ובאינסטגרם coraldrelichman
ואפשר גם לחפש את ההשטאג #לא_עוד_סיפור שהוא המיזם העסקי המקסים של קורל, כתיבת סיפורי חיים מגיל 0 ועד-120.
עצמאימהות - בלוג שהוא בית • הקהילה של אושרה פחימה-שמש.
את אושרה פחימה שמש אני קוראת כבר שנים. יש משהו במסע שלה אל האושר ובאתגרי האושר שהיא כתבה עליהם במשך הזמן שגורם לי לחשוב. וזו מחמאה גדולה עבור כל כותבת, לדעת שהיא מעוררת מחשבה.
את הפוסט היומי של אושרה אני קוראת בכל בוקר, היא כותבת על כל מה שמעסיק אותה, על האימהות במשרה מלאה כמי שבחרה בחינוך ביתי, כבעלת עסק יצירתי ופורה שבחרה בסוג של חל"ת של בנייה עצמית וכאישה מאוד מודעת ששואפת להיות מאושרת.
גם היא כותבת את האמת שלה בלי פילטרים (אבל עם נצנצים, שאיכשהו עובדים אצלה בול) ובהמון כנות.
כמה מילים
הרבה פעמים אני מבחינה בדיסוננס מוחלט בין מה שאני אומרת או עושה לבין מה שהגוף שלי אומר.
כשאני מחזיקה אותה על הידיים ביום קשוח, אבל היא כבר בת תיכף 3 וזה קשה לי. אני מנסה לשמור על שלווה עבורה, אבל בתוך כאב פיזי זה ממש קשה.
בשיחות עם המשפחה המורחבת, סופגת ביקורת על ימין ועל שמאל ועוטה פני פוקר כדי לשמור על שלום בית, או כשהם חוצים גבול ואני מנסה בכל כוחי להגן עליו (ועליה, ועליי) ומשתדלת לתווך את זה מול טליה בשפה יפה ותקשורת מקרבת - אבל הגוף שלי, הוא דרוך וקשוח, הוא חד משמעי.
איפה קוראים?
בקבוצת פייסבוק פרטית שהיא קהילה של ממש, המנוהלת ע"י אושרה, עצמאימהות - בלוג שהוא בית.
הקבוצה פעילה כבר מ-2013 ועברה מאז כמה גלגולים במקביל לגלגולים בחיים הפרטיים והמקצועיים של מנהלת הקהילה. אני מעריכה מאוד את הגמישות הזאת ואת ההבנה שחיים והעסק מתפתחים איתנו כנשים, באופן פנימי ולכן ראוי שישתנו גם כלפי חוץ.
הקבוצה גלויה בפייסבוק כך שתוכלו למצוא אותה בחיפוש, אבל כדי לקרוא את התכנים ולהשתתף בדיונים תצטרכו להצטרף לקבוצה.
אושרה היא גם מעצבת ומאיירת מוכשרת. אני מצרפת לינק לאתר שלה, למרות שבימים אלה הוא עובר בניה שינויים וחידושים. אני סקרנית לדעת מה יהיה השלב הבא בפן המקצועי ומה מחכה לנו באתר החדש.
המסע של שחר בכנר הקטנה לניצחון סרטן המוח מסוג Atrt שהפך לחיים בצל הסרטן הנעלם.
הבלוג של איילת בכנר.
המסע של הבלוג הזה התחיל באפריל בשנה שעברה, כשאיילת ועמיחי גילו שבמוחה של שחר הקטנה, רק בת שנה התנחל סרטן אלים ונדיר. מאז איילת כותבת, היא כותבת את הרגעים הקשים ואת השמחות הקטנות ואת כל התקווה והתסכול שהמסע הזה מביא איתו. יש בו רגעים מלאים בתקווה ויש בו רגעים ששוברים את הלב.
תוך כדי קריאה אפשר להרגיש כמה הכתיבה מנקה ונחמת, וכמה נביעה יש מתוך צורך פנימי ולא משום סיבה חיצונית.
איילת היא אמא לביאה בהגדרה והיא מאפשרת לנו הצצה אישית מאוד כנה לחיים כאמא לילדה חולת סרטן וכאמא לילדה בשיקום אחרי הסרטן, תמהיל כזה שקשה להסביר במילים ויחד עם זאת איילת עושה זאת בגדול.
כמה מילים
8 וחצי חודשים מסיום טיפולי הכימותרפיה הזוועתיים.. 8 וחצי חודשים מההחלטה שזהו.... מניחים לגוף הקטן של שחר.. שיעשה מה שטוב לה.. מה שהיא תחליט שהיא רוצה..
והנה... 8 וחצי חודשים אחרי ואפילו יש לנו קוקו קטנטן...
יש שיצקצקו ויגידו: "בסך הכל קוקו.." אבל בשבילי זה בדיוק חלק מהרגעים הקטנים של האושר בתוך מסע השיקום הזה.. שיער גדל.. יש קוקו קטן.. הניצוץ בעיניים שלה חשוף יותר עכשיו.. גלוי יותר.. ואני לא צריכה יותר מזה כרגע..
כל יום- אושר אחד קטן.. ככה בונים חיים חדשים.. ככה משתקמים.. צעד אחרי צעד.. גם אם המשמעות שלו בעיני האחר היא קטנה.. זה בכלל לא משנה..
שיהיה לכולנו שבוע טוב ובריא! מלא בצעדים משמעותיים רק עבורכם! כי לכל אחד מגיע משהו קטן לנפש..
איפה קוראים?
בדף הפייסבוק האישי של איילת בכנר ובדף המסע של שחר בכנר הקטנה לניצחון סרטן המוח מסוג Atrt
ותחת ההשטאג #שתמשיך_לזרוח
אלה המלצות הלוג דיי שלי השנה. אשמח לשמוע מכן אם משהו נגע בכן במיוחד וגם כמובן המלצות על בלוגים אישיים נוספים שכדאי לי להכיר.
