יומני האמנות שלי. על אמנות ומסעות בעולם ובדמיון.
הכל התחיל לפני שטסתי להודו, השנה הייתה 2006 ואני החלטתי לעזוב את לימודי האדריכלות באמצע השנה הרביעית.
"מה את הולכת לעשות?", הדר העיר אותי מהשאננות שלי, מיותר לציין שלא היה לי מושג, "אני אגיד לך מה את לא הולכת לעשות, את לא תישארי בקיבוץ ותעבדי בחדר אוכל, אם ככה לא עשית כלום בזה שעזבת את הלימודים."
"טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה, אטוס להודו?!"
"או, זה רעיון."
אז טסתי להודו.
ארזתי תרמיל, לא גדול מידי, קניתי מדריך של לונלי-פלנט (שהרגיש לי מתאים במיוחד) וטסתי. לבד, בלי שום תכנית מעבר לנחיתה במומביי, שאז עוד קראו לה בומבי.
החלטתי לקחת איתי כרית אחת של ביטחון, סקטצ'בוק עבה, ותיק של סנדלי שורש שהפך למין קלמר משודרג ואחסן את כל חומרי היצירה שלי למסע.
היה לי ברור שהסטודיו המאולתר הזה שאני לוקחת איתי ויהיה קרש הצלה והמקום הבטוח שלי. באחד הדפים הראשונים הדבקתי תמונה של הדר, בדף אחר הכנתי מין בולט ג'ורנל עם החודשים הקרובים, סתם כדי שיהיה לי נוח לעקוב אחרי תאריכים חשובים, הדבקתי גם צילום של הדרכון וכל מיני ססמאות שחששתי לשכוח. מה אכפת לי במלא זה בעברית.
בכל פעם שהרגשתי קצת לא שייכת, מצאתי לי איזו פינה לשבת בה לצייר ולכתוב. קשה בכלל לתאר כמה זה הרגיע אותי, סידר לי את המחשבות וקרקע.
דבר נוסף שקרה שקצת צפיתי מראש אבל לא הבנתי עד הסוף כמה הוא יהיה משמעותי, הוא איך היצירה שלי הפכה לגשר, כמה סקרנות, אמפתיה, הזדהות ועניין משך יומן האמנות שלי.
גיליתי שאני יכולה להתיישב בפינה של בית קפה להוציא את היומן ולהתחיל לעבוד ומישהו כבר ייגש אלי ויתעניין. כל החרדות החברתיות שלי, הפחד מתקשורת, מלמצוא שותפים למסע, מלפתוח בשיחה עם אנשים זרים נעלם, פשוט כי היה לי גשר והוא הביא אלי את האנשים המדויקים ביותר, אלה שמדברים אמנות, שמתבוננים, חלקם ביישנים כמוני וחלקם ממש לא.
דפים מתוך היומן שלי מהודו, מחשבות ורשמים
התחלתי מבחירה של סקטצ'בוק גדול עם דפים עבים, כזה שאפשר לעבוד בו בצבעי מים בלי שהנייר יקרע. לפעמים הייתי מכינה רקע בצבעי מים ושמה אותו בצד עד שיתייבש, לפעמים הייתי בוחרת מפה או דף מעיתון מקומי כמצע וממשיכה לעבוד עליו.
נתתי למה שהיה סביבי להנחות אותי, אספתי אריזות של חטיפים, כרטיסי רכבת ואוטובוס בולים וגלויות. יום אחד מצאתי ערמה של גלויות ותמונות ליד פח זבל ברחוב, קפצתי משמחה.
תרגלתי רישום מהיר, תוך כדי ישיבה ברחוב או על החוף, ניסיתי לרשום פורטרטים של אנשים שפגשתי, הייתי ממש מאושרת לקבל תגובות כמו "תגידי, זה בועז? פגשתי אותו בדרמסלה".
כתבתי המון, מחשבות, רצונות, ביקורת על עצמי, והעתקתי ליומן שירים ומשפטים מעוררי השראה
ומילאתי את הדף סביבם בצבעים וצורות.
עוד דפים מתוך היומן שלי מהודו
במשך השנים פתחתי עוד יומני אמנות בהם אני חוקרת את המחשבות שלי, הם נתנו לי הפוגה ומקום בטיולים בחו"ל ובשגרה בארץ. יש בהם קולז'ים, צבעי מים, רישומים בעט שחור וקשקושים בגירים. ויש בהם את המחשבות הפרטיות שלי (שמטבע הדברים לא רציתי לצלם ולחשוף).
כל יומן כזה מספר על תקופה בחיים שלי ואני רואה את היד שלי מתפתחת ומשתנה. יש לי סגנון ויש חומרים שאני אוהבת לעבוד אתם (כמו עט שחור דק) אבל אפשר לראות שאני מושפעת מהסביבה שלי, הדפים מהודו לא דומים לדפים מקרואטיה או מברצלונה.
אני אוהבת במיוחד שהפורמט הזה לא תופש המון מקום, הכריכה הקשה היא גם משטח עבודה, סט צבעי מים, שפופרת קטנה של דבק ומספריים מאפשרים לי חופש יצירתי גדול גם על הספה בסלון. יש משהו יפה
בכמה שזה פשוט, לא צריך לפרוש ניירות או להוציא קנבסים, קופסת נעליים מספיקה בתור תחנת עבודה.
יומני האמנות שלי בתמונה קבוצתית
ספר ישן שהפך ליומן ויזואלי, קיבל גם עטיפה מתאימה
יומן מביקור בברצלונה
פנקס עם דפים חומים עבים, מקום לחקור בו קולז'ים
בקרואטיה מצאתי חוברת תיירות עם צילומים נהדרים שהפכו לבסיס לעבודה
יומן שיצרתי עם תמונות שצילמתי בהודו
אני שואפת להפוך את היצירה לחלק מהיומיום שלי ואני מאמינה שקל לי יותר לעשות את זה כשאני יוצרת לעצמי סביבה שפשוט ומעשי ליצור בה. מידי פעם אני נרשמת לסדנאות, לומדת טכניקות חדשות ומכירה מורות חדשות שחלקן כברר חברות, כתבתי על זה כאן.
אם עשיתי לכן חשק ליצור יומן אמנות אבל אתן לא יודעות איך וממה להתחיל,
אני פה כדי לעזור. פניתי לקהילת הפייסבוק המקסימה שלי וקיבלתי המלצות על כמה מורות, כל אחת עם גישה קצת שונה, דברו איתן הן כבר יראו לכן את הדרך.
054-4912-550
054-3322-464
054-3051-344
050-8880-780
054-5225758
050-2948-533
ספרו לי לאיזה מסע יצאתן ומה פגשתן בדרך.
*אפשר לראות את כל התמונות בגודל מלא בלחיצה.
