top of page
  • תמונת הסופר/תkeren oren

יוצרות זיכרונות 2# ננה ורשבסקי

עודכן: 6 ביולי 2023

הסדרה #יוצרות_זיכרונות יצאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון, יוצרת דוקומנטריות, יוצרות זיכרונות.

זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה, אלה נושאים שמעסיקים אותי ורציתי לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם בכל מדיה ותחום. בכל חודש אביא לכאן, לבית שלי, יוצרת אחרת ואתן לה במה.

הפעם אני מתרגשת מאוד להציג את ננה ורשבסקי האמא הגאה של פרויקט בובות געגוע.

היא יוצרת בובות שמשלבות סיפורים בדים וגעגועים.

ככה פשוט וככה נוגע.


אני

אני ננה.

כשנולדתי קראו לי רננה, אבל זה לא תפס. ההורים שלי קראו לי ננוש והאחים הקטנים שלי ננה ונני, ומאז אני ננה, וטוב לי בשמי.

אני בת זוג לגדי ואמא של אוריה ורותם, ויש לי סטודיו שהוא גם אהבה גדולה וגם עבודה שקוראים לו בובות געגוע.

למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל, וקבענו את מושבנו בירושלים, בה נולדנו וגדלנו שנינו ובה היום אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, את החתולים והתרנגולות, וממנה אני שולחת בובות לכל רחבי הארץ ולפעמים גם לעולם.

ננה ורשבסקי נעים להכיר.
ננה ורשבסקי נעים להכיר.

התחלה

נדבקתי בג'וק של התפירה עוד כילדה. הייתי מפשפשת בקופסת התפירה של אמא שלי כאילו היא תיבת אוצר שהתכולה שלה מתחדשת באיזה אופן פלאי, ולא משנה כמה פעמים הפכתי את כולה על הרצפה ומיינתי אוצרות , בכל פעם הייתי מצליחה למצוא איזה כפתור או סליל שלא ראיתי עד אז, חלקי פרויקטים של סריגה עדינה או רקמה התגוללו שם באיזה פינה. בתחילה תפרתי בגדים לבובות ביד וכהגעתי לרגלית של מכונת התפירה אמא לימדה אותי להשתמש בה ומאז היא הפכה תושבת קבע על שולחן האוכל שלנו, ואני הייתי מוצאת כל מיני שאריות של מגבות ישנות וחלקי בגדים ומנסה כל פעם משהו אחר, דוחפת את ידי הבובה השמנמנות דרך שרוולים צרים מלהכיל, פורמת או קורעת וממשיכה לנסות בעוז.

בתור נערה גיליתי את בורדה (burda) ובזמנים שלא יכולתי לתפור הייתי מגלגלת בראשי צירופי בדים ודוגמאות, איזה גזרה תתאים לאיזה טקסטורה, מסתובבת שעות בחנויות בדים ורק ממששת כותנות ולייקרות וקורדרוי ומדמיינת עולם אחר, שבו אני עושה רק את זה, בלי כל ההפרעות המעיקות של היותי תיכוניסטית מתוסכלת בעיר מזרח תיכונית בעומק האינתיפאדה.

בצבא למדתי לתפור לי את הציוד, פירקתי וסט צבאי שהתאים לגבר גדול ובתהליך לא נגמר בניתי אותו מחדש למידותי. במלחמת לבנון הווסט הכמעט גמור נשאר מאחור כשעלינו צפונה ועקבותיו אבדו, אבל אני זוכרת אותו עד היום משום מה. חזרתי הביתה מעט אבל כשהייתי מגיעה הייתי מתנפלת על המכונה – כבר היתה לי אחת משלי אז – ועל הגזרות, ותופרת כאילו אני לא חיילת, שמלות ומכנסיים רחבים, דנטל תחרה ופשתן ושיפון. אף בגד לא היה מושלם, ובד"כ היה אלמנט של תסכול ואכזבה, אבל את התפירה אהבתי לאורך על הדרך.

אחרי השחרור לא ידעתי לאן אפנה.

היו הרבה כמעטים – כמעט מוזיקה, כמעט מזרחנות, כמעט חינוך. בסוף הלכתי על עיצוב תעשייתי, זה היה עולם של יצירתיות אינסופית באפיק שהכרתי ואהבתי, שאינו אומנות לשם האומנות, שזיהיתי ממנה גם בעיצוב אופנה והרחיק אותי, אז אמנם לא ידעתי לזהות סוגי מכוניות ולא לצייר אופנועים, אבל חשבתי שיש סיכוי שאמצא את עצמי שם.

העברתי אותנו – כבר היינו שניים, גדי ואני – ממטולה לירושלים לכבוד תחילת הלימודים האלה, וכאן נשארנו מאז.

צילום אפרת כהן אריאל
צילום אפרת כהן אריאל

בית

החזרה לירושלים היתה מטלטלת. תחילת הלימודים בבצלאל היתה הלם קשה: העומס, ביקורות, התחושה שאני פשוט לא מבינה מה רוצים ממני, הקצב המסחרר שבו הכל קרה והתחושה שבאים לבקר אותי הרבה לפני שבאים ללמד אותי, הכל היה הרבה, אבל הייתי נחושה מאוד ללמוד. חיפשתי קרקע יציבה לעמוד עליה.

בקיץ שבין שנה א' לב' התחתנו. באותו קיץ גם החלטתי שאני נשארת בלימודים האלה ומסיימת אותם ויהי מה, וזאת היתה החלטה לא אינטואיטיבית בכלל – שנים אחר כך גדי יגיד לי שהיה בטוח שאחליט לעזוב, לא כי אני אחת שעוזבת דברים, פשוט כי זה היה רחוק ממני כל כך, ולא מצאתי את עצמי שם.

אבל אני כאמור החלטתי שאני מחפשת קרקע, מחפשת לי בית. קטן ככל שיהיה, אבל שארגיש בו בנוח.

במחלקה לעיצוב תעשייתי יש חדר הקרוי "חדר תפירה" יש בו מבחר נאה של מכונות תפירה מכמה סוגים ושולחן גדול במרכז.

מי שהייתה אחראית עליו סיימה ללמוד ואני קיבלתי את המפתחות לידי, וזה היה הבית שלי, עוגן במרכז המקום ההוא שבשנה הזאת החלטתי שאני עושה לי בו מקום.

אחרי נישואינו התחלתי ללבוש כיסוי ראש שהרגשתי מאוד שלמה איתו, אבל גרם לי גם להיראות מאוד שונה בנוף של המחלקה, אבל בזכות כמה חברות קרובות שיחד ישבנו בסטודיו באזור שקראנו לו

"מעלה מגוזים", הזרות התפוגגה מעט. יותר קל להיות זרות ביחד.

בתור ילדה להורים גרושים תמיד היו לי כמה בתים, ידעתי לחלק את עצמי היטב בין כמה מקומות.

רק אחרי שבניתי בית לעצמי ולמשפחה שלי התחלתי ללמוד להשאיר את עצמי במקום אחד, ואני עדיין לומדת. אבל נשאר לי הרגל משונה ללבוש גרביים לא מתאימות כי איך שהוא תמיד היתה לי גרב אחת בבית הזה והשנייה בבית השני.

לחתונה קנו לי חברי הילדות שלי מכונת תפירה תעשייתית, והמוביל שהביא אותה לדירת החדר הפצפונה שבה גרנו נדהם שצריך להרים אותם לגלריית השינה הרעועה, אבל לא סירב. וכך היה לי חדר תפירה בבית וחדר תפירה בלימודים. קרקע רעועה לעיתים, אבל משלי.

תמונה של בית מתוך האלבום המשפחתי.
גדי - תמונה של בית מתוך האלבום המשפחתי.

רגש

אחרי סיום הלימודים, וגם תוך כדי השנה האחרונה חזרתי לתפור במרץ.

מצאתי ששאריות הבדים הרכים ששימשו אותי לריפוד תיבות לכלי נגינה שהיו פרויקט הגמר שלי, משמשים היטב לתפירת בובות רכות, ויצירתן הסבה לי אושר גדול ולא הצלחתי לחדול מזה, האמת היא שגם לא רציתי. דירת הסטודנטים שלנו שכבר היתה גדולה יותר מהחדרון ממנו עברנו התמלאה עד גדותיה ביצורים הרכים בעלי הבעה תמהה, ונאלצתי להתחיל להיפרד מהם.

חלק נמכרו בחנות התערוכה של בצלאל וחלק בביתן של בצלאל בחוצות היוצר.

שני ילדי נולדו לתוך מציאות של סטודיו לבובות, שנולד יחד איתם: אוריה הגיע לעולם עם תחילת ההשלמה שלי שעבודה אמיתית של גדולים כבר לא תהיה לי וכנראה שלתפור זה לא סתם תחביב עבורי, ורותם נולדה מעט אחרי שיצרתי את בובות הגעגוע הראשונות ותוך כדי ההבנה שזה הכיוון שאליו הולך הסטודיו – זריקת המשמעות והרגש שקיבלו הבובות לפתע הדהימה גם אותי.

מיכל שפנתה אלי עם הבגדים של אמא שלה וביקשה שאכין לה בובות "בדיוק כמו אלה שאת מכינה" רק מהבגדים של אמה שנפטרה לא הרבה קודם, הבטיחה לי שזאת הולכת להיות העבודה שלי. חייכתי בנימוס והנהנתי דרך הטלפון אבל היא צדקה. הבובות כמו שהיו לא היו יכולות להחזיק אותי נאמנה אליהם ללא הגעגוע הטמון בהן, הרובד הנוסף הוא זה שהצליח להדביק אותי לעשיה הזאת ולהחזיר ואתי לכתיבה שאני כל כך אוהבת.

שני ילדי נולדו לתוך מציאות של סטודיו לבובות, שנולד יחד איתם. תמונה מתוך אלבום משפחתי.
שני ילדי נולדו לתוך מציאות של סטודיו לבובות, שנולד יחד איתם. תמונה מתוך אלבום משפחתי.
שני ילדי נולדו לתוך מציאות של סטודיו לבובות, שנולד יחד איתם. תמונה מתוך אלבום משפחתי.

זיכרון

הזיכרון שלי חלש, היעדר הזיכרונות שלי גורם לי מבוכה איומה, בעיקר כשאני נפגשת עם אנשים מהעבר שלי והם זוכרים דברים מאוד מפורטים לגבי, שנמחקו לי לחלוטין מהמערכת. אנשים שהיו אצלי בסטודיו, שהסיפור שלהם כבש את ליבי, שעברנו תהליך עמוק ומרגש יחד, אני עוברת מולם ברחוב ואני לא אזהה אותם, זה איום ונורא בעיני, אבל אני לא יודעת איך משנים את זה.

אנשים שהיו איתי בצבא או לפני שאומרים לי שלום ואני לא מזהה גורמים לי לבהות באימה, מה הם יודעים עלי שאין לי מושג? זה מלחיץ.

עד לפני כמה שנים לא היו לי תמונות ילדות.

ההורים שלי טוענים שהיה איזה אלבום אבל במעברי דירה, ותחלופת החיים הטבעית, והמעבר התכוף שלי מבית לבית (חבר פעם טען שאני 'ילדה ברוכת משפחות') הוא אבד והתמונות נעלמו. גיליתי שאין לי בראש שום דימוי ויזואלי לאיך נראיתי כתינוקת או כילדה קטנה.

בעיזבונה של סבתי שנפטרה לפני כמה שנים נמצא אלבום קטן ובו תמונות שלי, בסדר לא כרונולוגי, מגיל לידה ועד 12, והמתנה הזאת שנתנה לי לאחר מותה, ממשיכה לרגש אותי עד היום.

זיכרונות והאלבום המשפחתי האבוד.
זיכרונות והאלבום המשפחתי האבוד.

שייכות

שמעתי פעם שעמים יוצרים לעצמם שפה שמתאימה לאורח החיים שלהם. הדוגמא המקובלת היא של האסקימואים שיש להם המון מילים שונות לשלג, והשפה המקראית שמלאה במושגים שקשורים לחקלאות וגידולי שדה.

באותו הסבר נאמר שלעם היהודי שהיה בגלות אלפי שנים יש המון מושגים לרצון לשוב – כמיהה, השתוקקות, כסיפה, ערגה וגעגוע.

שנתיים שלמות חיפשתי שם עברי לסטודיו שלי שנקרא באנגלית project creatures על שם פרויקט הגמר שלי שמהשאריות שלו נולדו הבובות הראשונות. אבל רק כשנתקלתי בצירוף – בובות געגוע – הרגשתי שהגעתי.

לקוחה מתוקה שהזמינה בובה לאמא שלה בת ה-95, מבגדיה הישנים שהיא כבר לא לובשת, שתזכיר לה את עצמה בצעירותה, את חייה ואת כל עושר עולמה, כתבה לי כשהגיעה אליה הבובה – קיבלנו את בובת געגועינו, בובת סבתא יהודית.

בובה וגעגוע, על שם הרצון לשוב.

גלגול של בובה, בגד שכבר לא ילבש מקבל חיים חדשים.
גלגול של בובה, בגד שכבר לא ילבש מקבל חיים חדשים.
כרטיס הביקור של פרויקט געגוע

אינטואיציה

אני לומדת להקשיב.

בתחילת הדרך חשבתי שנתינת שירות טובה היא מילוי אוטומטי של בקשות הלקוחה, ללא סטיה ימינה או שמאלה. זה גם מה שאמרו בכל סדנא שהלכתי אליה ובכל הדרכה אליה נרשמתי, ולפנק! לתת מתנות והטבות כדי שירגישו שאת משקיעה. אני אוהבת לתת מתנות, אז נתתי.

אבל בדרך הארוכה והקשה ואחרי כמה נפילות מכאיבות בדמות לקוחות שלא אהבו את הבובות שקיבלו כל אחת מסיבותיה, הבנתי שהדבר הכי חשוב הוא לשאול שאלות נכונות ולהיות נכונה להקשיב עם כל הלב – גם אם התוצאה של ההקשבה הזאת היא שלא תהיה בובה, כי זה לא הצורך האמיתי של מי שפנתה אלי, או שנצטרך להקדיש להזמנה הזאת הרבה יותר זמן כי יש תוספת מיוחדת שתעשה את הבובה הזאת הרבה יותר של המשפחה וחייבים להוסיף אותה, ואני בעיקר מקשיבה לתחושות שלי מאנשים, כי למדתי לפחד פחות ולהקשיב יותר, השירות הכי טוב והפינוק האולטימטיבי הוא הקשבה סקרנית ואמפטית, ובגלל שאנשים וסיפורים זה הדבר הכי מעניין שיכול להיות, אני רוצה להמשיך ולעשות את זה, כי אני חושבת שאני יכולה רק להשתפר.

שאנשים וסיפורים זה הדבר הכי מעניין שיכול להיות
שאנשים וסיפורים זה הדבר הכי מעניין שיכול להיות.

השראה

כשגיליתי שכתיבה יכולה להיות חלק מהעבודה שלי בסטודיו התרגשתי מאוד. בתחילה חששתי מאוד לכתוב על סיפורים שאינם שלי, אבל לאט לאט, ובאמצעות כתיבה מהזווית שלי את הסיפורים שמגיעים אלי, הבנתי שזאת לא טובה שהלקוחות שלי עושים כשמרשים לי לכתוב אלא שיש כאן מתנה שאני יכולה לתת, עין טובה על האדם או המשפחה, על האופן שבו באו ועל הסיפור שסיפרו לי, ואני כותבת רק כשזה מרגיש מתאים ומיטיב, לא בכוח.

ההשראה לכתוב לא תמיד זמינה כי אני צריכה להיזהר במה שאני כותבת, וזהירות היא חסם כתיבה יעיל למדי. יש לי שני מקורות השראה שעוזרים לי – ספרים של סופרים שאני אוהבת, אפילו לפתוח בעמוד רנדומלי ולקרוא ממנו כמה פסקאות עוזר להניע את גלגלי המילים בראש, והשני הוא חשיבה על הפגישה או השיחה שהייתה לי עם מי שאני עומדת לכתוב עליו, ובייחוד הרווחים שהיו בשיחה ההיא – המקומות שבהם לא היו מילים או תנועה ברורה, אלא השתהות שבה חלחלו תחושות או מחשבות. בדרך כלל הרווח הזה, ממנו נולד הסיפור.

בובת בד של ננה ורשבסקי, בובה ורודה עם שמלה מבד תחרה צהוב.
הרווח, המקום שממנו נולדים סיפורים.

ננה יקרה, תודה לך מקרב הלב שהתארחת פה עם הטקסט הזה, אני שמחה בו כמו דרקון ששמח באוצר שלו, שמחה להמשיך ולהפיץ אותו בעולם.

ורק אומר שכבר זמן מה שאני רוצה להזמין מננה בובה ועכשיו אני מרגישה שהסיפור שלי מוכן להיכתב, אז כשאמצא את המילים אתן תהיו הראשונות לשמוע על כך.

אני מזמינה אתכן לצלול לאתר www.project-creatures.com

לעקוב אחרי כל הסיפורים באינסטגרם, (בלי לפספס אף סטורי שם קורה הקסם האמיתי) וכמובן לעקוב בפייסבוק, מה שמתאים לכן העיקר שתהיו שם עם הבובות והגעגועים.

ומי תהיה כאן בחודש הבא? חכו ותגלו.

תודה, קרן.

193 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
keren-oren-4.jpg

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon
bottom of page