יוצרות זיכרונות 1# נועה סטרלינג
את הסדרה #יוצרות_זיכרונות אני מוציאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון - על כל נגזרותיו, זיכרונות, זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה.
אלה נושאים שמעסיקים אותי ורציתי לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם.
אספתי רשימה מדהימה (בחיי שאני מתרגשת מלעבור עליה) של נשים ואני אתן להן במה כאן בבית שלי בכל חודש.
הראשונה שאני מתרגשת להציג לכן היא נועה סטרלינג, היא כותבת יוצרת ומנחת כתיבה
וביום יום שלה היא עוזרת לנשים לחלץ מתוכן את סיפורי החיים שלהן,
מסקרן ומרתק לראות איזה סיפורים אנחנו אוספות איתנו בדרך על מי שאנחנו ואיך שהם משתנים ומתפתחים עם הזמן שעובר.
נועה היא אחת הנשים הרגישות שאני מכירה והיא עושה קסמים עם מילים. היא מזקקת את המשמעות ומאפשרת לנו לצאת למסע אישי עם ההנחיות שהיא מקליטה. יש לה התמחות בחסמי כתיבה אז אין תירוצים גם אתכן היא תושיב לכתוב.
אני מעבירה את הבמה לנועה, מוזמנות לשקוע במילים שלה.
אני
נועה סטרלינג ואני כותבת ומאמנת תהליכי כתיבה. בת 44, אמא לשתיים ועוד רגע עושה את המסע חזרה מהגולן אל אזור השרון, אחרי שנים במישור הירוק של הצפון.
ב-12 השנים האחרונות מלווה נשים המעוניינות לכתוב כדי לשבור את תקרת הזכוכית האישית שלהן, לבטא את עצמן כלפי חוץ ולהגשים מטרות וחלומות באמצעות בהירות המתאפשרת דרך הכתיבה.
במהלך השנים אספתי כלים דרך למידה רצופה, שלא מסתיימת אף פעם. אני בעלת הסמכה באימון תהליכי כתיבה ויצירה (Creative coach, Writing Coach), מנחה תהליכי כתיבת ממוארים ומשלבת גם פרקטיקות שלמדתי בדרך: הנחיית כתיבה אינטואיטיבית, התמקדות, כתיבה יוצרת, ביבליותרפיה וכתיבה תרפויטית.
הייתי ילדת יומנים, אחר כך מחברות חומות ובסוף מסמכים על מסמכים במחשב. כתבתי וערכתי בעיתונים, מגזינים ואתרי תוכן. כתיבה עבורי היא דרך חיים, היא מקור לתשובות, לרעיונות, ללמידה על עצמי ועם עצמי ולהתפתחות גדולה במישור האישי והמקצועי.
התחלה
מחברת חומה עטופה בעטיפה שקופה בגוון כתום. מחברת חשבון, שוליים אדומים בין כל המשבצות ואני משרבטת שם מחשבות בשיעור משעמם בכיתה מוקדמת מאד.
התחלתי לכתוב מוקדם יותר, לפני בית הספר, ובכיתה ב' הגוף שלי כנראה הבין שהדרך היחידה שלו לנשום ולהתאזן, זה להוציא את כל המילים מהסיסטם.
המורה לחשבון כתבה לאמא שלי ביומן התלמיד: "תקני לנועה מחברות, היא מקשקשת בתוך מחברת חשבון". אז פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב רשמית.
בית
ספרים הם בית.
זוכרת גשם בחוץ, כורסת וינטג' עם משענות מעץ וריפוד שחוק בחום בהיר עם פרחים ורודים שלצערי נזרקה לפני שהתאהבתי ב-DIY, ריח של ספרים ישנים ושקט של בוקר שבת, כשכולם עוד ישנים.
כשכבר הייתי תולעת ספרים מדופלמת בת 12, קיבלתי מאמא שלי את "נשים קטנות", היא העבירה אליי את מתנת בת המצווה שקיבלה. ספר ישן, עבה מאד, בן 700 עמודים.
לקחתי את הספר בידיים רועדות אל תוך סוף השבוע, התיישבתי בכורסת הוינטג' החומה עם הפרחים העדינים בסלון של הוריי והתחלתי לקרוא. נשאבתי פנימה.
אחרי שסיימתי לקרוא את "נשים קטנות" פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב את רשמיי מהספר. ביקשתי לחקור ולשאול שאלות על הספר את עצמי, את ספרי ההיסטוריה. גיליתי חיבור ישיר לדמויות, כבת בכורה מתוך ארבע בנות, היה לי המון מה לומר על מג, ג'ו, בת' ואיימי. שפכתי תובנות אל הדף. אני חושבת שזה היה הרגע שבו באמת הרגשתי בגוף מה כתיבה עושה עבורי, מה היא יוצרת.
ספרים הם בית.
עיצוב הוא בית.
אווירה היא בית.
עסק קשוב שמגיע מהקישקעס הוא בית.
משפחה בדינמיקה שכל הזמן משתפרת היא בית.
כנות גדולה היא בית.
רגש
אני חוקרת רגשות דרך הכתיבה.
אני זוכרת את עצמי יושבת בחוסר נוחות ומנסה לכתוב. אני מוצפת.
עד אותו רגע הגדרתי את עצמי ככותבת ועורכת תוכן, הייתי ביצועיסטית והרגשתי שבא לי הרבה יותר מכך. העברתי סדנאות כתיבה בעיקר לבעלות עסקים ודיברתי על כתיבת פוסטים וכאלו דברים, אבל לא הרגשתי מסופקת עד הסוף.
ככל שפגשתי יותר נשים ושמעתי את סיפוריהן, נמשכתי לתוך הנושא של חסמי כתיבה וביטוי, רציתי להיות מאמנת שעוזרת לנשים לבטא את עצמן, בין אם הן בעלות עסקים או פשוט יוצרות משהו שצריך לראות אור, אבל לא העזתי להכריז על עצמי ככזו.
למדתי אימון אישי לפני שנים, אחר כך צברתי המון כלים שונים - מכתיבה טיפולית דרך ביבליותרפיה ועד להתמקדות, הנחיית כתיבה אינטואיטיבית ומיינדפולנס. נרשמתי ללימודי אימון תהליכי יצירה (creativity Coaching) ולקבלת הסמכה בינלאומית ולקח לי כמעט שלוש שנים להשלים את המסלול ולסיים.
איזה רגש עולה בך היום? שאלתי מתוך תקיעות ופחד. למה את לא אמיצה? למה את לא מעזה? למה את כל הזמן מרגישה לא מספיק, לא טובה, לא בדיוק? נתתי לרגש הזה להיות על הדף והפעם לא התעלמתי ממנו.
יצאתי לחקירה ובחנתי איזה סיפור קדום אני מחזיקה וגיליתי זיכרונות שהם בכלל לא שלי, מאמא, מסבתא, מתחושות של חוסר מימוש והגשמה.
כתבתי על הנושא לעצמי במשך כמה ימים עד שרגש התסכול התחלף בביטחון. הבנתי שאני שוברת עכשיו את הסכמה המשפחתית הזו, שאני עוברת מרגשות התסכול לתחושת ביטחון באהבות ובתשוקות ובתחומי העניין שלי. מאז אני בתוך המקום הכי נעים שלי ולא מפחדת להיות כל מיני דברים וגם, וגם, וגם.
זיכרון
אני אוצרת זיכרונות באופן מודע.
התחלתי לעשות זאת דווקא כשגיליתי שאני לא מצליחה להיזכר בהרבה אירועים מגילאים מוקדמים מאד, מהילדות הרחוקה. פחדתי שאולי קרה שם משהו שגרם לי לשכוח, איזו טראומה שחוסמת את זיכרונות הילדות.
שנים של חקירה וטיפול ובדיקה והמון מילים שנכתבו, היום אני מכירה את זיכרונות הילדות שלי בטשטוש, אבל הם קיימים ומרגיעים. היום, אני מלמדת אחרות לתעד זיכרונות כמשאב בחיים שלהן. כשאנחנו כותבות לעצמנו על רגעים שעולים בזיכרון, אנחנו מחזקות את עצמנו.
אנחנו כותבות את רגעי חיינו הקדומים והמיידיים, לומדות על התקדמות, צמיחה, התפתחות, ייעוד, הגשמה - כל המילים האלו שמרגישות לפעמים קצת ריקות בעצם מלאות בסיפורים קטנים ובזיכרונות שצברנו, כך הן הופכות מקלישאה לאמיתות אישיות שלנו.
אני תמיד שואלת את עצמי ואת הנשים שאני מאמנת - מה את לומדת מהזיכרון הזה? איך את רואה אותו בעיניים טובות של כאן ועכשיו?
שייכות
מילה שאני חוקרת כבר המון שנים.
לאן אני שייכת?
הייתי עוף מוזר במשפחה, במושבה בה גדלתי, תמיד הרגשתי חריגה.
רק בתל אביב הרגשתי בבית. עברתי לשם בסוף שנות ה-90, בגיל 18, והתחברתי מיד לעולם התרבות, לאמנות, למוזיקה, לכותבים ולכתיבה. זה היה מקום שבו הרגשתי שייכת מצד אחד, מצד שני יש משהו בתל אביב שמעצים את הבדידות.
היום אני לומדת מחדש על שייכות דרך השבט המשפחתי הרחב שלי והמקום שלי בו. לפני כמה שנים עברנו לגולן אחרי משבר משפחתי רחב, בו צפו סכסוכים ואתגרים בין המון צדדים במשפחה. ברחתי הכי רחוק כי לא יכולתי להתמודד עם זה רגשית.
שנים עברו. השבט שלי השתנה גם הוא, הרגשות של כעס ותסכול התחלפו בהבנה שכולנו אוהבים אחד את השני מאד. שזה השבט. לשם אנחנו שייכים. מצאתי את עצמי חוזרת בתפקיד אחר, קל יותר עבורי ברמה הרגשית, ומוצאת שם בית. השנה, אחרי המון התלבטויות, אנחנו חוזרים לגור קרוב יותר לשבט.
מקצועית, אני שייכת למקום שבו אני פועלת. הוא הטבעי לי ביותר. הוא כר פורה לרעיונות ויוזמות. מרגישה שהכתיבה נותנת לי בית, גורמת לי להרגיש שייכת לתחום שאין לו כמעט גבולות יצירתיים.
אינטואיציה
זיכרון: יושבת מול המייל שניסחתי ובו החלטה שהאינטואיציה סימנה לי שחייבת לקרות עכשיו. לוחצת "סנד" ונושמת. וכל הגוף נרגע.
כמה רגעים עברתי בעסק בהם האינטואיציה שלי ביקשה ממני לשים לב אליה ואני הפניתי לה גב? כנראה שעשרות. אבל ככל שהזמן עובר וגיל ארבעים השליו נוחת עליי יותר ויותר, אני עובדת בלהקשיב לאינטואיציה שלי. אחרי זכרונות צורבים מפרויקטים שהקפיצו נורות אזהרה אדומות, מאנשים שדרשו דברים שלא רציתי להציע בכלל ומשיתופי פעולה שלא ישבו לי טוב בבטן, היום אני קודם כל שואלת את עצמי מה האינטואיציה מסמנת לי.
בשנה האחרונה, מתוך ההקשבה לאינטואיציה, אני כל הזמן מחדדת ומדייקת את הדברים שאני עושה ויוזמת וגם את מערכות היחסים שלי.
התחושה של הקשבה פנימית לסימנים, לתנודות הגוף, למילים ודימויים שמסמנים לי את הדרך, היא כל כך נפלאה. זו עבודה יומיומית לתחזק אותה.
השראה
ביומיום שלי אני פוגשת נשים ומלווה אותן לעיתים בתהליכים ארוכים מאד. הן כותבות או יוצרות ואני איתן, נמצאת שם כמו מאמנת כושר ליצירתיות ולביטוי, בוחנת יחד איתן את הרגעים שבהם הדחיינות, הפחדים הפצעים היצירתיים והקולות המכווצים מרימים את ראשם.
לפעמים, הן זקוקות לעצירה כדי לספוג השראה. זו עצירה מתודית, ברורה, שאני קוראת לה "השתבללות", אבל זו השתבללות מתוך צורך פנימי מאד ברור של אדם יוצר. כדי ליצור משהו חדש אנחנו צריכות זמן לספוג משהו חדש.
זה אומר לקחת הפסקה - של יומיים, שלושה, סופ"ש, שבועיים או חודש ולעיתים אפילו יותר, כדי לתת לגוף להירגע, להוריד את הקצב ולאפשר "מצב ספיגה". אם אנחנו פשוט נותנות לעצמנו להיות שם, בלי שיפוט, אנחנו סופגות השראות מתוקות וחשובות כל כך. כמעט מבלי שנשים לב, הן מעודדות אותנו לחזור וליצור. וחוזר חלילה. יצירה, השראה, יצירה, השראה.
מילה שלי - מילה
אני חושבת שמילים הן כלי העבודה העיקרי שלי, ביני ובין עצמי, בכל תהליך של התפתחות שאני מבקשת לעצמי.
אני שואלת שאלות על הדף, משקפת לעצמי אמיתות מרות ומתוקות על הדף, אני מתכננת וחולמת על הדף, אני מנכיחה מצבים וסיטואציות על הדף. אני מפתחת כלים ותרגילים ופרקטיקות ותהליכים על הדף. אני בונה את עצמי, כנועה המקצועית והאישית, על הדף.
בארבע השנים האחרונות כתבתי ספר, "הבית במטע התפוחים", שהוא מעין משל, בצורת רומן, על מעבר בין בתים ובין תקופות, על למצוא לעצמך את המרחב שמרגיש לך נכון. הספר בשלבי עריכה אחרונים לקראת הפקה ואני לוקחת צעד צעד את הוצאתו, באיטיות ובהקשבה. ובראש, כבר רצות לי מילים חדשות, פרקי ספרים חדשים, אני דוחקת בעצמי ולפעמים שיפוטית ומבקשת מעצמי להזדרז.
כשזה קורה ואני קשה עם עצמי, אני הולכת אל הדף ושואלת איך אני מרגישה. דרך המילים שאני כותבת לעצמי, מופיעה רכות. אני מזכירה לעצמי כל הזמן את הילדה ההיא, על הכורסה החומה, שנשבתה בקסמן של מילים ושאבה מהם כוחות.
תודה
נועה איזה כיף שאת כאן איתי בפרויקט הזה שחלמתי, ותודה שהיית שותפה לשלב הפיתוח, נהניתי מהעיניים הטובות שלך.
וכמובן בפורטל הכתיבה אצלה באתר noastirling.com
ובבקשה, ספרו לי איפה המושג זמן פוגש אתכן ואת מי עוד תרצו לראות כאן בפוסטים הבאים.
