לפרק ולהרכיב מחדש

"כאשר ההשראה לא באה אליי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך." - זיגמונד פרוייד

לאחרונה הבנתי את הדבר הזה שפרויד מדבר עליו, צריך לצאת החוצה ולפגוש את ההשראה בחצי הדרך, לפתוח לה את הדלת והזמין אותה להיכנס. בחיפושי אחריה הגעתי לשתי סדנאות שונות אצל שתי מורות שונות, המחנה המשותף בניהן הוא שמקורן באמנות יפנית וששתיהן עוסקות בפירוק והרכבה מחדש. דבר שביקשתי לעצמי בלי לדעת על כך.

גילית שאני חיה במעגלים ובכל כמה זמן (בערך כל שלוש שנים בשעון קרן הפנימי) מגיע זמנו של מעגל אחד להסגר ומעגל חדש להיפתח. אני חווה את הסגירה כהרס וחורבן ובכל פעם מחדש עומדת ומחכה לסימן שאני אכן הולכת להבנות מחדש.

בכל פעם מחדש אני לא בטוחה שזה יקרה, אולי הפעם אשאר מפורקת ולא ימצא הדבק שיאחה אותי מחדש. הדבק מגיע בכל פעם מתוכי, כי אני היא הדבק.

סדנת קפיצת הדרך – לאורה מרים, בהשראת אמנות הבורו.

אמנות הבורו Boro (ביפנית סמרטוטים) התפתחה ביפן כדרך להטליא ולתקן בדים שנקרעו. פשוטי העם בחלק הצפוני הקפוא של האי יצרו אותה כדי להשתמש בכל חוט וסיב שהיה ברשותם, כצורך הישרדותי.

באמנות הבורו יש לא פחות כבוד לחור מאשר הכבוד לבד. וזה לכשעצמו מאוד יפני. ומאוד מעורר השראה.

בעבודת הבורו משתמשים ברצועות בד בגדלים שונים, אורגים אותן בדוגמת שתי וערב ומחברים בהמון תפרים פשוטים. כך נוצרות פיסות בד שלמות, מרובות שכבות ועומק.

דוגמה לקימונו עתיק שנוצר בטכניקת הבורו. התמונה מכאן.

בורו עכשווי. התמונה מכאן.

דוגמה להטלאה עכשווית בהשראת אמנות הבורו. התמונה מכאן.

הגעתי לסדנה של לאורה אחרי שקראתי טקסט שכתבה בפייסבוק, משהו פשוט התחבר לי, היה לי ברור שאני חייבת לנסוע ולפגוש את הגישה שלה, חיבור עדין בין רוח לחומר, הזימון של רוח אל החומר, יצירה של חפץ כוח, קמע אישי, עשויי מבדים וחוטים קושר בתוכו חלומות ומאוויים.

ממנה למדתי שהמילה קמע בארמית פרושה קשר. כמה יפה וסימבולי.

העבודה מתחילה בעצם בפרימה ופרוק, קריעה של פיסות בד ופרימת החוטים בקצוות ואז סידורן וחיבורן מחדש בדרך שבה אני מוצאת לנכון. בדרך שבה נוצקת לתוכן כוונה, רצון, כוח. כוח של יצירה.

כמה תמונות מהסטודיו של לאורה באביאל שימו לב לעדינות של העבודות שלה.

תוך כדי עבודה, בסטודיו של לאורה.

בתחילת חודש דצמבר ביתי שי עמדה בפני ניתוח, השני במספר, שגרתי בשביל הרופא שלה אבל מאוד לא שגרתי בשבילי. החלטתי ליצור לה שמיכת ריפוי (אז עוד לא הבנתי שאני הייתי צריכה ריפוי. היא חזקה ובריאה ומלאה בצחוק וחיים.)

וככה אני מוצאת את עצמי, יושבת על ספה, שמיכת הפליז הקטנה מונחת על ברכי ואני רוקמת. עם כל תפר ותפר אני לוחשת אל הבד "תהיי בריאה" תהיי בריאה ילדה שלי.

מחברת יחד רצועות ארוכות של בדים בצבעים רכים וורדים ותכולים, כמו הלב והעיניים שלה.

מאז הפכה הטכניקה הזו למקום הבטוח שלי, אני יוצרת שמיכות קטנות ורכות, מכסות את הפחדים מחממות את האומץ. עוזרות לי לתת מקום לחלומות.

אני אוהבת את האפשרות ליצור ככה בכל מקום, כל מה שאני צריכה זו קופסת כלי תפירה

קטנה ושמיכת הבד, אני לא מחויבת לעבודה על שולחן ויכולה ליצור בשעות של הפוגה.

המשכתי לעבוד בבית, החבאתי לעצמי מסרים בין התפרים.

כמה מהעבודות שלי נהנות מהשמש והנוף מחוץ לבית.

עוד על לאורה בדף הפייסבוק שלה, באתר ופוסט שהייתי שמחה שתקראו מהבלוג של לאורה: צפונה אל הלא נודע - על הרוח המגולמת בחומר, כוונה שבלב וחפצי כוח.

סדנת קולאז' בהשראת אמנות הקינסוגי - אביטל בר און איזקוב.

אמנות הקינסוגי Kintsugi התפתחה ביפן כאשר שוגון, מצביע צבאי יפני, רצה לתקן ספל תה שנשבר. באותה תקופה ספלי התה נוצרו במיוחד עבור כל משפחה, הם עברו בירושה ונחשבו לחפץ חשוב ובעל ערך, מאחר ששמשו לטקס התה.

לאחר ששלח את הספל לתיקון בסין והתאכזב מהתוצאה הוא פנה אל אמנים מקומיים ואתגר אותם לתקן את הספל בדרך שתיתן כבוד ויופי לסדקים.

האמנים תיקנו את השברים בעזרת שרף ובו ערבבו אבקת זהב, התוצאה המהפנטת משמשת השראה לאמנים עד ימינו.

דוגמאות לעבודות קינסוגי. התמונה מכאן.

הקסם של הקינסוגי. התמונה מכאן.

הכלים מקבלים פרשנות חדשה, ע"י פירק והרכבה מחדש. התמונה מכאן.

גם אביטל, בדומה לשוגון, חיפשה דרך לתקן כלי אהוב שנשבר שהיה של אמה וחיברה אליו את אמנות הקולאז' בה היא יוצרת.

גם כאן העבודה מתחילה בפירוק, ועוד איזה פירוק. בחרתי לי צלחת פורצלן יפה ועדינה ושברתי אותה בעזרת פטיש כבד. אין דרך אחרת, הדרך אל היופי עוברת דרך שבר וכיעור.

אחרי השבירה מגיע הזמן לחבר מחדש, אפשר לחבר כמו פזל וליצור את הצלחת מחדש או לבחור לתת לה צורה חדשה. אני בחרתי לרפא את הצלחת,

פאוזה לרגע: לרפא כלים הוא ביטוי אמיתי שארכאולוגים משתמשים בו כאשר הם בונים מחדש כלי מחרסים שנמצאו בחפירה. זו עבודה עדינה שדורשת סבלנות ונחישות.

משהו בי ביקש לרפא את הכלי, רגע אחרי שהורדתי לו פטיש בראש. קונפליקט פנימי שכזה.

כאן נכנסת אמנות הקולאז' את העומק והבנייה מחדש יצרתי בעזרת קרעי תמונות ודפי עיתון. אני אוהבת קולאז'ים ומרבה להשתמש בטכניקה הזו ביומני האמנות שלי, אבל לעבודה בתלת ממד יש קסם מיוחד משל עצמה.

צללתי לתוך התמונות והחיבורים ואז מגיע השלב המהנה באמת, ציור קווי זהב על גבי הסדקים וסימני השבר.

עלתה בי המחשבה, הלוואי ומישהו היה צובע בזהב את הצלקות שלי, כמה חמלה יש בפעולה הזאת.

אולי בסופו של דבר, זה התפקיד שלי.

העבודה בסטודיו של אביטל, איזה מקום יצירתי.

מכאן הכל התחיל, כלי אהוב שנשבר, ירושה משפחתית שאביטל לא יכלה לשחרר.

מצד אחד הכלי קיבל חיים חדשים, מהצד השני רואים את הצלקות.

עבודת הקינסוגי שלי מרגישה בבית.

עוד על אביטל בדף הפייסבוק שלה ובאתר בו היא מציגה את עבודות האמנות מעוררות המחשבה שלה.