כבשה שחורה

יש לי איזה עניין עם המשפחה שלי,

אף פעם לא הרגשתי ממש שייכת, כאילו שיש איזה קוד פנימי שאני תמיד נכשלת בלהבין.

אני מסתובבת עם תחושה כזאת של כבשה שחורה, לא בטוח שהם באמת חושבים שאני כזאת, אבל לא נשאל, כי אני לא בנויה לשמוע את התשובה.

אני חושבת שזה התחיל כשענבל מתה, הם החליטו להתגבר ולהמשיך לחיות ואני נשארתי עם טראומת נטישה איומה.

כאילו איזה מין בן אדם סובל מטראומה ממשהו שאפילו לא באמת קרה לו? הם הכירו אותה ואהבו אותה וחיו איתה כל השנים ובסוף אני מסתובבת עם חרדת נטישה שמנהלת אותי, מאוד לא מוצדק.

בכל אופן לפני כמה שנים הזמנו אותם, את המשפחה שלי, להתארח אצלנו במרפסת בשבת בצהריים, הכנו מלא דברים טעימים וערכנו שולחן יפה בחוץ.

ואז הסתבר שאין לנו מספיק כלים לכולם, זאת אומרת לא לקחתי בחשבון שצריך עוד מלא כלים מעבר לעריכה הבסיסית של השולחן והגיס שלי מצא את עצמו בלי מזלג.

הוא עשה כזה פרצוף שעדיין לא העזתי להזמין אותם שוב ועברו איזה שבע שנים (בחישוב מהיר).

בן הדוד החכם שלי אומר שזה שטויות, למה לעזאזל אמורים להיות לי כלים לארח עשרה איש? מה אני קייטרינג?

ואפשר לאכול גם עם כף, או לשטוף את המזלג שהשתמשנו בו להפוך את הבשר על הגריל וכל העלבון הזה אצלי בראש.

אבל הוא שם, העלבון, וגם תחושת חוסר השייכות המטלטלת הזאת, אני חיה איתה.

ומזלג הוא לפעמים רק מזלג.

(ולפעמים הוא טריגר אז אל תשפטו אותי בבקשה)

משפחה, אבל של מישהו אחר. את הציורים ציירה רותי גיא וזה גם הבית שלה. צילום: הגר דופלט.