כל האמת על פורים

אתן רואות אותי מכינה המון תחפושות, אוזני המן מבד וקרנבל,

אז רציתי לספר את האמת על פורים.

אחותי ענבל נפטרה בפורים. כן,ממש בתאריך.

במשך כל הילדות שלי, פורים התחלק בין ביקור בבית הקברות ותחפושות ומסיבות.

זה היה די מוזר, לנסות להסתדר עם זה.

כשהיא נפטרה הייתי בת חמש.

אבא ואמא שלי וטל, שהייתה ממש צמודה לענבל בגיל (פחות משנתיים הפרש)

קיבלו איזו החלטה שהחיים חייבים להמשך.

איכשהו אני הייתי קטנה מידי כדי לקבל את ההחלטה הזו,

(מני היה ממש קטנטן, אז כולם ממש השתדלו להמשיך לחבק ולהצחיק אותו)

אני ראיתי אותם נשברים, רגע לפני שהם אספו את עצמם,

והזיכרון הזה ניהל אותי המון שנים.

הזמן עבר וזה נכון מה שאומרים, זה לא הזמן שמרפא, אלא מה שעושים אתו.

לקח זמן אבל הבנתי את מה שענבל השאירה לי:

החברים שלה מהכיתה מספרים שהיה לה את הצחוק הכי מדבק בעולם,

היא הייתה מתחילה לצחוק באמצע שיעור, בלי שום סיבה,

וכל הכיתה הייתה נדבקת בצחוק שלה,

וככה הם היו ושבים וצוחקים, המורים לא יכלו ללמד, אף אחד לא יכל להקשיב,

כי ענבל צחקה.

הדבר האחרון שאני זוכרת אותה אומרת,

כשהיא שכבה במיטה בבלינסון, רזה וחיוורת, היה,

"אמא! הם גומרים לי את כל השוקולד!"

היא השאירה לי מורשת של צחוק ושמחה, לא כי חייבים,

פשוט כי כדאי.

בתמונה אחת, ענבל מטפלת בי.

תמונה שניה, קמע שיצרתי בדמותה, נערה סרוגה סביב פעמון.