שלושה סיפורים קצרים על עיצוב מבריא

סיפור ראשון - התחלה

פעם

פעם כשהייתי ילדה החלטתי לברוח מבית הילדים.

הלכתי לחורשה בקיבוץ בחרתי לי פינה שקטה זחלתי מתחת לשיח גדול ויפה ובניתי לי קן.

חתכתי ענפים והוספתי אותם להיקף של השיח עד שנוצר מקום נסתר, סידרתי מצע מעלים יבשים וארגנתי לעצמי פינה נוחה לשבת בה. סוף סוף שקט ואני לבד, אף אחד לא צוחק עלי או מקניט, אף מטפלת לא אומרת לי מה לעשות או לאן ללכת, אני בעולם משלי.

ישבתי ככה בין הענפים, הסתכלתי סביבי, על השמיים בין העלים, העננים שטו ברוח בשקט.

הקשבתי לציפורים שמצייצות ונשמתי עמוק.

מתישהו כבר הרגשתי לבד ורציתי לחזור אבל החלטתי לברוח אז נשארתי במקום.

ככה זה כשמחליטים,

שמעתי שקוראים לי, קרן איפה את? שמעתי את הקולות מתחזקים ואני התבצרתי עוד בקן שלי.

הוספתי עוד ענפים, אבל אף אחד אפילו לא חשב לחפש שם, מבחוץ זה נראה כמו שיח רגיל אף אחד לא יכל לנחש שאני שם.

אני לא אצא כי קוראים לי, רק אני מחליטה מתי לצאת.

אחרי כמה שעות, או דקות, אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן עבר החלטתי לחזור, לקחתי עוד נשימה עמוקה ויצאתי חזרה לעולם.

המטפלות לא שאלו איפה הייתי, רק אם אני רעבה והכינו לי צלחת של שאריות מארוחת הצהריים.

ככה הסתיימה הבריחה הגדולה שלי.

אבל האהבה שלי

לבנות קינים וליצור מקומות רק התחילה, היא מלווה אותי עד היום.

פעם ניסיתי לספור כמה בתים עברתי,

אם שאלתן את עצמכן זה 15 בסך הכל,

16 אם סופרים את הבית של ההורים שלי, גרתי שם כמה חודשים במלחמת המפרץ.

בקיבוץ עוברים בתים כל הזמן, תמיד יש איזה תקנון שאומר איפה את אמורה לגור עכשיו,

שיכון חיילים, שיכון צעירים, שיכון זוגות, לכל שלב בחיים נוסף עוד איזה מטר רבוע ואזור אחר שאת משתייכת אליו, עד שמגיע הזמן לעבור.

יש ביטוי שאני פוגשת הרבה אצל חברי קיבוץ "בית קבע" הקביעות הזאת שכולם שואפים להגיע אליה.

אני התייחסתי לכל אחד מהבתים הזמניים האלה באופן הכי קבוע,

צבעתי קירות, היה קיר ירוק שצבעתי כמה פעמים כדי להגיע לגוון המדויק, וקיר כחול ו,

תליתי תמונות, ומוביילים צבעוניים, לפי הסגנון שלי שהשתנה.

תמיד סידרתי את המיטה והנחתי כיסוי יפה, שתלתי צמחי תבלין והשרשתי פוטוסים ויהודי נודד בבקבוקי מים.

עשיתי את הדברים האלה באופן הכי טבעי לא השקעתי מחשבה בשאלה למה אני עושה את זה,

פשוט רציתי להרגיש בבית.

מאז אני יודעת שמעבר לאינטואיציה אני יודעת לעשות את זה שוב ושוב, מתודה שיוצרת שייכות,

אני קוראת לזה מבריאה בתים (זה מגיע עם חיוך גאה ממתיק סוד, תדמיינו את זה לרגע.)

סיפור שני - שנדליר

לפני כמה וכמה שנים, כשהייתי מעצבת צעירה וגם די טיפשה (אם יורשה לי לומר)

הלכתי יום אחד עם לקוחות לבחור גופי תאורה לבית שלהם.

הם הסתובבו בחנות, התעלמו מכל גופי התאורה הטרנדים והיפים (בעיני) שהראתי להם והתבייתו על שנדליר מכוער מארץ המכוערים.

הבחור הסתכל על אותה מנורה בערגה ואמר

"זה עושה לי תחושה חמימה כזאת של בית"

ואני בתגובה: מההה?

את זה אתם רוצים לקחת הביתה, היא כל כך זקנה ו-מכוערת.

ובכן, המשכנו להסתובב בחנות ואז הם אמרו לי, כנראה שכבר לא נחליט היום, נפגש שוב ביום אחר.

אחרי יומיים הם חזרו לחנות וקנו את השנדליר.

ואיתי הם כבר לא דיברו.

(לא שאני מאשימה אותם.)

עם הזמן התחלתי להבין איזו מעצבת אני רוצה להיות.

כזאת שמבריאה בתים ולא כזאת שיש לה ויז'ן שחשוב יותר מהלקוחות שלה, שהם אלה

שצריכים להרגיש בבית.

מאז בגרתי והחכמתי והיום כשאני שומעת לקוח אומר

"זה עושה לי הרגשה של בית"

אנחנו לוקחים את, זה אין בכלל שאלה.

והתפקיד שלי הוא לגרום לעיצוב לעבוד. להוסיף צבעים או חומרים שיחברו את הפריט האהוב הביתה.

ולזוג ההוא מפעם אני חייבת התנצלות.

אני מקווה שהם ישמחו לדעת שלמדתי את הלקח.

סיפור שלישי - אני רק ישן כאן

"אני רק ישן כאן, באמת שלא צריך פה משהו מיוחד"

א' ואני עומדים במרכז חדר השינה החדש והריק שלו,

הוא גרוש טרי והבית סביבו בהיר וסטרילי.

עוד לא ברור איזה סיפורים הבית הזה הולך לספר.

אנחנו מכירים כמה שנים בעקבות פרויקט ציבורי שעשינו יחד, אחרת, הוא מבטיח לי, בטח לא היה לו אומץ להכניס מעצבת פנים הביתה.

אני מסתכלת אליו ומחייכת,

"אני יודעת שעכשיו אתה רק ישן כאן,

אבל אני מאחלת לך אינטימיות בחדר הזה,

ואהבה, כשיגיע הזמן,

זה יכול לקרות, אתה יודע?"

הוא מחזיר לי חיוך סקפתי אבל עם שמץ של שובבות.

מזל שאני לא מתביישת להגיד את מה שאני מרגישה.

"בוא נזמין מיטה חדשה, מיטה חדשה זאת אנרגיה חדשה.

ושידות נסתדר עם מה שיש בבית,

ואיזה הדפס מדליק, נו אחד מהצילומים שלך, נדפיס אותו בגודל טוב מעל המיטה.

ותגיד, יש מצב לשכנע אותך לתלות וילונות?"

לא צריך הרבה כדי שהבית יתחיל לספר את הסיפור שלך, קצת הומור, קצת חלומות

כל השאר כבר יגיע.