top of page
  • תמונת הסופר/תkeren oren

יוצרות זיכרונות 3# נסטיה פייביש

עודכן: 19 ביולי 2023

הסדרה #יוצרות_זיכרונות יצאה לאור מתוך הרצון שלי לאסוף ולאצור יוצרות מכל התחומים שנותנות ביטוי מוחשי למושג זיכרון, יוצרת דוקומנטריות - יוצרות זיכרונות.

זמן, סיפור, געגוע, נוסטלגיה, נושאים שמעסיקים אותי ואני במסע לגלות עוד ועוד דרכים לבטא אותם בכל מדיה ותחום. בכל חודש יוצרת אחרת שמקבלת במה, כאן אצלי בבית.


את נסטיה אני מכירה מעולם העיצוב הגרפי, אבל יום אחד נתקלתי באינסטגרם בפרויקט שלה - המהגרת.

התרגשתי עד דמעות. נסטיה מגדירה את עצמה כיוצרת ישראלית-פוסט-סובייטית והיא חוקרת בתים של נשים שעלו לארץ בעליה הגדולה בשנות ה-90 מברית המועצות. בתים ישראלים פוסט סובייטים.

דרך החקירה הזאת היא חובשת פצעים ומרפאת טראומות ואוכלת עוגות דובדבנים וורניקי ושותה תה מכוסות יפות ושומעת סיפורים ומצלמת הכל.

ונותנת מקום לתרבות מהגרים שהיא כל כך ישראלית, הרי כולנו מהגרים כאן, מתגעגעים למקום אחר אבל הכי שייכים.


אני

אני נסטיה.

ילידת 1983, עולה מאוקראינה ב-1993.

גרה בקרית ביאליק. נשואה לדימה ואמא של נעה, נווה ודויד.

אני מעצבת גרפית, בוגרת ויצו ובצלאל. מעצבת בסטודיו הפרטי שלי - בעיקר מיתוג ומדיה המודפסת.

אני עוסקת המון במחקר חזותי וכן מרצה לתפישה חזותית בתואר הראשון לתקשורת חזותית בויצו חיפה.

(כתבתי את המילה ״חזותי״ 3 פעמים באותו המשפט - זו עיקר המהות שלי).

נסטיה פייביש נעים להכיר
נסטיה פייביש נעים להכיר

התחלה

הכל התחיל מהעלייה שלי, ומהצלקות שהיא הותירה בי.

עליתי בשנות ה-90, מאין טראומה קולקטיבית שלא הותירה מקום לתלונות. אז לא התלוננתי.

לאורך השנים לאחר ניסיונות להטמע בישראליות בעזרת כלים טכניים, כמו החלפת השם שלי או

בחירת בני זוג לא מהתרבות שלי, בצורה מכוונת, מצאתי את עצמי חוזרת לשורשים שלי שוב ושוב בכל עבודת העיצוב שיצרתי. הן בלימודים והן בחיי היום יום שלי. לימים גם התחתנתי עם דימה, חזרתי לשם שקיבלתי מאמא שלי (כשעליתי לארץ המורה לאנגלית בבית ספר היסודי נתנה לי את השם ענת. איתו הלכתי עד אחרי הצבא. עד לפני 5 שנים זה גם היה השם שהיה רשום בתעודת הזהות שלי).

וכעת אני חוקרת בסביבה הקרובה שלי, כל מה שקשור לתרבות הפוסט-סובייטית, (החזותית )כמובן בבתים של עולות ברית המועצות לשעבר בישראל.

בבית הראשון בשנה הראשונה שלנו בישראל. בתמונה אני בחולצה אדומה מצד ימין, עם חברה ואחיה שעלו שנתיים לפנינו לקרית גת ובאו לבקר. ברקע אמא שלי, וסבתי, שחזרה לאוקראינה ונפטרה שנה לאחר מכן.
בבית הראשון בשנה הראשונה שלנו בישראל. בתמונה אני בחולצה אדומה מצד ימין, עם חברה ואחיה שעלו שנתיים לפנינו לקרית גת ובאו לבקר. ברקע אמא שלי, וסבתי, שחזרה לאוקראינה ונפטרה שנה לאחר מכן.

בית

מאז שעליתי לארץ החלפתי 9 בתים. ותמיד תמיד בכל בית שגרנו בו, הרגשתי כמו בבית.

כי בסוף אמא שלי הפכה את הבתים האלה לבתים על 100... גם את הבתים הכי איומים.

לאחרונה עברתי עם המשפחה שלי לבית משלנו, ויש בו לא מעט אלמנטים מהתרבות הסובייטית שהבאנו איתנו מהבית למרות שהבית שלנו כבר מזמן עבר אדפטציה תרבותית מוחלטת... עדיין, יש בו קצת גם מהבית שלנו שהכרנו בילדות, באוקראינה.

מדי שבוע אני מבקרת בבתים שונים שמשמרים את התרבות הפוסט סובייטית כחלק מהאווירה בבית,

ואני זוכה לנוסטלגיה שמציפה ומרגשת אותי בכל פעם מחדש, ואולי באופן המשונה הזה מטפלת בפצעים ההם משנות ה-90.

תמונה של בית. יושבת במטבח עם אמא שלי ליזה. צילום: אורלי פרל ניר
תמונה של בית. יושבת במטבח עם אמא שלי ליזה. צילום: אורלי פרל ניר.

רגש

אני מגיעה ממקצוע שבו הרגש הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה.

אם העבודה שלי לא נוגעת, כנראה שפספסתי משהו. הרגש הוא הדלק שמניע את המחשבה ופיתוח הרעיון.

איפה המסרים החזותיים שלי פוגשים את הצופה ומה הם גורמים לו להרגיש. הטיולים האלה שאני עושה לבתים של נשים זרות אך כל כך דומות לי, לאמא שלי או לסבתא שלי... מאפשרות לי לפתוח מלא רגשות חבויים וזה ממלא אותי השראה גדולה להמשך היצירה והמחקר.

וכן אהבה גדולה למשפחה ולבית.

מתוך סקיצות לספר ״אימוש״ של טל קולקר.
מתוך סקיצות לספר ״אימוש״ של טל קולקר.
עיצוב מתוך מגזין ״הגיע זמן חינוך״ של קרן טראמפ, הקרן לקידום מצוינות בחינוך. מורים את הדרך מגלים עולמות
עיצוב מתוך מגזין ״הגיע זמן חינוך״ של קרן טראמפ, הקרן לקידום מצוינות בחינוך.

זיכרון

יש מינוח שאני מאד מתחברת אליו: ״זיכרון קולקטיבי״.

הרבה שנים הרגשתי כאילו הייתה לי ילדות עצובה. אבל בעצם הבנתי שהכל סובב סביב טראומות קולקטיביות שנבעו מהיסטוריה משותפת לעם שלם. אולי קצת כמו במלחמות? מה אנשים זוכרים מהתקופות הקשות הללו?

את הפחד? את הביחד?... קצת מכל רגש, פאזל סופר מורכב אבל כל כך משמעותי למי שאנחנו היום.

מוטציות של זיכרונות. זה מופלא בעיני.

זיכרון ילדות הכי טוב שיש לי, הוא החורף האחרון שלנו באוקראינה. כשהשלג נערם לגובה מעל מטר, ואמא שלי ואני הלכנו דרך הפארק ונפלנו לתוך איזה בור קטן שנערם בו שלג. לא הצלחנו לקום ממנו, כי היינו לבושות במלא שכבות. נראינו כמו צב שהתהפך עם השריון על הגב. נקרענו מצחוק.

מאז החורף ההוא רק לפני שנה זכיתי לראות שוב שלג נערם. זיכרון מצחיק, וקצת עצוב.

הכל יחד.

בתמונה הקבוצתית בגן הסובייטי, אני הילדה השלישית מימין בשורה הראשונה
בתמונה הקבוצתית בגן הסובייטי, אני הילדה השלישית מימין בשורה הראשונה

שייכות

מילה שהיא קונפליקט מבחינתי. אני מרגישה מאד שייכת היום. מאד שלמה במקום שאני נמצאת בו.

אבל לביטחון הזה לקח שנים להבנות. הרבה למידה, בעיקר על אהבה עצמית, והבנה שאי אפשר להיות שייכת למקום אחד.

אנחנו כולנו ״גם וגם״, קצת מזה וקצת מזה, וזה מה שנפלא וכל כך מורכב בנו, שלפעמים מתעתע וגורם לנו להרגיש לא שייכים...

בתמונה אני בת 10 עם אסנת. בבית הספר. תצלום שצולם לטובת עיתון מקומי וצורף לכתבה אודות העלייה הגדולה בעיר
בתמונה אני בת 10 עם אסנת. בבית הספר. תצלום שצולם לטובת עיתון מקומי וצורף לכתבה אודות העלייה הגדולה בעיר
כרזת הסרט אני אוקראינית. נועה הבת שלי בת 10 - בטיול שורשים באוקראינה.
כרזת הסרט "אני אוקראינית" פרויקט דוקומנטרי שנעשה במסגרת לימודי התואר השני בבצלאל.

אינטואיציה

לפני שעסקתי ב״מהגרת״, עסקתי במשבר זהות ואיך אני מעבירה אותו לילדיי. איפה הוא פוגש אותם בחיים שלהם - הפרויקט דוקומנטצה אישי ״אני אוקראינית״, לפני זה עשיתי פרויקט גמר בתואר הראשון שעסק במערכת יחסית ארוכת טווח עם אבא שלי - שנשאר באוקראינה... לכל אלה לא הגעתי בצורה מכוונת. כל פעם באופן אינטואיטיבי... כאילו מבלי להתכוון.

ל״מהגרת״ אמנם הגעתי גם באופן אינטואיטיבי, אבל מהר מאד למדתי להקשיב פנימה ולפתח את הזיכרון והחוויה החוצה.

אינטואיציה חברה טובה. אני עוד לומדת אותה, איך להקשיב לה יותר. היא יודעת תמיד הכי טוב.

הבית של פרידה.
הבית של פרידה.
הבית של רינה.
הבית של רינה.
הבית של ג׳ניה.
הבית של ג׳ניה.

השראה

סביבה קרובה. מאז ומעולם.

הבית של לנה.
הבית של לנה.
הבית של דורה.
הבית של דורה.
הבית של פולינה.
הבית של פולינה.

אני לא נוגעת בדבר בבתים שאני מצלמת. לא מביימת כלום.

לא מזיזה. המציאות היא הקסם בעיני. וזה עובד. תמיד.

הבית של מרינה.
הבית של מרינה.

חזותי

זו המילה שלי. אחד הדברים שהכי מסקרנים אותי הוא איך אפשר לתקשר חזותית לאדם שלא רואה. או מבלי להשתמש בחושה

הראייה. לכל החושים שלנו יש יכולת ליצור תמונה גם אם אנחנו לא נראה אותה כפי שאנחנו רגילים. יש חוויה, חזותית, שאנחנו

יודעים להשלים לה ״תמונה״ בעזרת ריח, טקסטורות או סאונד מסוים. בעבודות החזותיות שלי, אני רוצה להנכיח גם את החושים

האלה, למרות שהם כלל לא קיימים פיזית בעבודות שהן חזותיות בלבד.

שולחן ערוך בבית של ריטה. בית מספר 8.
שולחן ערוך בבית של ריטה.

תודה לך נסטיה שהתארחת פה עם הלב הפתוח שלך וכל הדודות והסבתות והבתים והזיכרונות, הפרויקט הישראלי-פוסט-סובייטי שלך חשוב מאוד ומרגש.

רוצו לעקוב אחרי נסטיה ברשת, באתר שלה נסטיה פייביש עיצוב גרפי

באינסטגרם nastyagraphic וכמובן בדף של המהגרת ha.mehageret

מתוך הדף של המהגרת. דייט ראשון.
מתוך הדף של המהגרת. דייט ראשון.

ואתן יקרות, ספרו לי איפה הסיפור הזהות פוגש אתכן, אני סקרנית.

244 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
keren-oren-4.jpg

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon
bottom of page