top of page
  • תמונת הסופר/תkeren oren

אתגר מרץ ליוצרים ויוצרות 2024 סיכום

עודכן: 8 באפר׳

אתגר מרץ ליוצרים ויוצרות, מתחילה מהסיכום ואז מעלה את הפוסטים לפי סדר הפרסום!

היום הוא היום ה-31 לאתגר מרץ, חודש שלם של יצירת תוכן לפי נושאים שנקבעו מראש,

(ע"י הוגת האתגר ג'ואן הוקאר הבריטית)

את האתגר פגשתי בשנה שעברה בזכות ננה הנהדרת, Nana Warszawski 

והוא היה קפיצת מדרגה בשבילי מבחינת יצירת תוכן ושיווק.

השנה החלטתי לקחת על עצמי לתרגם אותו לעברית ולארח אותו אצלי בפרופיל.

כבר מהתחלה הרגשתי את מצב הרוח הלאומי משפיע גם על האתגר, ובאמת שאי אפשר אחרת, החיים של כולנו כל כך רגישים עכשיו.

היה המון שיח סביב חוסר החשק וגם סביב הצורך להתנצל שאנחנו מתקדמות את עצמנו ואת העסקים שלנו, מעבר למה שהכרחי ונחוץ.

החלטתי שזה שווה את המאמץ והנה, היו נשים נפלאות שהתמסרו לאתגר, כתבו ושיתפו ופירגנו זו לזו.

כל אחת בקצב שלה, לפי המינון שהתאים.

תוך כדי חשבתי כל הזמן על הנושאים שנבחרו ואיך זה היה מרגיש אם הייתי כותבת בעצמי את הרשימה,

בטח הייתי כותבת יותר רגיש, יותר אישי, יותר מותאם באיזו שהיא מידה.

בטוח הייתי עוסקת ביצירה באופן יותר כללי ופחות מנקודת מבט של עסק עם מוצרים פיזיים בלבד.

אולי הייתי מוסיפה נושאים של זהות, של שייכות של צמחיה.

אז יש מצב ואני לא מבטיחה, שיהיה פה אתגר ישראלי, מקומי ורגיש.

נבחר לו את החודש המתאים (אולי חשוון, כי אין בו חגים ויש לי יום הולדת)

אולי.

בינתיים אני רוצה להודות לכל מי ששיתפה כל יום, שבחרה לכתוב ולהרבות יופי ואור בעולם שלנו.

אתן נהדרות אחת אחת ואני שמחה שהכרנו לרגע דרך האתגר.

תודה.


כשהייתי סטודנטית אחת המרצות שלי ציטטה אדריכל מפורסם שאמר שאם לא היו לקוחות אדריכלות הייתה המקצוע המושלם.

אני אף פעם לא הבנתי את זה,

איך אני יכולה ליצור לכם את הבית שיספר את הסיפור הכי אישי אם לא תיהיו שם לספר אותו?

למשל קיר של פורטרטים שציירה בעלת הבית,

אריחים צבעוניים במטבח שמזכירים טיול משנה חיים לפורטוגל,

המטבח הכי צהוב בשכונה,

או פשוט פינה קטנה שגורמת לכן לחייך.

כל אלה מספרים סיפור אישי והופכים את הבתים שלנו מיוחדים.

אני לא מוכנה לוותר לרגע על ההזדמנות לספר אותם.

הסיפור האנושי
הסיפור האנושי

איזה נושא מוזר זה אבולוציה.

כשישבתי לתרגם את האתגר התלבטתי אם להשאיר אבולוציה כמו באנגלית או לתרגם להתפתחות למשל,

חשבתי לעצמי על מה באמת מעניין אותי לכתוב? על הגילגולים שהעסק שלי עבר במשך השנים?

על אבולוציה של מוצר מסוים, שירות או עבודת עיצוב? ובכן פחות מושך אותי לדבר על אלה.

אני רוצה לנסות ולכתוב על האבולוציה שאני עוברת עם עצמי מתחילת המלחמה הארורה הזאת.

אחרי השבת השחורה באוקטובר קפאתי,

לא יכולתי לזוז.

לאט לאט התחלתי לבשל ולאפות ולהתנדב, הטיפול בבנות העסיק אותי והריקמה ניחמה אותי וכשהרמתי את הראש מההלם אחרי כמה שבועות (כשפתחו פה שוב את הגנים ובתי הספר) גיליתי שאין לי עסק.

אין עבודה, כל הפרויקטים שעבדתי עליהם הוקפאו, כל הפניות שהיו וסיכמנו שנדבר אחרי החגים כבר לא היו רלוונטיות.

לא התביישתי והתחלתי לשלוח הודעות, התעניינתי בשלומו ובשלומה של כל מי שפנתה אלי בשנה האחרונה ואף אחד מהם לא רצה (או יכל) להתקדם.

הבנתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להציל את העסק שלי,

וכדי להתפרנס בכבוד מהמתנה שיש לי לתת לעולם.

מה לעשות שהמתנה הזאת של "לעזור לא.נשים להרגיש בבית" הפכה להיות כל כך מורכבת? מטרגרת ובכלל סוג של חוצפה(?)

לקחתי נשימה ופתחתי מצלמה,

התחלתי לעלות סטורי כמעט בכל יום ובו אני מספרת משהו, מהתכנון המוחדש של הספרייה במושב שאני עושה בהתנדבות, מפרויקט גדול שלא יצא לדרך בגלל קושי במימון, שיתפתי ביצירה שאני עושה ביום יום להשראה ונחמה.

התחלתי לכתוב כמו משוגעת, שלושה פוסטים ביום, בלי לסנן.

הייתי כל כך נואשת שלא היה איכפת לי שמישהו יגיד שאני חופרת!

יצרתי את הכי טוב שלי,

הגבתי לטרנדים ותבניות לסרטונים (חלקם קיבלו אלפי צפיות והמון תגובות)

קילפתי את כל הקליפות שלי והודעתי לעולם: אני כאן כדי להישאר.

אני מצילה את "מבריאה בתים" עם כל הלב שלי.

בדרך קיבלתי תמיכה מהדר, מחברות ומקולגות והקפתי את עצמי בעוד ועוד מעגלים. קבעתי פגישות לקפה עם נשים שאני מעריכה ומכירה מהרשת ויצרתי עוד ועוד קשרים.

ואז יום אחד הטלפון צילצל, ואז שוב ואז שוב.

ואתמול הבנתי, עשיתי את הצעד הראשון בשיקום העסק שלי.

חתיכת אבולוציה.

*בתמונה לוק של טיול עם הכלב.


אני קרן אורן ואני מבריאה בתים.

אני מעצבת פנים והום סטיילינג שעוזרת לא.נשים להרגיש בבית.

(אוהבות אותך קרן)

אני זוכרת את היום שבו החלטתי לקרוא לעסק שלי עיצוב מבריא,

נסעתי לחיפה לפגוש את אנה, Anna Ben Shabat Mironov 

הם גרו אז בדירה פיצפונת ומתוקה במעונות הסטודנטים בטכניון והיה לי את כל הדרך לחשוב מה אני הולכת להגיד לה.

בדיעבד הרגע הזה תמיד נראה קצת מצחיק, האם היא תבין למה אני מתכוונת? האם היא תיתן לי את האישור החיצוני שאני צריכה?

והאם אני באמת צריכה אישור חיצוני?

סיפרתי לה שאני רוצה לקרוא למה שאני עושה עיצוב מבריא,

שאני רוצה לשים את הפוקוס על חיבור רגשי לבית, על בתים שתומכים תהליכי גדילה ושינוי, על בתים שנותנים תחושת שייכות עמוקה ואיתה גם תחושת ביטחון.

בתים שמספרים את הסיפור של האנשים שחיים בהם.

(אז בטח השתמשתי במילים קצת אחרות, זאת הייתה רק ההחלה)

סיפרתי לה ונשענתי אחורה בכיסא,

לקחתי נשימה עמוקה,

נו, מה את חושבת?

וואו, העיניים שלה ברקו, זה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי.

את חייבת לצאת עם זה החוצה, פשוט תעשי את זה.

בהתחלה היו אנשים שלא הבינו את זה, שאלו אותי, מה זאת אומרת עיצוב מבריא, מה הבית שלי חולה?

לא, הוא לא חולה, אבל

כשאנחנו לא מרגישות טוב בבית ואין לנו את תחושת הרווחה הזאת שכולנו בסופו של דבר רוצות, זה מכביד, זה חסר.

והתהליך של ההתקרבות אל הבית הוא תהליך מעצים ומבריא ופותח את הנשימה.

לשמחתי יותר ויותר נשים מבינות על מה אני מדברת איך הבית החיצוני שלנו יכול להשפיע לטובה על הבית הפנימי.

והיום הטלפונים שהכי מרגשים אותי וגורמים ללב שלי לרקוד במקום הם כשאני שומעת מהצד השני של הקו,

קרן, בואי להבריא לי את הבית.

ואת הניצן העדין הזה שידכה לי יפעת מאירי Yifat Meiri שעשתה לי את המיתוג.

קרן אורן עיצוב מבריא, המיתוג שלי.
קרן אורן עיצוב מבריא, המיתוג שלי.

למה אני עושה את מה שאני עושה?

(שמה את זה גם כאן, בבקשה לקרוא בעדינות)

גדלתי בקיבוץ, בבית הילדים,

הייתה לי מיטה, ברזל שחור,

מתחתיה שטיחון קטן ומעליה מדף עם מנורת קיר מובנית. המיטה הייתה מכוסה בכיסוי משובץ ומגרד בצבע כתום.

(עד היום היא שמורה אצלי בבית באיזה ארון).

זה היה הבית שהכרתי, הפינה שלי,

בכל בוקר מתחתי את השמיכה והכיסוי, סידרתי את השטיחון ואת נעלי הבית הנחתי לצידו,

הייתי קוטפת פרח או קוץ מעמידה אותם בצנצנת על המדף ומסמנת, שלי.

המיטה הזאת הייתה ספינה,

בלילה לפני השינה הייתי שומעת את רחש הגלים בחושך שמתחתיה, דרקונים ונחשים גרו שם.

היו לילות בהם יצאנו יחד למסעות בעולם הדמיון ולילות שפחדתי ממה שהקיף את המיטה, לא העזתי להוציא רגל מעבר למסגרת הברזל השחורה.

ומרחוק נצנץ מגדלור (כלומר, האור מהמקלחת המשותפת שהיו משאירים דולק בקצה המסדרון).

כשהייתי רוצה לברוח הייתי בורחת למיטה, כמו אי באוקיינוס שנקרא חברת הילדים.

בתור ילדה, מנגנון ההישרדות שלי היה לכבוש פינות, לקשט ולסמן, שלי.

כבר אז מקום פיזי לקרוא לו בית היה חשוב לי מאוד. הייתי מבייתת כמעט כל מקום, מערה, חלל שנוצר מתחת לנוף רחב של עץ, פינות עזובות שאף אחד אחר לא רצה.

הייתי אוספת וקושרת מחרוזות של אצטרובלים, מסדרת שורות של אבנים וגורפת מחטי אורנים למרבצים רכים. מטפחת ויוצרת פינות חמות.

הייתי יושבת שם לבד, מסתכלת מסביב וגאה בעצמי. יצרתי בית.

אני בערך בגיל שלוש.
אני בערך בגיל שלוש.

היום תחפושות!

אין דבר כמו הגשת תוכניות סופיות בהחלט לקבלן כדי לגרום לי לדחיין ולברוח לקצת יצירה עם הידיים שלא קשורה לכלום,

עיין ערך הכנת תחפושות לבנות.

שי (הגדולה) כבר הזמינה תחפושת מנומקת לפני חצי שנה. ביום שישי קפצתי למחסן הבגדים הקהילתי במושב ומצאתי בגדי בסיס בצבעים הדרושים.

בטח אעדכן בימים הקרובים.

ומצד שני עם התחפושת של אורקה קצת הסתבכתי, כל הזמן החלפתי רעיונות

(היא עוד קטנה מידי בשביל להגיד לי בעצמה מה היא רוצה, למרות שלהגיד לי מה היא לא רוצה היא עושה מצוין)

הכי חשוב לי שיהיה לה נוח והיא לא תרגיש מחופשת.

וכמובן שחשוב לי שיצא מהמם מדליק וסופר מתוק, מה לעשות שאמא מעצבת?

אז אתמול היה לי רגע של הארה,

בבושקה מתוקה.

מפרגנת לעצמי שעה בבוקר לשחק ואז, יושבת לשרטט בכל הכוח, התוכניות יוצאות מפה עוד היום.

תחפושת יצירתית, שלישיית המטריושקות
תחפושת יצירתית, שלישיית המטריושקות

#מיקוד 12.3.24

מכירות את זה שאתן נוהגות ברכב מסובבות את הראש לראות משהו מסקרן בצד הדרך ובלי לשים לב גם הידיים על ההגה מסתובבות עם המבט?

(תגידו לי שלא רק לי זה קורה)

זה משהו שלמדתי על מיקוד,

כשיש משהו שמושך אליו את תשומת הלב שלי, כל התנועה שלי זזה לכיוונו.

היופי הוא שזה עובד נהדר גם לצד השני,

הפנייה של תשומות הלב שלי למשהו יכולה לגרום לתנועה אדירה באותו כיוון,

רק מעצם ההתמקדות.

התמקדות. ושקדיה.
התמקדות. ושקדיה.

האמת ששברתי את הראש על מה לכתוב,

עד שהבנתי ואני גאה להציג בפניכן היום אני קולקציית הענפים שלי.

ה-מה?

ענפים!

אחד הדברים האהובים עלי הוא להכניס את הטבע הביתה ואני ממש אוהבת לצאת לחצר ולאסוף אביזרי עיצוב לגמרי בחינם ממה שאמא אדמה נתנה לנו.

את הענפים שאתן רואות בתמונות אספתי מערמות גזם, או מהחצר של הלקוחות שלי אחרי לילה של סערה,

אגבה אמריקאית, אגס, כליל החורש, לכל ענף יש סיפור.

קולקציית הענפים שלי.
קולקציית הענפים שלי.

#תהליך 18.3.24

כבר בתחילת הדרך אני מחזיקה את התמונה השלמה.

אני יכולה לדמיין את הבית השלם עוד לפני שהפועלים נכנסים לפרק אותו.

ואז מתחיל תהליך שלם, של דיוקים, של תיווך של הרעיונות שלי לבעלי הבית ולבעלי המקצוע.

ואני אוהבת את הדרך הזאת מאוד,

מתחושה בבטן לרעיונות מוחשיים ולתכנון מדוקדק לביצוע שהוא רכבת הרים של אילוצים וחלומות,

ככה נראית הדרך הביתה.

הדרך הביתה.
הדרך הביתה.

יש לי רעיון למוצר מתנה חדש,

הרעיון הזה הולך איתי כבר בערך שנתיים ועוד לא בניתי אותו ממש, אבל האתגר היום מבקש מתנה, אז אני קופצת למים.

עיצוב חדר לבת המצווה - עשי זאת בעצמך (שם זמני)

אתן מכירות את התפר הזה שבין ילדה לנערה, כשהחדר הישן כבר ילדותי ולא מתאים ויש איזו קריאה פנימית לשפץ אותו ולהתאים אותו לנערה המבריקה והדעתנית שפתעום יש לנו בבית,

בדיוק בתפר הזה הרעיון שלי משתלב,

אני חושבת להפוך את עיצוב החדר להזדמנות לפעולה, למידה והתפתחות.

נעצב יחד את החדר ונעשה את זה בעצמנו.

אם למשל אנחנו מחליטות לצבוע קיר, ניסע יחד לקנות פחית צבע ונצבע יחד.

נלמד איך תולים מדף או מראה,

איך קודחים בקיר ואיך מבריגים,

נראה שאנחנו מסוגלות.

נבחר תמונות ואביזרים שמספרים את הסיפור של הנערה ונקיף את החדר בדימויים של גדילה.

נשמע מסקרן? אתן חושבות שזה טוב כמו שאני חושבת?

יש לכן ילדה בגיל המתאים?

דברו איתי נפתח את זה יחד, אני מציעה פיילוט במחיר הכרות למשפחה המתאימה.

בתמונה, סלפי עם מברגה

רעיון למתנה וסלפי עם מברגה.
רעיון למתנה וסלפי עם מברגה.

איך מכניסים את הסיפור האישי שלנו לעיצוב הבית?

הנה, תשמעו סיפר.

סבא של אילנה היה שען, לפני המון שנים בברזיל.

ומכל זה נשארה לה קופסה מלאה בגלגלי שיניים, קטנים כאלה זהובים, שאיך שמסתכלים עליהם יודעים: רק אומן יוכל להפוך אותם למכונה.

סבא של אילנה, לפני המון שנים בברזיל,

ידע לחבר את כל החלקים האלה ולגרום להם לעבוד, יחד.

בתהליך הלבשת הבית שלה,

אנחנו יושבות יום אחד לשולחן ושותות קפה ומדברות על החיים, של אילנה, בבית הזה, ואיך להפוך אותו לשלה.

ואז היא מוציאה את הקופסה, בעדינות אינסופית, בידיים רועדות, בהמון כבוד.

"הייתי מאוד רוצה לעשות עם זה משהו, את חושבת שאפשר?"

ואני כבר יודעת, שזה הסיפור.

אז קבענו פגישה משותפת, היא והבנות

יחד נשב סביב אותו השולחן, אולי נשתה סיידר חם, אני אביא מסגרות מתכת עדינות ודבק חזק

וכל אחת תסדר את החלקים ותהפוך אותם לתמונה חדשה.

ונגרום לגלגלים לעבוד יחד, שוב.

גלגלי שיניים שהם סיפור משפחתי
גלגלי שיניים שהם סיפור משפחתי

לפני כמה שנים זיהיתי צורך אצל הלקוחות שלי, עשיתי אז בעיקר תהליכים ארוכים (ויקרים) של עיצוב הבית,

ובכל כמה זמן הייתי מקבלת פניה מנשים שרצו לרענן את מראה הבית אבל התקציב וגם הפניות לתהליך היו מצומצמים.

חשבתי איך אני יכולה לארוז תהליך עיצוב שייתן מענה לרצון הזה, לקדחת האביב במוכרת הזו לחדש בלי לשבור קירות ולהיכנס לשיפוץ גדול, או להלבשה מלאה ומקיפה של הבית.

אחרי מחשבה החלטתי לצאת עם

"סטיילינג בשלוש פגישות"

תהליך קצר וממוקד לעיצוב הבית.

כי לפעמים כל מה שצריך כדי לעשות שינוי זה לצבוע קיר אחד, או לשלב טפט, לקנות שולחן סלון ועציץ ענק, לתלות וילונות וכמה תמונות.

גייסתי חברים טובים (ואמיצים) להיות הפיילוט, הם קיבלו ממני הנחיות ממוקדות ועיצוב מחדש של הסלון שלהם ואני צילמתי את התהליך.

הסרטון הקצר הזה תפס וככה למעשה נולד אחד השירותים האהובים עלי.

איך זה עובד?

סטיילינג בשלוש פגישות מתאים במיוחד לעיצוב חלל אחד בבית, למשל הסלון או חדר השינה שלכם,

* פגישה ראשונה - היא פגישת תכנון,

בה אנחנו בונים את התכנון, התקציב ולוח הזמנים.

* פגישה שנייה - היא יום קניות,

(אפשר גם און ליין) בה נקנה כל מה שצריך בהתאם לתקציב ולסגנון שקבענו מראש.

* פגישה שלישית - היא יום התקנות, שישלים את התמונה אצלכם בבית

נקדח, נתלה, נתקין ונפזר קסם בדיוק בזמן לבוא האביב.

האותיות הקטנות, השירות ניתן באזור עמק יזרעאל.


#אריזה 28.3.24

מה אני אורזת בעצם?

איך אורזים חיים שלמים לתוך בית, איך אורזים חלומות וציפיות ומשמעות לתוך

ארבעה קירות, פלוס מינוס כמה חדרים?

בכל תהליך תכנון ויצירה אני אורזת יחד סיפורים, זיכרונות ואת הביטוי שלהם בחומר.

בכל תהליך אני אורזת תוצאה של המון בחירות, המון - מיליון.

אני מציעה לבחור מהבטן, מתוך הרגש ואינטואיציה, לגשת ולמשש מדף מעץ או לוח שיש, להקשיב למה שהם לוחשים לנו ולדמיין איך הם ישתלבו בבית.

אני מציעה להתבונן בבית, מכל זווית וכיוון לוודא שיהיה שם חפץ אהוב.

אני מציעה לערבב צבעים ללא פחד ולהעז לבחור את מה שהלב מבקש.

כי בית, בסופו של דבר הוא בפנים ואם נצליח לגרום לבית החיצוני ל התקרב לזה הפנימי, תמיד נרגיש בבית.

ולכן,

אני כאן, לארוז חיים שלמים לתוך בית.


אורזת בתים מאז 2007
אורזת בתים מאז 2007

#חזון 31.3.24

כן, אני יודעת, חזון נשמעת מילה גדולה כזאת, ענקית, ישר גורמת לכולנו לחשוב על הרצל ולהתגרד.

אבל בכל זאת, יש לי חזון.

אני לא יודעת בדיוק איך ומתי הוא יתגשם אבל אני מבינה שיש לי תפקיד, לעזור לא.נשים להרגיש בבית.

בית הוא לא רק ארבעה קירות, הוא מה שיש בתוך ארבעת הקירות,

בית הוא גם לא רק עניין של שייכות, המקום שבו אני גרה לא חייב להיות שייך לי.

אבל להרגיש שייכת, זאת הרגשה מופלאה שאין לה תחליף.

כבר כמה זמן שאני חוקרת ומנסה להבין את הדרך ללמד שייכות לבית, ואיך ליצור ולחזק את החיבור הרגשי שלנו לבית.

האמת שככל שאני עוסקת בזה יותר אני מופתעת מכמה זה פשוט,

העקרונות פשוטים,

ההתבוננות סביבנו כדי להבין מה אנחנו אוהבות ומה כבר נמצא שם וההתבוננות כדי להקיף את עצמנו בחפצים אהובים וביופי. עשייה ויצירה, איך מתוך עבודת כפיים וקצת בוץ מתחת לציפורניים מתגלה תחושת גאווה.

העקרונות כל כך פשוטים שזה מתעתע,

איך אני אמורה ללמד משהו שהוא כבר ידע שגור נחלת הכלל?

כאמור, אני עדיין לא יודעת, אבל חזון יש לי.

קריאה פנימית או חיזיון,

משהו מבפנים מבקש ממני להמשיך בדרך,

אז אני סומכת על השביל והולכת בו.

חזון, השביל חכם מההולכת בו.
חזון, השביל חכם מההולכת בו.

נתראה בשנה הבאה ;)




8 צפיות0 תגובות

Comments


מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
keren-oren-4.jpg

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon
bottom of page