דיקלה מתארחת עם מחשבות על בית ועל רגש.

הפורמט בית, רגש, בלוג,

נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי.

בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים.

מוכנות? מתחילים.

הפעם אני מארחת את דיקלה מנחם טבת.

את דיקלה אני מכירה דרך הרשת ואני ממש מקווה שיצא לנו להפגש בעולם ה"אמיתי" בקרוב, העיצובים שלה כבשו אותי בקלילות והעדינות שלהם.

דיקלה יוצרת בתים חמים ואישיים עם כל-כך הרבה אישיות, של זכרונות של רוח וחומר כמו שרק וינטג' יכול להכניס הביתה. היא אוספת ומספרת את הסיפור של בעלי הבית דרך העיצוב באופן מדויק ומעורר השראה.

דיקלה, הבמה שלך:

אני דיקלה מנחם טבת, בת 43, גרה בתל אביב, אמא ל 3 מהממים (או זוועתיים, תלוי ביום ובשעה שתשאלו אותי) בעלת סטודיו חיית וינטאג' לעיצוב והלבשת הבית.

במקור אני מחדשת רהיטים ועם השנים התפתחתי לתחום העיצוב וההלבשה ואני מוצאת אותו מרתק, מסעיר, מרגש ומספק.

בית - המקום בו הכל התחיל, תרתי משמע. התאהבתי בשוק הפשפשים וברהיטים הישנים שלו לפני 20 שנה בערך. עברתי לדירת באוהאוס תל אביבית , עם רצפות מצויירות ותקרות גבוהות, ולפתע הבנתי כמה המקום שאנחנו גרים בו משפיע עלינו, כל רגע וכל דקה, מה שנקרא - נפתחו לי הצ'אקרות.

הגילוי של שוק הפשפשים אפשר לי למלא את הבית במציאות וינטאג' (שאז עוד היו במחיר שווה לכל נפש) לקחתי קורס רסטורציה, והתחלתי לחדש רהיטים על גג הבית הישן. חלק גדול מהרהיטים האלו עדיין איתי.

כעבור מספר שנים, עברנו דירה ואני תכננתי את כל השיפוץ וכמובן ההלבשה מא' ועד ת'. במהלכו הבנתי שזו האש שבוערת בי, וזה הייעוד שלי. מכאן הדרך לעיסוק בהלבשה ועיצוב בשילוב וינטאג' היתה קצרה.

הרגש שאני מחפשת בפרוייקטים שלי, ולקח לי הרבה זמן להגדיר את זה לעצמי, הוא שמחה. אפילו - חדווה. חדוות הגילוי של הפריט המתאים, של הקונספט שיושב בול, השמחה של האדם שמולי שגר בבית שעושה לו את זה. במהלך הפרוייקט כמובן שיש לפעמים דילמות, לוגיסטיקות, התלבטויות, אבל יש איזו רוח של שמחה ועשייה שנמצאת שם כל הזמן. גם שלווה, חמימות, פליאה, דיוק - כולם נמצאים בבתים שיש לי הזכות לעצב.

אחד המשפטים שאני אומרת ללקוחות על פריטים יקרים שהם מתלבטים האם לקנות זה - האם זה גורם ללב שלך לנתר? אם התשובה היא כן אז… התשובה היא כן :)

גם בחיים הפרטיים שלי יש לי קשר ישיר ופתוח עם הנתיב הזה של הקלילות, השמחה והעשייה ואני מרגישה שהאישיות שלי והפרוייקטים הם משהו בלתי נפרד במובן הזה.

אני לא מציפה כל פרוייקט בצמחים, זה לגמרי תלוי לקוח, אבל הם תמיד מוצאים את דרכם פנימה :)

ההשראה היא, כמובן בכל מקום. אני זוכרת שבתחילת דרכי הייתי מביאה השראות שקלטתי בצורה לא מודעת בכלל, לא יודעת מהיכן הן, מה שמן, איזה סגנון הן מייצגות, רק שאני אוהבת את המראה וההרגשה שהן יוצרות. עם השנים אני יודעת יותר להסביר לעצמי ולאחרים את המקורות, הדרך וההקשר, אבל בסוף תמיד יש רובד לא מודע כי העיצוב אצלי תמיד מגיע מהבטן ולא מהראש.

שנה שעברה ביליתי עם משפחתי שלושה חודשים בארה"ב בטיול גדול שכלל את ניו מקסיקו ואריזונה, חלק מההשראות חזרו איתי לארץ:

כל לקוחה גם מביאה איתה את ההשראה שלה, בין אם היא ערה לזה ובין אם לא.

הזיכרון שלי את עצמי בתור ילדה קטנה הוא של ילדה שיודעת בדיוק מה היא רוצה אבל מתקשה לבטא את זה וליצור את זה. היום כמבוגרת אני מרגישה שאני יוצרת את המציאות שלי, ולעיסוק שלי יש חלק עצום בכך. כשהייתי צעירה ומקצוע ההלבשה רק התחיל להתפרסם בארץ, מייד ידעתי שאני רוצה לעסוק בו אבל לא ידעתי איך להתחיל, עוד לא לימדו את הנושא בבתי ספר כמו היום ובאופן כללי זה נשמע כמו חלום. החלום הזה הפך למציאות הכי חלומית שלי.

סיפרתי שהאהבה שלי לוינטאג׳ התחילה בדירה התל אביבית,עברה בשוק הפשפשים והתעצמה בבית שעיצבתי לי ולמשפחתי, אבל בעצם היא התחילה בבית של סבי וסבתי, ההורים של אבי.

סבתא שלי היתה תופרת ורוקמת וסבא שלי היה בעל בית מלאכה למסגרות ויצר לפרנסתו חנוכיות ומוצרי ברזל ופליז עדינים.

הבית שלהם כמו עמד בזמן - את הרהיטים שרכשו מיום שהתחתנו והקימו את ביתם, בפיפטיז, הם שמרו וטיפחו, וביליתי בביתם שעות רבות בין הכלים היפים, שעוני המחוגים (שסבא שלי אהב לפרק ולתקן) וחפצים שהם היום כולם נחלת העבר. בבית הזה למדתי שחדש זה לא בהכרח טוב יותר, ופיתחתי אהבה לקווים האלגנטיים של הוינטאג'.

כשנפטרו סבי וסבתי, לקחתי אלי הרבה חפצים שלא יכולתי להיפרד מהם. חלקם איתי עד היום, וחלקם כמו הרדיו, השעון והפטיפון הפסיקו לעבוד זמן קצר אחרי שעברו אלי - כמו תם גם זמנם בעולם, כמו הזמן של סבי וסבתי.

אין ספק שחלק מהאהבה וההערכה שלי לוינטאג' נוצר ונקבע כבר בגיל הצעיר של הילדות, ויש פה הקשר רגשי חזק לשעות היפות שביליתי בבית סבא וסבתא, לתחושות, לאווירה , לטעמים ולריחות שספגתי שם.

זו תמונת הכריכה (שסרקתי פעם בסריקה מקצועית)  של ספר שנקרא ספר הבית, ובא ללמד הכל על הבית - איך מסדרים את הרהיטים, באילו צבעים כדאי להשתמש ומתי, איזו צורת שטיח תתאים לחדר ועוד. 

מצאתי את הספר הזה בדירה הראשונה שקניתי עם בן זוגי, דירת באוהאוס תל אביבית טיפוסית. 

הספר ריתק אותי, קראתי את כולו, הוקסמתי מהריהוט של פעם, מהאווירה, אפילו הפרסומות היו כל כך צנועות ומתוקות בפיפטיז. כמו גלויה מעידן אחר. 

תוכלו לקרוא על כך בפוסט הזה בחזרה לעתיד.

שייכות - סוג של עקב אכילס אצלי. תמיד היו לי חברות קרובות וטובות, אבל לרוב לא מצאתי את עצמי בקבוצות. גם בתחום המקצועי, כיוון שהתחלתי מרקע של חידוש לקח לי שנים לבנות לעצמי רשת של מעצבות - קולגות. היום הרשת הזאת היא חלק מהמעצבת ומלבישה שאני, באותה מידה שהעבר שלי כמחדשת וינטאג' הוא משהו שבא איתי לכל פרוייקט.

החיבור שלי לאנשים, לרגשות, לחומרים, לעצמי, האינטגרציה במח שלי בין מראה, תחושה ורגש, היא חלק גדול ממה שמנחה אותי בחיים.

בתקופות הקצרות בחיים שבהן לא היה לי את זה , הרגשתי ריקה ואבודה. לשמחתי כבר הרבה שנים אני מרגישה מחוברת וזה פרייסלס בעיני.

העיצוב האולטימטיבי בעיני וזה שאני הכי שואפת אליו הוא זה שבו הכל מתחבר. זה אושר גדול, הסינרגיה הזו.

תודה דיקלה שהיית כאן עם העדינות והדיוק שלך, מינימליזם שגורם ללב שלי להתרחב.

אתכן אני רוצה להזמין לבקר את דיקלה בבתים שלה,

באתר, בבלוג שמלא בהשראה, באינסטגרם, בפייסבוק ובפינטרסט.

וכמו בכל פעם אשמח לשמוע איפה הפוסט הזה תפס אתכן, על מה הוא גרם לכן לחשוב או להרגיש, גם דיקלה תשמח לקרוא.

ואם אתן רוצות להתארח פה עם מחשבות על בית ועל רגש, תשלחו לי הודעה, יש מקום.