בית רגש בלוג #13 שירי מוטס לוין

חודש דצמבר2020, ימי קורונה משונים והשנה שתזכר בדפי ההיסטוריה בתור השנה שהשאירה את כולנו בבית.

ואם כבר בית, החודש בפרק ה-13 בסדרה אני מארחת את שירי מוטס לוין.

את שירי אני מכירה כבר כמה שנים מהבלוגוספירה, הבלוג שלה מתחת לבלטה משך אותי עם הכתיבה הישירה וההומור העצמי. עם הזמן הפכנו לחברות וזה כיף גדול שיש עם מי להתייעץ בשאלות סקצ'אפ בכל מיני שעות משונות של היום.

אגב, זה עוד משהו שאני אוהבת בעידן המודרני לפתח חברויות גם בלי להפגש פנים אל פנים.

שירי היא אדריכלית מוכשרת, בלוגרית ועוסקת גם בהוראת מחוננים, כך שהיא בת אדם מגוונת מעניינת ומסקרנת. מוזמנות לקרוא ולהכיר.

אני

שירי. כמו הרבה נשים כיום, יש לי מגירה שלמה של כובעים אותם אני מחליפה לאורך היום, לאורך השבוע, החודש והשנה. מקצועית, יש לי שני כובעים עיקריים – זה של האדריכלות וזה של ההוראה. כובעים תואמים שיושבים נהדר זה בתוך זה. ולהפך. האחד נותן השראה לאחר, וגם אורך רוח וגיוון. כי אני מלמדת אדריכלות ומאדרכלת הוראה – עוסקת בתכנון מבני חינוך (וגם בתים פרטיים ועוד – אם יש פרויקטים מעניינים אני לא נטפלת לתוויות.)

אחד הנושאים העוברים כחוט השני בעיסוקים שלי וגם בחיים, הוא החשיבה הסביבתית, שמשפיעה גם על התכנון, גם על ההוראה וגם על הדרך האישית שלי בחיים. אני לא מצחצחת שיניים בענף של ערבה, אבל כן משתדלת להשפיע פחות על הכדור ויותר על הדור (הדור הצעיר, שיבין ויפנים ויתנהג אחרת, ואולי על הדרך ישפיע על הוריו)

הנושא הזה ועוד דברים שעולים בדעתי המקצועית והפרטית, נמזגים אל מתחת לבלטה, הבלוג שלי, אותו אני כותבת כבר שנה (ושדרך המסע שלי איתו הכרתי גם את קרן) ונהנית מכל רגע, מכל תגובה שאני מקבלת, מכל מחקר שאני עורכת, מכל קוביה חדשה של פוסט שנוספת לרשימה. ובכלל לא ידעתי שאני כזו...

בית

בית בעיני ועבורי הוא בעיקר 2 דברים:

1. המקום בו נמצאים האנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי.

כשהייתי קטנה, והייתי מתארחת לשינה אצל חברה, בני דודים ואפילו סבתא וסבא, או נוסעת לטיול בית ספר, עם רדת הערב, כשהחשיכה היתה מתגנבת, מיד הייתי מרגישה כיווץ בלב. געגוע. עצב. לפעמים פשוט בלעתי והמשכתי, ולפעמים אבא שלי היה צריך לבוא לקחת אותי, פשוט ככה - באמצע הלילה.

מאז שפגשתי את בן-זוגי, כל עוד הוא איתי, לא משנה באיזה מקום ירד הערב, כבר לא הרגשתי כך. מצאתי בית. בית שנוסע איתי.

2. המקום שאני יוצרת, ללקוחות שלי.

חשוב לי שיהיה בחשיבה של קיימות, וחשוב שיראה טוב ויתפקד נהדר. אבל לא פחות חשוב לי שהאנשים עבורם אני מתכננת יצליחו בקלות להרגיש בו בבית. המקום שעם רדת הערב ישמחו להתכנס בו ביחד או לבד, ולהרגיש שהגיעו למקום שלהם.

תמונות של בית. אלבום אישי.

רגש

אני בנאדם פרקטי. זה מתבטא בעבודה ומתבטא בחיים (כאילו שעבודה זה לא החיים – אבל זה כבר לרשימה אחרת) – אני ידועה בתור הבנאדם המעשי שפונים אליו אם צריך להפיק איזה פרויקט, להתייעץ לגבי הדרך הנכונה לנהל דברים. רציונל זה אני.

ועדיין- קל מאוד להביא אותי לידי דמעות, ומאידך, דברים קטנטנים יכולים למלא אותי באושר. כל כך קטנים שלפעמים אני עוצרת ומנסה להיזכר למה אני כל כך שמחה.

תמונות של רגש. אלבום אישי.

השראה

כל אחד (כך אני סבורה לפחות) צריך שתהיה לו השראה. כל אחד (כך נדמה לי) מקבל אותה – כי אי אפשר שלא – גם אם זה בתת המודע, בלי להרגיש- הדברים שאנחנו שומעים, רואים, מריחים, מכוונים אותנו לשבילים מסוימים.

אני אדם של עיניים – בעיקר עיניים – חווה את העולם דרך קרני האור הנשברות עליו, ולכן מחפשת לי השראה בעולם הויזואלי. מתפעלת מהיכולת של אנשים לדייק צבע ומרקם, קומפוזיציה וגודל. ושואפת לעשות זאת יפה כמותם.

תמונות של השראה. אלבום אישי.

זום אין וזום אאוט של סיטואציה יכולים לתת השראה, להוציא מקונטקסט, ומאפשרים יצירתיות ורעיונות חדשים. וחוץ מזה - אור חם תמיד יביא אותי להרגשה של בית.

זיכרון

יש לי זיכרון של קשישים – זוכרת לפרטי פרטים אירועים מהעבר. בעיקר דברים שוליים וזניחים. לא רק.

לפעמים הם עולים לי סתם כך, פורטים על מיתר הנוסטלגיה. הם כל כך מוחשיים עד שהם יכולים לגרום לי (מחדש) למבוכה, להנאה, לחיוך. זוכרת לפרטי פרטים את הדייט הראשון עם בעלי (וגם עם האקס), את החריקה של הנדנדה בגן הציבורי מתחת לבית ילדותי, את מספר לוחית הרישוי של הרכב שהיה לנו בשנות ה-80.

את הדברים העכשיוויים (מה רציתי להוסיף לרשימת הקניות?!) אני בעיקר שוכחת. הזכירו לי רגע, מה נושא הפסקה?

הזכרון של החומר - פחיות אבקת חלב לתינוקות, שכבר כמה שנים אני מקבלת מחברות ולא מרוקנת בעצמי, - מצאתי להן שימוש חוזר ומבט שונה - במקום להסתכל עליהן מהצד, עכשיו הדגש הוא על הפתח, והפחיות הופכות למשהו אחר, שממסגר בחן את עירבובית הציוד שמשמש אותי להוראה וליצירה.

את החריקה של הנדנדה הזו, שכבר מזמן לא קיימת, את ההדף של הגוף כשעומדים עליה ומתנדנדים בכל הכח, את סשן הצילומים הזה שצולם כשאחי נולד לפני 42 שנים - את כולם אני מחזיקה באיזו פינה של המח. למה? ככה זה.

שייכות

אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני חושבת שגם בית.

מבפנים, הוא חייב להתאים למי שגר בו. בסגנון, בפונקציונליות. אבל מבחוץ הוא צריך להיות גם וגם. שילוב של מה שבא מבפנים (אני גר בבית עם הארובה הכחולה) עם סביבתו, הבנויה והטבעית: עץ הלימון שנוטה ענף מעל הרחוב ומציע צל ופרי, הגדר הנמוכה שפותחת ולא סוגרת על הרחוב, הפינה של המגרש אשר מאפשרת הליכה נוחה סביב הבלוק, החומריות המקומית, המראה השייך לסביבתו.

תמונות של שייכות. אלבום אישי.

טבע

גדלתי בעיר. קומה 6 עם מעלית. טבע זה לא. ובכל זאת, קשורה אליו.

כבר שנים רבות גרה במפלס שלו.

חולקת חלון עם כמה צופיות שבאות לבקר בכל בוקר.

יוצאת לקטוף לי בכל יום קיץ כמה עגבניות שרי לנשנוש.

במקרה או שלא, גרה במרחק זעיר מחורש קטן עם כמה עתיקות שהפך בתקופת הסגר למרחב שלנו וגם למקום שלי למצוא בו קצת שלווה ולבד.

ואני משתמשת בו. עד כמה שזה נשמע נצלני, ההפך הוא הנכון. כי כשמתכננים בית שמתחשב בכיוון השמש, בעוצמת הרוח, בכמויות הגשם, החלונות לכיוון הנכון, הגינה מתוכננת נכון, נעים יותר וזול יותר לחיות בו.

אני מאמינה שהקשר לטבע עושה אותנו רגועים יותר, מחוברים יותר. חלק מהמארג.

אנחנו משפחה של מחבקי עצים. כל אחד בתחומו - אבל כולנו אוהבים את הטבע, ומרגישים בו במיטבנו.

תמונות של טבע. אלבום אישי.

תודה

תודה שירי שהתארחת כאן עם מחשבות על בית ועל רגש. את נהדרת.

מוזמנות להמשיך לעקוב אחרי שירי בבלוג שלה מתחת לבלטה, באתר של הסטודיו Studio 85 , בדף הפייבסוק וכמובן באינסטוש.

מוזמנות לזרוק פה איזו מילה ולספר לנו מה אהבתן וממה התרגשתן, שתינו נשמח לשמוע.