על הילדה שהייתי

עכשיו נובמבר ובנובמבר נולדתי. ובשנה שעברה בנובמבר נולד גם הבלוג שלי,

לכבודו ולכבודי אני מתכננת כמה פוסטים, זה הראשון.

ובאופן לא מפתיע הוא מתחיל מזיכרונות ילדות

על הילדה שהייתי 1#

כשהייתי ילדה ידעתי לעוף.

הייתי פורסת ידיים דקות לצדדים,

עוצמת עיניים, נשענת קדימה בלי מאמץ או תנופה,

באמון מלא וילדותי (כזה שכבר שכחתי שקיים)

ועפה.

והתחושה הזו, הרכה, של חוסר משקל, בתחתית הבטן. הייתה מלווה אותי בעודי מרחפת.

אחר כך גדלתי, והתחושה הזו נעלמה,

אולי הפכתי עסוקה מידי בשביל פשוט לעמוד בעיניים עצומות ובידיים פרושות ולהשמט קדימה אל אמון וחוסר משקל, איך קרה שנהיתי עסוקה מידי בכדי לעוף?

על הילדה שהייתי 2#

פעם לפני המון שנים הייתה לי אחות,

קראו לה ענבל, היה לה צחוק פעמונים, רעמת תלתלים ולב גדול.

היא הייתה אחותי הבכורה, חוץ מזה שהיא הייתה מקסימה, חכמה ומוכשרת, היה לה לב גדול,

מהסוג שיכול להרוג אותך.

יום אחד חזרתי הביתה מבית הילדים,

הייתי בת 5, נכנסתי,

הבית היה חשוך, חיפשתי את אמא שלי,

היא הייתה בחדר השינה, שכבה על המיטה בוכה,

מה קרה?

ענבל נפטרה בבית החולים בלילה.

חושך.

היקום שלי קרס לתוך עצמו.

אמא שלי, שוכבת בלי כוחות על המיטה,

העצב, אין לו סוף.

קרדיומיופתיה, קוראים לזה, וזה מוזר לאללה,

שנים פחדתי לפתוח את הלב, שלא יתרחב לי יותר מידי.

זה היה ממש מזמן.

מאז הלב שלי נפתח והתרחב וקפץ ונתגלגל, צחק ובכה ושוב צחק.

כי מה שלא הורג אותנו, עושה אותנו חזקות.

על הילדה שהייתי 3#

הייתי ילדה של טבע, יוצאת החוצה ושוכבת בעשב,

בגובה של הגבעולים והפרחים.

יושבת בשקט מריחה את האדמה,

מקשיבה לשקט.

בשקט שוכבת על הגב ומסתכלת על העננים,

חולפים לבנים על רקיע כחול.

הטבע היה בשבילי בית,

בצל של שיח ובין ענפי עץ הייתי מסתתרת

יודעת שאני מוגנת ושייכת.

ואיך כל זה משפיע על הילדה שאני היום? אני עדיין עונה על האלה הזאת.