גרמנים, או איך ללמוד להתנצל.

כשטייל

תי בהודו פגשתי מלא גרמנים, זה נשמע דבר מוזר להגיד אבל באמת,

יש בערך 8 מיליון ישראלים בעולם והבערך 80 מיליון גרמנים ובכל מקום שהגעתי אליו, איזה גסטהאוס נידח באיזה כפר (והשתדלתיי לבחור אותם נידחים) הייתי פוגשת אמריקאי אחד, שווצרי אחד, יפני או איזה איטלקי, אבל גרמנים וישראלים בעשרות.

תמיד היינו הכי הרבה בכל מקום.

ככה שני עמים שונים קשורים לנצח ע"י העבר שלהם, מטיילים בהמוניהם.

אז יצא שטיילתי עם הרבה גרמנים, ובכל פעם שהיינו מבלים קצת זמן ביחד והיה ברור שאנחנו הולכים לחלוק חלק מהטיול שלנו הם היו יוזמים את "השיחה".

השיחה כללה דיווח איפה היו הסבים שלהם בזמן בשואה ואם הם יודעים על חלק פעיל שלהם בה, למשל סבא ששירת בצבא הגרמני, והתנצלות.

קיבלתי המון התנצלויות, אחרי העשירית הפסקתי לספור.

ובכל פעם לא יכולתי שלא להתפעל ממערכת החינוך הגרמנית, מהעבודה שהם עשו כעם מהשואה ועד היום, (אף אחד לא אומר שהם מושלמים כן?)

אבל העבודה שגרמה לצעירים בני 22 להתנצל בפני.

הם ידעו שהם כעם אחראים, הם ידעו שמצופה מהם קחת אחריות.

כלומר אני לא ציפיתי לזה בכלל ובכל זאת הם הרגישו צורך, מישהו טרח, בעזרת שאנים של חינוך, להתביע בהם את הצורך הזה.

יום אחד הילדים שלנו והילדים של הילדים שלנו ינהלו שיחות כאלה, ככה אני מאמינה.

הלוואי שיום אחד גם אנחנו נדע להתנצל.