• keren oren

בלוגולדת כפול - שלושה סיפורים שלושה שירים ואני.

עודכן: לפני 6 ימים

שוב הגיע נובמבר ואיתו יום ההולדת הכפול שלי ושל הבלוג, אני חוגגת 44 והבלוג חוגגת 6 (כמו אמא ובת, תמשיכו לקרוא זה מתחבר). ווואלה מסתבר שיש כמה דברים שלא כתבתי עליהם למרות שממש רציתי.

רציתי לפתוח את הפה ולהגיד, הייתי בדיכאון, עשיתי טיפולי פוריות, אני לא יודעת לרכוב על אופניים, מה לכן אין תיק?

שלושה סיפורים ושלושה שירים. התחלנו.

*

מותר לי לחלום

אני יושבת דרוכה בכיסא נשענת קצת קדימה, מולי רופא חמור סבר.

הדר יושב לידי ושם יד בעדינות על הגב שלי כאילו להשלים את התמיכה שאני לא מאפשרת למשענת הכיסא לתת לי.

"את לא מצליחה להיכנס להריון ובגיל שלך כל שלושה חודשים הם זמן קריטי. אם אתם באמת רוצים את זה תצטרכו להזדרז.

אני רואה ששמת התקן אחרי ההריון הראשון, זה בטח יצר הידבקויות. חבל."

הדמעות מתחילות לרדת בשקט. מתחת לשולחן הדר עושה לי סימנים עם הידיים, הוא תכף מסיים לדבר ואנחנו עפים מכאן.

עפנו משם. בכל זאת בכיתי כל הדרך הביתה.


כמה ימים אחרי זה אני בטלפון עם מחלקת פוריות בבית חולים אחר, המזכירה נעימה עם חיוך שיכולתי לשמוע גם דרך הטלפון קבעה לי תור אצל אחד הרופאים שלהם, טוב הנה זה מתחיל שוב.

מגיעה לתור שנקבע הפעם בלי הדר, פותחת את הדלת.

פוגשת חלוק לבן וזוג עניים סקרניות.

"שלום קרן. שבי. תראי אני חייב למלא קצת פרטים במחשב ואז אני מבטיח אוכל להסתכל לך בעיניים." נרגעתי, כנראה שהפעם הגעתי למקום הנכון.

"טוב, בואי ספרי לי קצת על עצמך ואיך אני יכול לעזור." הוא שאל מה הדר ואני עושים בחיים ועוד זכר את זה בפגישות הבאות. הצחיק אותו שאנחנו קיבוצניקים שעברו למושב ושהדר עובד עם שופלים, (טרקטור בחנייה) הפרט הזה במיוחד המשיך להצחיק אותו עד שראינו דופק.

"למען האמת אני לא יכול לראות סיבה שבגללה את לא נכנסת להריון, לא תמיד אנחנו יודעים את הסיבה ובעיני זה לא כל כך משנה. העיקר שתיכנסי להריון. ועוד דבר, יש לך מלא זמן. אפילו מבחינת המדינה את מקבלת טיפולים עד גיל 45 אז אל תדאגי טוב?"

ידעתי שהגענו למקום הנכון, אבל תוך כדי הפניות למיליון בדיקות וברורים וקורונה אחת ששיתקה את תחילת הטיפולים בעוד חצי שנה התחלתי להרגיש מרחק. מרחק שנפתח בין הלב שלי לבין ההחלטה לעשות טיפולים.

התקשרתי לרותי, רותי היא אחת החברות הוותיקות שלי, היא מטפלת גוף נפש בחסד ומכירה אותי הכי טוב בעולם.

אני לא מצליחה להתיידד עם הרעיון של טיפולי פוריות." סיפרתי לה, מזמן לא היו כאן דמעות, אז כמה ירדו כדי לאזן.

"משהו בהפריה מרגיש לי כל כך לא טבעי שאני מרגישה איך המרחק ביני לבין התהליך הולך וגדל. אני רוצה להיות בתוך זה. אוף."

"למה בעצם? מה יש שם שגורם לך לא להתמסר?"

"אני לא מאמינה שזה טבעי. לא ככה נשים אמורות להיכנס להריון. זה כאילו שיש איזו סבתא גדולה בראש שלי שמצקצקת - מה נהייה מהעולם שלנו."

רותי מציעה לי לדבר עם אותה סבתא קדמונית. ברגע הראשון זה מצחיק אותי אבל אני יודעת שזה רעיון טוב.

אני נשכבת על הגב ועוצמת את העיניים, בראש עולה לי תמונה, אישה מבוגרת כהת עור וחרושת קמטים, אני נעצרת רגע לחשוב על כך שהאמא הקדמונית שלי אינדיאנית ומאיפה תת המודע שלי שלף את זה ומתחילה לדבר איתה.

תראי סבתא, הרופאים הם המציאו משהו שיכול לעזור לזוגות כמונו. קוראים לזה הפרייה חוץ גופית או Ivf וזאת פשוט הדרך של המדע לעזור לטבע. מפגישים את הביצית והזרעון בתנאי מעבדה. זה מוזר, נכון, אבל זה בדיוק אותו קסם שקורה בגוף. בחיי.

תוך כדי שאני מספרת לה את מה שלמדתי על התהליך אני מתחילה להאמין לעצמי, אני יודעת שיש לי בת והיא בדרך אלי. אני מחייכת ומרגישה איך המרחק הולך וקטן.

והרופא, זה עם העיניים הסקרניות וחוש ההומור, הוא המשיך להצחיק אותי בכל פעם שבכיתי ולהתרגש איתי ולשים לי יד על הכתף כשהוא נכנס לחדר ניתוח מקפיא רגע לפני ההחזרה ולשאול אותי אם אני מוכנה, כי יש לו הרגשה טובה שהיום זה היום.

*

רותי סיפרה לי עוד סיפור על השיר שנולד עם כל תינוק.

בתרבויות קדומות כאשר אישה בקשה להביא חיים אל העולם היא הייתה יוצאת לטבע, יושבת ליד מקור מים ומקשיבה עד שהיה מגיע אליה שיר. השיר של הנשמה שביקשה להגיע דרכה אל העולם.

כשהשיר היה מגיע האישה הייתה שרה אותו שוב ושוב עד שהייתה זוכרת אותו בעל פה. היא הייתה חוזרת לכפר ושרה אותו לבן הזוג שלה והם היו שרים אותו יחד כתפילה.

כך היו בני הזוג מזמנים את הנשמה של התינוק או התינוקת שלהם וקוראים לה לבוא לעולם.


ויש גם שיר.

רותי שיר לב // מים

*

בסופו של דבר אני רוצה אישור

סיפרתי לכן כבר על הפעם ההיא שהלכתי לפסיכיאטר? ברור שלא.

פותחת דלת, נכנסת לחדר, ממתיישבת.

מולי סוודר אפור, כזה עם פצ'ים במרפקים, צווארון מכופתר מלמטה, זיפים ומשקפיים עגולים.

בול כמו שדמיינתי שפסיכיאטר אמור להראות.

בקיצור, מתפתחת שיחה, הוא אמפתי, מקשיב מעיר הערות חכמות במקומות הנכונים,

הרבה פחות מאיים ממה שציפיתי.

לקראת סוף השעה הרופא שאל אותי מה הציפיה שלי מהפגישה, אבל הוא שאל את זה ככה:

"When you go to a barber shop you get a haircut"

או בתרגום חופשי, רוב האנשים מצפים לצאת עם מרשם, בכל זאת אני פסיכיאטר.

ואני, הסתכלתי עליו לרגע ואמרתי,

"אני ממש ממש אשמח אם תוכל להגיד לי שאני נורמלית."

"תראי" הוא, בחצי חיוך "אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, זה לא התפקיד שלי להגיד מי נורמלי ומי לא."

כאן קצת הופתעתי, תמיד חשבתי שאם מישהו ידע להגיד זה יהיה הוא.

"אני יכול להגיד לך שאת לא חולת נפש, גם אין לך הפרעת אישיות. אפילו לא קרוב. אבל אני יכול להגיד לך שהכאב שאת מרגישה אמיתי."

זהו. זה היה מעבר לציפיות שלי, גם קיבלתי תוקף לכאב שלי, זה לא הכל בראש, או שכן אבל זה באמת שם. (וגם מסתבר שאני בריאה).

מאז אני מיודדת עם הכאב. אני יודעת שזה רגש כמו כל הרגשות, עצב לא שווה יותר משמחה (תעצרו על המשפט הזה רגע) והאפשרות שלי להרגיש באמת עומקים של כאב מאפשרת לי להרגיש גם גבהים של אושר, כי התדר פתוח.

אז אני קרן והכאב שלי אמיתי. וכך גם השמחה שלי.

*

מיה יוהנה Maya Johanna // When The Sky

*

ויש גם דברים שאני פשוט לא יודעת

הביטוי השנוא עלי ביותר בשפה העברית הוא

"זה כמו לרכוב על אופניים"

(אפילו שזה ביטוי שקיים בעוד שפות, תזרמו איתי לרגע)

ומה אני כל כך שונאת בו? את העובדה שאף פעם לא באמת הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים.

זה יותר כמו "זה כמו שלא הצלחת אף פעם לרכוב על אופניים".

אמור להיות בביטוי הזה משהו מנחם, בטוח ומוכר, אבל בשבילי הוא תזכורת לכישלון צורב.

אני יכולה לרכוב בקו ישר ולמרחקים קצרים, אבל, כשמגיעה פניה, פה אני כבר בבעיה. היגוי הוא כישרון שאין לי, כנראה. בדרך כלל אני מרגישה שילוב מטריד של חוסר יציבות, סחרחורת, חוסר שליטה ולעיתים גם בחילה קלה.

וזה ככה מאז שעשיתי את צעדיי הראשונים כרוכבת אי שם בסוף שנות השמונים. כבר אז, נפלתי שוב ושוב בזמן שאבא שלי רץ אחרי ברחבי הקיבוץ וניסה בכל כוחותיו לגרום לי פשוט לנסוע.

מסתבר שאני לא ידעת להפסיד בכבוד, ולכן בכל כמה שנים אני מנסה לתת לאופניים הזדמנות נוספת.

בסופו של דבר מה שהכי מכאיב לי זו ההשוואה, הנה משהו שהגוף אמור לזכור, באופן אוטומטי וזורם ואצלי הוא לא.

אז אני אומרת ושכולם ידעו – לא איכפת לי יותר. משחררת באהבה ועוברת לאתגר הבא בחיים.

*

Queen Bicycle Race (Official Music Video 1978)

אני לא יודעת מה יהיה האתגר הבא אבל תסמכו עלי, אני כבר אעשה ממנו סיפור.

אה, ויום הולדת שמח.

334 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
תמונת פרופיל קרן אורן עיצוב פנים מבריא

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon