top of page
  • תמונת הסופר/תkeren oren

יוצרות זיכרונות 4# ענבל כבירי

הפעם אני שמחה מאוד להציג את ענבל כבירי

צלמת ויוצרת תוכן מוכשרת עם עין חדה ואהבה לחיים הטובים. ענבל חייה בכפר מחוץ לברצלונה והיא משתפת בחיים מלאי ההרפתקאות שלה. בנוסף היא עוזרת לאנשים ליצור לעצמם זיכרונות בעסק הצילום שלה וכמתכננת טיולים לצפון ספרד.

מוזמנות לקרוא מה ענבל חיברה לנו יחד היום.

אני

ענבל כבירי, יוצרת תוכן (אוכלת, מטיילת, מצלמת וכותבת). גרה בשש השנים האחרונות בכפר ליד ברצלונה, ספרד.

מנהלת סושיאל מדיה של לשכת התיירות של קטלוניה.

חיה במיעוט מגדרי עם בן זוג ושני בנים (11, 7).

ענבל כבירי נעים להכיר
ענבל כבירי נעים להכיר. צילום מיגל ארנז.

התחלה

היו לי כל כך הרבה התחלות בחיים, שאי לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, אז נחזור לגיל 20.

רציתי לשנות את העולם. להפוך אותו להוגן יותר. היה לי ברור שזה צריך לעבור דרך הפקולטה למשפטים ועדיף באוניברסיטה העברית.

טו מייק דה לונג סטור וורי שורט – סיימתי תואר ראשון, התמחות, תואר שני. התחלתי בפרקליטות, עברתי למשרד רוה״מ. אחרי יותר מעשור בתחום, הרגשתי שהיתה לי הצלחה חלקית למדי במטרת העל שלי. אולי חושבת שהצלחתי לגרום ל-X אנשים לחשוב קצת אחרת, לראות תמונה רחבה יותר. לא לעבוד על אוטומט. אולי ההחלטות שקיבלתי היו הוגנות יותר. אבל בסופו של יום, כמו שעורכי דין אוהבים לומר, נראה לי שמי שהשתנה זאת אני.

לא הרגשתי שייכת מספיק (ע״ע) וחיפשתי לי בית (ע״ע) אחר.

מצאתי את עצמי בבית ספר לצילום ומשם פתחתי סטודיו.


אחרי שעברנו לספרד, הרגשתי שאני חייבת לפתוח בלוג.

הבלוג התרחב לקהילה בפייסבוק (שעסקה בהתחלה בטיולים באזור ברצלונה ומהר מאוד התפשטה לרחבי ספרד).

הפוסטים מצאו את דרכם לכתבות בעיתונים ומגזינים (הארץ, רשת 13, אטמוספירה ועוד), לראיונות ברדיו ובטלוויזיה ולעבודה מול לשכות וגורמי תיירות בכל מיני מקומות בעולם.

קוראים רבים של הבלוג שביקשו סיוע בתכנון הטיולים שלהם בספרד הביאו אותי ליצור שירות כזה וזה אחד הדברים שאני הכי נהנית לעשות.

צילום של המנה של סבתא. מרק בכלי זכוכית ירוקה על שולחן מרוצף באריחים כחולים ולבנים.

אחד מצילומי האוכל הראשונים שלי. המשימה בקורס צילום היתה ״שחזור מנה זכורה במיוחד״. צילמתי אותה בבית של סבתא שלי, שנפטרה רק כמה חודשים קודם לכן. ככה נהגנו לאכול אצלה פעם.


בית

וואו, כמה יש לי לספר על בית. אסוציאציות שעולות לי לראש - הבית הראשון שלנו בחיפה שממנו עברנו כשהייתי בת 7 ועדיין חקוק בזיכרוני. הבית שגדלתי בו וממש לאחרונה נמכר. איזו תחושה מוזרה. כל הבתים שגרתי בהם – בקיבוץ אילות, ארבע בירושלים, אחד בחוף הכרמל, אחד בחיפה, אחד בעמק יזרעאל. אחד בברצלונה. נראה לי שכל מי שחווה רילוקיישן, מעבר משמעותי, מרגיש באיזושהי מידה - 1. שבית זה יותר תחושה.

2. שיכול להיות יותר ממקום פיזי אחד שמרגישים בו ״בבית״, או ״בית״. 3. שמאז שעוברים ומרגישים את החלוקה הפנימית הזאת בלב, אין דרך חזרה.

וזה מוביל אותי לחשוב על כל המשמעויות הנוספות של בית, במובן הרחב – משפחה, אוכל, נחמה, שייכות, חמימות, תום, ילדות. תחושות שקשורות בבית – הריח של הבישולים, התחושה של המרצפות הקרות בקיץ, של הדשא העוקצני, המוזיקה שמנגנות הציפורים בבוקר.

עיצוב הבית – משהו שמעסיק אותי במיוחד מאז שעברנו לכאן – לבית עצום מימדים וריק. איך לגרום לו לעטוף אותנו.

הבית של ענבל בפרבר של ברצלונה. עיצוב וינטג' אקלקטי חמים
ברוכים הבאים לג׳ונגל!
הבית של ענבל בפרבר של ברצלונה. עיצוב וינטג' אקלקטי חמים
הבית של ענבל בפרבר של ברצלונה. עיצוב וינטג' אקלקטי חמים
השטיח מהטיול למרוקו, האיור מהטיול לפראג כל פינה היא מזכרת מאיפושהו. צילומים ענבל כבירי.

רגש

משהו שאני לא ממהרת לחשוף. אני אוהבת להביע אותו במרומז במילים או בצילומים. לעדן אותו, לדקק אותו ולהגיש אותו כמו איזה מקרון קטן. שיהיה קל לעיכול.

שני שליש מהבנים החביבים עלי, שיעור הקפצת אבנים בקוסטה בראווה. צילום ענבל כבירי.
שני שליש מהבנים החביבים עלי, שיעור הקפצת אבנים בקוסטה בראווה. צילום ענבל כבירי.

זיכרון

כשאני חושבת על זה, כל השינוי התעסוקתי שלי מתחיל ונגמר בזיכרון. הייתי עורכת דין והפכתי לצלמת. זה היה סביב גיל 35, כשהרגשתי שהחיים זזים לי מהר מדי. הייתי עם תינוק קטן ובדיעבד, אני מבינה שרציתי לעצור את הזמן. אני עדיין רוצה. ערמות של צילומים שאני לא מספיקה להגיע אליהם מאפשרים לי לחזור ולו לרגע לאיזו נקודה אחורה בזמן. כי מה זה בעצם טיול, אם לא התגייסות שלמה ליצירת זכרונות. היום, כשאני מצלמת גברים ונשים אני עדה לצורך ההולך וגובר שלהם להקפיא את הזמן ואף להחזיר אותו אחורה. העיסוק הזה בצורה החיצונית הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, והוא רק מתגבר ככל שאנחנו מתבגרים. עוד ביטוי של זיכרון מתחבר לי לגמרי למשיכה הגדולה שלי לוינטאג׳. זיכרונות של העולם כמו שהוא היה פעם. שווקי פשפשים הם עולם קסום שאני יכולה לחיות בו ימים שלמים.

ערימות של זיכרונות משוק הפשפשים במדריד. ערמה של גלויות וצילומים ישנים בשוק
ערימות של זיכרונות משוק הפשפשים במדריד. ילד משחק עם טלפון חוגה ה ישן בשוק הפשפשים
ערימות של זיכרונות משוק הפשפשים במדריד. צילומים ענבל כבירי.

שייכות

מי שאי פעם שכר דירה בקיבוץ, מכיר את השאלה (בדרך כלל מאיזו ציפי, או חנה, בדרך כלל בצרכנייה או בכולבו) ״של מי את?״.

מה זאת אומרת של מי אני? של אמא שלי!

למי שהעביר את חייו בעיר, אסביר שקיבוצניקים תמיד רוצים (יותר נכון – חשים חובה) לדעת כל אחד – מאיפה הוא בא. למי הוא שייך. באיזה בית הוא גר.

ככה, שיהיה מסודר וברור. שלא יסתובבו חלילה, איזה חוצניקים.

אז חוץ מ״של אמא שלי״ (וכמובן גם של אבא שלי), אני לא מרגישה ״של״ הרבה דברים אחרים.

אני לא נשואה (מבחירה, חיה עם בן זוג כבר כמה וכמה שנים) – אז אין לי בעל,

אני קצת צוענייה, קצת ״של העולם״.

לאן אני שייכת? זאת שאלה טובה, נראה לי שהתשובה הכי טובה תהיה לכאן ועכשיו.

מיכל אגם אליסון והבנות יושבות לפיקניק מתחת לעץ שקדייה פורח.
שתי הבנות של מיכל אגם אליסון יושבות מתחת לעץ שקדייה פורח
אחד מהצילומים החביבים עלי במיוחד. עם מיכל אגם והבנות שלה, בקיבוץ.
אחד מהצילומים החביבים עלי במיוחד. עם מיכל אגם והבנות שלה, בקיבוץ. צילומים ענבל כבירי.

אינטואיציה

כוח שאין לזלזל בחשיבותו. כוח שאני רואה שמנסים לקחת מנשים, בוודאי מכאלה עוצמתיות וחכמות, שיש כל כך בשפע.

משהו שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם – כעמוד השדרה הכי אותנטי, הכי בלתי ניתן לזיוף.

תמונה של אינטואיציה
רגע שאי אפשר לזייף. צילום ענבל כבירי.

השראה

אני ארשה לעצמי להיות קלישאתית ולומר שאת עיקר ההשראה שלי אני שואבת מהטבע – אולי כי אני מרגישה שאני גרה בתוכו. אני משתדלת להקשיב לו ולנסות להתאים את החיים שלי אליו – בקצב, בהבנה שלכל דבר יש זמן ומקום.

סבתא שלי תמיד היתה אומרת לי שאני חולמת בהקיץ. אין לי אלא להסכים עם זה.

השראה שלי יכולה לבוא מאיזה מוזיקה ששמעתי בשיעור יוגה, מילדה שראיתי במקרה ברחוב.

הרבה הרבה סיפורים, דמיונות, רעיונות בראש, חלקם מוצאים ביטוי בסופו של דבר בעולם

הגשמי – חלקם הגדול נותר אצלי, כזרעים למשהו שאולי יתפתח.

תמונות של השראה. צילומים ענבל כבירי.

אור

אין מה לעשות, ברגע שלומדים צילום, אי אפשר לחזור אחורה ולהפסיק לראות או לחפש אותו.

קל יותר להבחין בו כשהוא כמעט איננו. זו תזכורת לעצמי להמשיך לתור אחריו לא רק בדוממים, אלא גם באנשים, במצבים לא פשוטים בחיים. מאחלת לכולם ימים טובים.

אור. צילום ענבל כבירי.

תודה ענבל שהיית כאן עם תמונות וזיכרונות, מזל שאנחנו יודעות של מי את.

אתן מוזמנות להמשיך ולעקוב אחרי ענבל באתר שלה צילום, כתיבה, תכנון טיולים לצפון ספרד, בבלוג ובקבוצת הפייסבוק בעלת השם התואם ויקי וכריסטינה - קהילת מטיילים בצפון ספרד

ובאינסטגרם כמובן, אי אפשר בלי. ואל תשכחו למסור ד"ש.

182 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
keren-oren-4.jpg

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon
bottom of page