יוצרות זיכרונות 7# קטי כהן
עודכן: לפני 12 שעות
לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט של קטי כהן My Happy Memories by Ketty Katrin Cohen
ובו היא מספרת על סדנה ליצירת זיכרונות משמחים שהיא מעבירה,
בום.
ישר הזמנתי אותה להתארח כאן ביוצרות זיכרונות כדי לספר גם לכן את הסיפור שלה וכמובן להזמין אתכן לסדנה.
את קטי אני מכירה מהרשת, אנחנו שכנות כאן בעמק יזרעאל ואי אפשר לפספס אותה, היא יצירתית, עמלנית, מוכשרת כמו שד וגם לא מפתיע, היפר אקטיבית.
קטי היא פוטו תרפיסטית, יוצרת תוכן, גננית ונגרית חובבת, תופרת סורגת ואמא מיוחדת, אני הוקסמתי, בטחה שגם לכן זה תכף יקרה.
קטי, הבמה שלך:
אני
קטי, אמא למישל, דניאל ויונתן שהפכו אותי לאמא ולבן אדם שאני היום.
נשואה לאלון שנותן לי את החופש ללכת בדרך שלי ואת הבטחון שהכול יהיה בסדר ושהוא לצידי בכל דרך שאבחר.
נולדתי וגדלתי באוקראינה, בעיר יפהפייה על שפת הנהר בתקופה שלילדים היה את החופש לשחק בחוץ עד רדת החשכה, לחקור, לגלות את העולם, לטפס על העצים ולהכין קציצות בוץ.
שיחקנו כדורגל עם הבנים תפרנו שמלות לבובות עם הבנות והעלינו הצגות בסוף חופשת הקיץ לכל השכנים.
זו הייתה ילדות פשוטה ומאושרת.
בגיל 16 עליתי לארץ לבד במסגרת תוכנית נע״לה.
אחרי הצבא כמו כל ילדה סובייטית טובה בלי לחכות או לברר עם עצמי מה בדיוק אני רוצה לעשות בחיים התחלתי לימודי מנהל עסקים.
בסוף השנה הראשונה כשאני יושבת בשולחן האחרון בכיתה פר׳ רוזנטל, מרצה להתנהגות ארגונית דפק לי קלות על הכתף בזמן שאני מציירת על הצד הנקי של הדפים שהוא חילק את חדר החלומות שלי עם כוננית הספרים והצמחים וכיסא הנדנדה ואומר לי:
״ילדה, החוג לאדריכלות זה בקצה השני של הקמפוס, נראה לי שטעית בכיתה״
הוא לא תיאר לעצמו כמה הוא צדק!
את שנת הלימודים הבאה כבר התחלתי בקצה השני של הקמפוס.
פתאום גיליתי עולם!! אלה היו השנים יצירתיות, פוריות ומרגשות.
שנים שממש גיליתי את עצמי.
כל הפוטנציאל שתמיד אמרו לי שאני לא מממשת התפרץ כמו הר געש.
בשנה אחרונה ללימודים תוך כדי בשרטוטים של פרויקט הגמר שלי, הודעת פרסומת אחת שהבטיחה שיעור ניסיון וכוס קפה חינם בבית ספר לאיפור שינתה לי את כל החיים.
עד אותו רגע בכלל לא ידעתי שמאפר זה מקצוע של ממש. כל כך הוקסמתי מכל הזוהר ששכחתי לגמרי שצריך להגיש פרויקט גמר. התחלתי ללמוד, עברתי לתל אביב וככה במצמוץ אחד עברו להם יותר מ20 שנה.
ב-20 שנה האלה הספקתי לעזוב את תל אביב ולחזור לנתניה, להכיר את אלון בעלי היקר ולעבור לגור אתו שלושה שבועות אחרי שיחת טלפון הראשונה, להתחתן, להביא שלושה ילדים לעולם, ללמוד להיות אמא, להכיר את המילה אוטיזם מקרוב מאוד, לעבור לגור בקיבוץ בצפון יחד עם כל המשפחה ולהבין שבכל זאת אנחנו עכברי עיר ולעזוב את הקיבוץ, לבחור בכל מקרה להישאר בצפון ולשלב המון נסיעות ועבודות במרכז.
תהליכים והתפתחויות, כל כך הרבה דברים למדתי ב-20 השנה האלה עד שיום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי (טוב אולי זה לא באמת קרה ביום אחד) ופניתי ללימודי פוטותרפיה.
פעם מישהי שבעיניי הייתה דוגמה ומופת, מישהי שהייתי רוצה להיות כמותה אמרה לי שהיא מאוד מקנאה בי. זו הייתה אמירה שנשמעה לי הזויה ממש באותו רגע.
והיא הסבירה: ״אני מקנאה באומץ שלך ללכת אחרי החלומות שלך, את לא מחכה שמישהו יעשה בשבילך משהו, אם את רוצה משהו את פשוט הולכת על זה״.
לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להגיד את זה על עצמי בקול רם וברור.
אבל היום בגיל 46 אחרי כל מה שעברתי בחיים , במיוחד אחרי מה שכולנו עברנו כעם ב7/10 אני לא מוכנה ולו לרגע אחד לוותר על אף אחד מהחלומות שלי.
התחלה
בסגר הראשון (בקורונה) כשכל הקולגות שלי העלו סרטוני איפור וניסו להישאר רלוונטיות, הייתה לי הבנה מאוד ברורה שאת זה אני לא רוצה לעשות. אחרי 20 שנה במקצוע הרגשתי שמיציתי.
יום אחד אחרי שבעלי שוב התיישב בטעות על אחד הספרים שלי שהיו פזורים בכל הבית הוא רטן על כך שאין מקום בבית שאני לא משאירה בו איזה ספר פתוח וזה היה רגע שבו נדלקה לי נורה זוהרת מעל הראש, כמו בסרטים מצוירים.
אספתי את כל הספרים שקראתי, קצת אקססוריז, נכנסתי לחדר שינה שלי, יצרתי על המיטה שלי קולאז׳ וצילמתי עם הנייד.
תמונה אחרי תמונה, ספר אחרי ספר, צילמתי וכתבתי המלצות על הספרים שאהבתי ועל החוויות שלי כאמא לילדים עם צרכים מיוחדים שמתמודדת עם הסגר ועם כל ה-ביחד הזה שנכפה עלינו.
תיעדתי בלי סוף את החיים שלי כפי שראיתי אותם.
החוצץ הזה של עדשת המצלמה, אפשר לי להתמודד עם הדברים בצורה הרבה יותר טובה.
מצד אחד יצרתי בשביל הילדים שלי תמונות שיזכירו להם את התקופה, מצד שני יצרתי לעצמי דרך להתמודד עם כל סיטואציה שעולה במרווח נשימה הרבה יותר גדול דרך עדשת המצלמה.
זה חיבר בשבילי בעצם את ההחלטה שקיבלתי 8 שנים קודם לכן, כשמישלי הבת הבכורה שלי אובחנה על הספקטרום של האוטיזם, ואני הפסקתי לתפקד ורק האשמתי את עצמי ושאלתי למה זה מגיע לי ומה יהיה איתה ופחדתי בטירוף ממה שעתיד לקרות עד שיום אחד הבנתי שהדבר היחידי שקיים מבחינתי זה הרגע הזה ממש, ״כאן ועכשיו״ והמציאות/החוויה שאצליח לייצר בשבילה ובשבילינו כמשפחה זאת תהיה המציאות/החוויה שהיא תכיר ותזכור.
ההבנה שעדשת נצלמה מהווה עבורי כלי טיפולי הדהימה אותי, רציתי ללמוד על זה עוד, להבין האם זה עובד גם לאחרים ונרשמתי ללימודי חוץ של מכללת תל חי.
גיליתי כלי עוצמתי שהוביל אותי מסע של גילוי, פנימי וחיצוני.
ידעתי שאני רוצה לחבר בין ה-״כאן ועכשיו״ שזאת דרך החיים שלי בין הפוטותרפיה.
כל יום פנוי שהיה לי במהלך שנת הלימודים ביליתי במחקר של הנושא. שמעתי הרצאות וקראתי מחקרים בנושאים של פסיכולוגיה חיובית, השפעה של העלאת זיכרון חיובי על המוח והגוף שלנו.
קראתי ספרים על אושר ולקחתי סדנאות וקורסים בזום שעזרו לי לגבש את מה שעתיד היה להיות ״הסדנה ליצירת זיכרונות חיוביים״ שלי.
יצרתי קלפים טיפוליים שבהם אני משתמשת בסדנאות וביליתי אין ספור שעות בטיפולים פרטניים וסדנאות עם קבוצות מיקוד שעזרו לי לדייק עוד ועוד את הסדנה ולהביא אותה להיות לחוויה שלמה ולמוצר מוגמר מבחינתי.
זיכרון
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 3 בערך, אני ואמא שוכבות על שמיכת פיקניק על שפת הנהר, סביבנו שדה ירוק, על שפת הנהר אבא שלי דג דגים.
אנחנו שוכבות על הגב ואמא מצביעה על העננים שמעלינו ועל צמרת העץ, על הפרחים שפורחים בתוך השדה ומבקשת ממני לשים לב לכל היופי הזה. עד היום אני זוכרת את ריח הנהר, את השמים הכחולים שזורים בענני נוצה צחורים ואת הפרחים בלבן וכחול מבצבצים בין גידולי השדה. אני זוכרת את הרוח הקלילה והנעימה ואת השמש המלטפת.
למרות שאין לי שום תמונה מהרגע הספציפי הזה אני עדיין יכולה לעצום עיניים וממש להרגיש את זה.
אני חושבת שזאת הסיבה שבגללה ברגע הראשון שהחזקתי ביד את הספר החדש של מייק ויקינג ״אמנות יצירת הזיכרונות״ כבר לפני 4 שנים, ידעתי שהוא הולך להפוך למשהו משמעותי שישנה את החיים שלי, עדיין לא ידעתי איך בדיוק אבל ההרגשה הייתה מאוד מוחשית ומרגשת.
רגש
רגש זה משהו שלמדתי לאהוב עם השנים. תמיד הייתי רגישה, רגשנית. שום דבר לא עבר לידי, הכול נכנס פנימה ומילא אותי לטובה ולרעה.
עם הזמן למדתי לווסת ולסנן את הדברים שאני מוכנה שיכנסו פנימה.
אני יכולה להתרגש עד דמעות מנוף מרהיב שנפרס לפני, להתרגש עד דמעות כשאני שומעת מוזיקה או רואה סרט.
כל רגש חיובי מתקבל באהבה ובחיבוק, את ההשפעה של הרגשות השליליים והמיותרים למדתי לפנות מהחיים שלי עם הזמן.
אני זוכרת את הרגע שבו יצאתי מהכיתה שבה העברתי את הסדנה הראשונה שלי ליצירת זיכרונות חיוביים, הלכתי, כמעט רצתי לאוטו, התיישבתי ואמרתי לעצמי שזה בדיוק אני מה שאני רוצה לעשות וככה בדיוק אני רוצה להרגיש מעכשיו והלאה כל פעם שאני יוצאת לעבודה.
שייכות
זה מורכב.
שנים עבדתי בזה! ממש עבדתי בזה.
להיות חלק, להיות שייכת, להיות כמו כולם, פנימייה, צבא, לימודים, חברים ישראלים, לעבור לתל אביב, לצאת למסיבות להיות חלק מכל החגיגה הזאת.
לקח המון שנים עד שלאט לאט צעד אחרי צעד למדתי להכיר את עצמי, הבנתי שמה שאני זה מספיק טוב, שאני לא חייבת כל הזמן לנסות להשתייך לקבוצה כזאת או אחרת, לרצות אף אחד.
אני עצמי, המשפחה והסביבה הקרובה שלי, הם אלה שחשובים לי ואליהם אני רוצה להשתייך.
אינטואיציה
ואו זה נושא מעניין!
אני זוכרת שלפני 10 שנים קיבלתי מכונת תפירה מתנה ליום הולדת מאמא שלי כי ממש התחשק לי להתחיל לתפור.
ובפעם ראשונה שהייתי צריכה לחבר שרוול לקפוצ׳ון שתפרתי לדניאל הבן האמצעי שלי הסתכלתי על האצבעות שלי שבצורה אינטואיטיבית לחלוטין המשיכו לעבוד בזמן שבראש שלי התעוורה השאלה ״איך לכל הרוחות מחברים שרוול לגוף הבגד?״
זה היה רגע מכונן.
לא עוד אינטואיציה המפחידה כזאת מסוג הדברים שמרגישים בבטן כמשהו אמור לקרות ואז הוא באמת מתממש ואת נבהלת שהפכת למכשפה...
לא, אינטואיציה טובה וחיונית ועוזרת ביצירה, אינטואיציה שמקדמת.
אחת כזאת שמתקבלת בברכה.
אז כן, אני בן אדם עם אינטואיציה חזקה ומפותחת. אינטואיציה שאני מודעת אליה ומחבקת אותה חזק.
השראה
זאת תמיד הייתה בשבילי מילה גבוהה וקצת פלצנית,
pardon my French
עוד מתקופת לימודי האדריכלות זה הרגיש לי קצת מאולץ לדבר על השראה, גדול כזה, משהו ששייך לעולם אחר.
במיוחד שכשהפכתי לאמא לילדה על הספקטרום (יונתן הקטן שלי אובחן רק לאחרונה ככה שרוב חיי כאמא הייתי אמא לילדה על הספקטרום ולא אמא לילדים על הספקטרום),
והייתי מספרת על הדרך שלי להתמודד עם המצב ואנשים הי אומרים לי ״יוו את כזאת השראה״ זה תמיד היה נראה לי לא שייך. אפילו צבוע כזה.
אך בשנים האחרונות מאז שמישל הפכה לנערה מתבגרת ואני צופה מהצד על הדרך שבה היא חייה את החיים שלה כנערה על הספקטרום האוטיסטי, שמצד אחד לא מבינה את הנורמות החברתיות וצריכה על בסיס יומי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים שמזמנים לה מפגשים עם החברה ומצד שני הוא דוגלת בעקרונות שלה ועומדת על שלה גם בדברים הכי קטנים.
אני כל כך מעריצה אותה על היכולת שלה להעדיף ללבוש רק בגדים שנוחים ונעימים לה בזמן שכל הנערות בגיל שלה חונטות את עצמן בטייצ׳ים וסקיני ג׳ינס ומתעסקות במראה החיצוני שלהן.
גם אני הייתי כזאת. תמיד. מה יחשבו עליי, איך יסתכלו עליי, מה יגידו... זה תמיד מה שהוביל אותי כשיצאתי מהבית.
בטיול השנתי האחרון בזמן שכל בנות השכבה שלה ישנו על המזרנים הפזורים על רצפת החאן במצפה רמון, מישל פתחה אוהל באמצע החאן וישנה בתוך האוהל כי היא צריכה את הפרטיות שלה ואת הזמן שלה עם עצמה. בחיים בחיים בחיים לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה בגיל שלה או בכל גיל אחר, גם במחיר שלא אשן כל הלילה.
אני באמת מעריצה אותה ובשבילי הילדה הזאת היא ההשראה הכי גדולה שיכלה להיות. אני לומדת ממנה כל יום.
כאן ועכשיו
בשבילי זאת דרך חיים. להבין שהדבר היחידי שחשוב ושקיים הוא הרגע הזה בלבד.
רק כאן ועכשיו אני יכולה להשפיע, לעשות, לתקן אם צריך, להתחיל מחדש, להרגיש, לחוות.
אין לי שליטה על שום דבר אחר , לא על מה שכבר עשיתי או על מה שאני אמורה לעשות.
בסדנה שלי אני מדברת על זיכרון המולטי-סנסורי/רב חושי.
כשאנחנו מודעים לכל החושים שלנו ברגע נתון הזיכרון שלנו מתעטף בעוד שכבה ועוד שכבה חשובה שמרפדת את החוויה הזאת שאנחנו חווים בזה הרגע וככה הוא (הזיכרון), הופך למשמעותי וארוך טווח ולא נשכך תוך זמן קצר.
הזיכרונות האלה שאנחנו יוצרים בכאן ועכשיו הופכים לעוגנים של החוסן הנפשי שלנו ועוזרים לצלוח כל אתגר. כי ברגע שאתה רוכש את המיומנות הזאת היא הופכת לחלק ממך וההבנה שאם הצלחת לייצר זיכרונות חיוביים ומשמחים בעבר תוכל לחוות אותם גם ברגע זה ממש ותצליח לייצר אותם גם בעתיד.
קטי יקרה,
תודה רבה שהיית כאן עם הזיכרונות שלך, עם הרגישות, חדוות היצירה ושמחת החיים המדבקת שלך.
אתכן אני מזמינה להמשיך לעקוב אחרי קטי בכל המדיות,
בדף הפייסבוק שלה My Happy Memories by Ketty Katrin Cohen
באינסטגרם ketty_books, וכמובן לבקר באתר kettybooks.com
מי יודעת, אולי תרצו להגיע אליה לסדנה בקרוב, רמז אפשר ליצור קשר בטלפון 054-6279902.
אני תמיד שמחה לשמוע מה חשבתן על הפוסט וגם לקבל רעיונות לנשים שעוסקות בביטוי פיזי של המושג זיכרון עבור ראיונות עתידיים,
בשורות טובות, אמן, קרן.
