top of page
  • תמונת הסופר/תkeren oren

יוצרות זיכרונות 6# נעמה אורבך

עודכן: 6 באוק׳ 2023

את נעמה אני מכירה כבר המון שנים (נכון שגם אתכן מסקרן ממתי ומאיפה אני מכירה את כל אחת מהיוצרות בסדרה?)

אפילו כתבתי על הבלוג המעולה שלה, סימני דרך בפוסט ההמלצות של הבלוג דיי לפני כמה שנים.

היא אישה מבריקה ויצירתית ואחת האימהות הכי מעוררות השראה שאני מכירה.

לנעמה יש דרך מרתקת לעבד סיפורי חיים וזיכרונות ולהפוך אותם למוצרים שתוכלו להזמין ולהכניס אליכן הביתה וללב, בעיני זה פיצוח גאוני.

אני מאוד שמחה שהיא כאן היום לחלוק איתנו מחוכמתה.


אני

אני נעמה.

מעצבת גרפית, יוצרת תוכן, כותבת.

בעלת הסטודיו 'נעמה מגשימת מתנות' המתמחה במתנות שחוגגות רגעים משפחתיים וקשרים אנושיים. בבלוג שלי, 'סימני דרך' ובעמוד האינסטגרם שלי אני מרחיבה ומעמיקה בנושאים שהכי מעניינים אותי: הורות יצירתית, אמנות עם ילדים, מסורות משפחתיות, נוסטלגיה וספרות ילדים.

אני בת הזוג של אורי ואנחנו ההורים של עומר ונועם. הם שפני הניסיון של כל החקירה שלי על יצירתיות ילדית והורית. בבית שלנו בפרדס חנה תמצאו על הרצפה בכל רגע נתון שאריות קרטון מהפרויקט האחרון, טפטופי דבק חם, טושים שמחכים לחזור למקום, ובמחשב אלבום תמונות שנמצא (לנצח) בתהליכי עיצוב. היצירתיות מתבטאת אצלנו גם במטבח (לא אני אחראית לזה, תודה לאל) ובממ״ד שהוסב לחדר תופים.

נעמה אורבך. נעים להכיר.
נעמה אורבך. נעים להכיר.

התחלה

איך התחלתי להיות להתעניין בזיכרונות? לחשוב על זיכרון כמשהו שאפשר לשמור אותו בצורה פיזית? גדלתי בקרית טבעון. לקראת כיתה א׳ אמא שלי, ניצולת מערכת החינוך הנוקשה והמשעממת של שנות ה-60, החליטה לחפש עבורי חינוך שונה, קרוב יותר לטבע. כך התחלתי ללמוד בקיבוץ שער העמקים. למדתי בקיבוץ 6 שנים מעצבות, טובות ומשמעותיות. חזרתי כל יום הביתה, כמו מבית ספר רגיל, אבל הרגשתי חלק מהקבוצה והקיבוץ. בסוף כיתה ו׳ הגיע הזמן להיפרד. ילדי הקיבוץ המשיכו לבית ספר אזורי, וההורים שלי חשבו שכמתבגרת חשוב שאהיה קרובה פיזית לבני גילי (תכלס נמאס להם להסיע אותי כל יום ואני מבינה אותם).

פתאום ניצבתי בפני פרידה גדולה מאורח חיים ומקבוצת ילדים שהיתה חלק עצום ועיקרי בחיים שלי והייתי מספיק בוגרת כדי להבין שזה משהו שלא יחזור יותר. אני זוכרת את עצמי משוטטת בבית הילדים, מצטערת שאני לא יכולה לקחת איתי את ספרי הזיכרונות של הקבוצה, שואלת את המטפלת שלנו לאן הספרים ילכו בסוף כיתה ו (לארכיון של הקיבוץ מסתבר), מנסה לחרוט במוחי את המראה של כל פרט ופרט. יום אחד, קרוב לסוף השנה, בהחלטה של רגע, הבאתי לכיתה מצלמת פוקט והתחלתי לתעד. צילמתי כל ילד וילדה. צילמתי את המורה ואת המטפלת שלנו רבקה. צילמתי את הכיתה ריקה עם כסאות הפוכים על השולחנות. את משק הילדים שבו ביליתי עם הארנבות שלי עשרות שעות. את המקומות שהכי אהבתי ורציתי לזכור. הפרידה הזו הראתה לי שיש דברים שנשארים בעבר אבל אפשר לקחת חלק מהם איתי. זה גרם לי לחפש דרכים לתפוס את הזיכרון, לבקבק אותו ולחתום את הבקבוק לשימוש עתידי.

מזכרות מתקופת הקיבוץ שאני שומרת עד היום. תמונות פולרואיד שנעמה צילמה לפני המון שנים.
מזכרות מתקופת הקיבוץ שאני שומרת עד היום.

בית

אני מגיעה ממשפחה של אספנים. סבתא שלי טיפחה אוסף בגדים מרשים ואוסף מרשים לא פחות של כדים, פסלי חרסינה וספלי תה עדינים. אבא שלי ודוד שלי אוספים חיפושיות למטרות מחקר מדעי ומתוך אהבה גדולה לטבע. דוד אחר שלי מגדל סוקולנטים הרבה לפני שהם הגיעו לאינסטגרם. ואמא שלי היא אמנית והסטודיו שלה מאז ומתמיד היה מלא באוספי חומרים, מברזלים חלודים ועד סוגי ניירות מיפן.

לכן זה ממש לא מפתיע שאסתטיקה של אוספים, קטלוּג ומיון, נותנת לי תחושה ביתית וחמימה. אני אוהבת להיות מוקפת בחפצים שלי, ללקט אותם. עם הזמן הבנתי שכשאני מגדירה משהו כאוסף זה נותן לו יותר משמעות עבורי וגם סיבה להוסיף לו. השלם מצטבר ונהיה גדול מסך חלקיו מבחינה רגשית.

שלושה אוספים גורמים לי להרגיש בבית: הראשון והמובהק ביותר עבורי (כלומר ברור שלוקחת אותו איתי לאי בודד) הוא אוסף ספרי הילדים שלי. את חלקם שמרתי מילדותי וחלקם השלמתי כנערה או כאישה בוגרת. הספרים הכי הכי אהובים עלי באוסף שוכנים מול עיני בחדר השינה שלנו והמראה הזה מנחם ומשמח אותי. לקרוא בהם שוב ושוב זו אחת התחושות שהן הכי בית עבורי.

התמונות שתלויות לי בחדר העבודה וברחבי הבית הם גם סוג של אוסף. אני אוהבת שילוב בין דו-מימד לחפצים תלויים. שילוב בין פוסטרים או תמונות שקניתי לבין עבודות שיצרתי ואני אוהבת במיוחד. גם בתליית תמונות אני אוהבת קצת עומס. אני יכולה להעריך מינימליזם אבל לא בבית ספרי. אני אוספת גם פריטים שונים מהאייטיז והניינטיז, אוספי מכתביות, מדבקות, מחקים, עיתונים, משחקים אלקטרוניים. זו ממורביליה שמגיעה אלי בדרכים שונות ומשונות. חלק מהדברים נשמרו מילדותי אבל הרבה אחרים ניתנו לי מנשים נדיבות שרצו להיפרד מהאוספים שלהן וידעו שאני אשמור עליהם היטב.

פינת עבודה מעוררת השראה. מלאה בתמונות אישיות ופרינטים בוטניים ממוסגרים.
אוסף מכתביות המיוחד של נעמה. יש בו ניירות יפים בכל מיני סגנונות.
אוסף צבעוני של מחקים בכל מיני צורות וצבעים.
אוספים גורמים לי להרגיש בבית.

רגש

כילדה התעסקתי הרבה ברגשות ויחסים. ביליתי שעות ארוכות בלנתח מערכים חברתיים, קשרים, חברויות ומריבות כמו איזו בלשית של רגשות. זה גם היה הנושא שהכי אהבתי לקרוא עליו או לצפות בו, ואחד הנושאים העיקריים של משחקי הדמיון שלי עם חברות. כמתבגרת מדהים אותי לחשוב כמה מכתבים ארוכים כתבתי לחברות שלי שבהן אני מנתחת את החברות שלנו וכותבת מה הרגשתי כשהיא אמרה ככה או ככה, במקום לדבר על זה באופן ישיר.

גם היום אני חושבת שקשרים בין אנשים זה הדבר הכי מעניין ומגוון בעולם. כמו טביעת אצבע - אין קשר שהוא זהה ואף פעם לא נמאס לי לשמוע על זה.

מכל התגובות לתכנים שאני מעלה ולמתנות שאני מעצבת בסטודיו אני הכי אוהבת לרַגֵש. אולי כי בעצמי אני אוהבת ומחפשת את התחושה הזאת של התרגשות ומחנק בגרון. אולי כי התרגשות היא רגש מורכב שיש בו גם שמחה פראית אבל גם מעין עצב וגעגוע וכמיהה.

אחותי ואני. הקשר החברתי הראשון שלי. תמונה מהאלבום המשפחתי.
אחותי ואני. הקשר החברתי הראשון שלי.

זיכרון

אני אוהבת למצוא דרכים שונות לתעד ולזכור בחיים הפרטיים שלי ולכן כשהקמתי את הסטודיו שלי היה לי ברור די מהר שהוא יציע דרכים שונות לאצור זיכרונות. הלקוחות מגיעים אלי עם רצון לרגש את האנשים שהם הכי אוהבים, מתוך הזיכרונות הפרטיים של הקשר ביניהם. לפעמים הזיכרון הזה מקבל צורה של חותמת עץ עם משפט שרק החברות הכי טובות יבינו, לפעמים למשחק רביעיות משפחתי שמאפשר לנכדים להכיר יותר את סבא ו״לשחק״ בחלקים השונים של חייו עם כל המשפחה. לפעמים המתנות מאפשרות יצירת זיכרונות חדשים, כמו ספר אורחים בקופסת גלויות שבו כל אורח כותב משהו קטן לילדת בת המצווה והברכות האלה נאספות ונשמרות לעתיד. לפעמים זו מתנה עם מחשבה על העתיד הרחוק כמו קופסה שבה אוספים הורים צעירים את כל החוכמות שהילד שלהם אמר בשנותיו הראשונות.

אני אוהבת לתת ביטוי גשמי לזיכרונות. להעצים אותם בכך שאני אורזת אותם, נותנת להם שם ומאירה עליהם באור מיטיב.

חותמת עץ של נעמה מגשימת מתנות. עליה כתוב הנשיאה קראה.
קופסת פח ובה כרטיסיות מתנה. מהמתנות של נעמה מגשימה.
קופסת קרטון חום ובה ערכת סבא וסבתא של נעמה מגשימת מתנות.

שייכות

כשאני חושבת על שייכות באופן טבעי אני חושבת על המשפחה שלי. זאת שגדלתי לתוכה וזאת שגידלנו בעצמנו, אורי ואני.

אחד הדברים שעם השנים נהיה לי סוג של רדאר אליהם - זה הווי משפחתי. לכל משפחה או קבוצת השתייכות נוצר כזה בלי כוונה. מילים, ביטויים, צלילים, ריחות או טעמים שבאופן ממש מילולי זר לא יבין. אולי יבין אבל לא ממש יבין. אם למשל אגיד לכם ״שָפָן גוֹרָלֵנוּ״, ״תריסר חִיתוּלים״ או ״גם זכוכית אפשר״ אתם לא תדעו על מה אני מדברת, אבל כל אחד במשפחתי מורחבת ישר יזהה את הסיפור מאחורי הביטוי.

אני אוהבת ללקט אותם - סממנים קטנים ועדינים של שייכות. אוהבת לשים לב אליהם אצלנו ובמשפחות אחרות. לשאול עליהם. לבקש תרגום. הלקוחות שלי לפעמים מסבירים לי את הכוונה של ביטוי מסויים, ולעיתים אני נשארת עם השאלה ומשלימה את ההסבר בעצמי.

משפחות זה דבר מאוד מורכב להרבה אנשים, אבל העובדה שלכל משפחה יש מעין מילון משפחתי פרטי שכולם מכירים את ערכיו וידעו בדיוק למה התכוונת - זה דבר מאוד אדיר בעיני. כמו מין מקרא של אטלס לממלכה מאוד קטנה. בלי המקרא לא בטוח שתדעי לאן ללכת.

ארוחת בוקר בבית משפחת אורבך, 1987 | צילום: שמואל הכהן.
ארוחת בוקר בבית משפחת אורבך, 1987 | צילום: שמואל הכהן.

אינטואיציה

אינטואיציה וחיבור לרצון האמיתי מתערבבים אצלי ולפעמים קשה לי להפריד בין השניים. לקח לי שנים להקשיב באמת ולסמוך על מה שאני מרגישה. אם הייתי עוברת את הילדות שלי והנעורים עם הידע שיש לי היום על עצמי אין לי ספק שהייתי פורשת מחוג בלט ופסנתר, שהייתי עוזבת את הקורס בצבא, שהייתי מפסיקה להתעקש על מערכות יחסים לא מיטיבות ומשחררת אותן. לא היו לי את המילים והניסיון להגיד לעצמי שאם לא טוב לי - זו סיבה מספיקה ממש לקום וללכת. היום עבורי אינטואיציה היא לתת אמון במה שאני מרגישה ולכן היא חלק בלתי נפרד מהבחירות שלי בחיים. זה מתחיל בדברים קטנים כמו מה אני רוצה לעשות בסוף השבוע (ספוילר: כלום!), וממשיך בהחלטות הרבה יותר משנות חיים כמו ההחלטה לקחת חופשות לידה ארוכות מאוד, גם כשכבר יש לי עסק עצמאי לתחזק, וההחלטה לעבור דירה בשביל בית הספר שעליו חלמתי עבור הילדים שלי, בלי לדעת אם בכלל נתקבל. הבטן שלי לגמרי אומרת לי מה אני רוצה לעשות.

אני חושבת שהקשבה לאינטואיציה ולרצון שלי היא חלק חשוב מאוד בחינוך ובהורות. מאז שהילדים היו פעוטות היה לי חשוב ללמד אותם להקשיב לעצמם, לתת מילים לרגשות, רצונות ותחושות ולפעול על פיהם. עם זאת היה לי חשוב לא פחות ללמד אותם שיש עולם, וגם להורים שלהם, ולכל אדם סביבם יש רגשות, רצונות, צרכים, יכולות, והם צריכים ויכולים להתחשב בהם. אלה שני צדדים של אותו מטבע.

נועם ועומר מתחברים לאינטואיציה שלהם. נועם ועומר התינוקות בזרועותיה של נעמה.
נועם ועומר מתחברים לאינטואיציה שלהם.

השראה

רגע של השראה זו אחת ההרגשות הנהדרות בחיי יצירה. הרגע הזה שבו אני מרגישה שאני חייבת ליצור משהו חדש, שיש לי משהו להגיד, הוא תחושה ממלאת ומשמחת. לא סתם הדימוי הויזואלי לרעיון הוא נורה שנדלקת. זה מרגיש די דומה. כמו זיקוק פתאומי שיכול להגיע בכל רגע, מתוך משהו קראתי, מתוך שיחה עם חברה, מתוך משפט בפודקאסט או שלט שראיתי ברחוב. משהו מזכיר משהו שמדליק משהו והופ - יש ניצוץ.

אבל כדי להפוך את ההשראה למשהו אמיתי בעולם - נדרשת עבודה. עבודה של התמרה, להפוך את הרעיון הזה לשלי באמת. הפועלים הקטנים של ההשראה נכנסים למפעל ולפעמים נתקלים במציאות. לפעמים המכונות לא מייצרות את מה שקיוויתי. לפעמים יש תקלות בייצור. כאן באה לידי ביטוי יכולת אחרת שהיא עבודת חיים, היכולת להתמיד ולהמשיך גם כשלא מצליח. גם כשהעיצוב יוצא מבאס, והמילים מרגישות לא מדויקות. להתעקש. לנסות שוב. זה ממש לא פשוט אבל תמיד מתגמל.

נעמה יושבת בפינת העבודה שלה ומתמירה רעיונות לעיצובים.

הורות יצירתית

עוד כילדה דמיינתי איך יצירתיות ומשחקיות תבוא לידי ביטוי בהורות שלי. אני זוכרת בבירור את היום שבו עלה לי רעיון מבריק: כשיהיו לי ילדים יהיה יום אחד בשבוע שבו אשים להם באמבטיה משהו מיוחד: צבע כחול, נצנצים, אמבטיה לאור נרות. כל ילדותי הייתי בטוחה שהבית שלנו יהיה גן חיות קטן עם ארנבות וקביות וחתולים. המציאות הוכיחה לי שאמבטיות מיוחדות קרו אולי פעם בשנה, שאין מצב שאני אטפל בעוד יצור חי חוץ מהילדים שלי, ובכלל - שיצירתיות הורית לובשת צורות הרבה יותר מגוונות ויומיומיות, כחלק מהשגרה.

לתת לילדים לזרום עם הפעילויות שהם ממציאים, להתערב כמה שפחות. לנהל הרבה שיחות על רגשות ועל מסגור מחדש לסיטואציות. לעזור להם ללמוד איך מנהלים לוח זמנים של פרויקטים ושל חיים, איך מתנהלים במערכות יחסים עם חברים. ללוות אותם באמפתיה ונוכחות כשמשהו לא מצליח או מאכזב. לג׳נגל בין הצרכים שלהם לצרכים שלי ושל אורי. כל אלה דורשים יצירתיות מחשבתית ורגשית משתנה שהיא הרבה הרבה מעבר ליצירה בחומרים.

פינת העבודה של הילדים תוכננה בכוונה במרכז הסלון.  סטיילינג: קרן בר | צילום: שירה גנני .
פינת העבודה של הילדים תוכננה בכוונה במרכז הסלון. סטיילינג: קרן בר | צילום: שירה גנני .
פינת פירוק עם מכשירי חשמל ישנים וכלי עבודה.
פינת פירוק עם מכשירי חשמל ישנים וכלי עבודה.
דוכן לימונדה קיצי, שאלו אותם כיצד.
דוכן לימונדה קיצי, שאלו אותם כיצד.

תודה נעמה! כמה נהניתי לקרוא ולערוך את הפוסט הזה.

שוב חידדת לי איך הסיפור המשפחתי שלנו משפיע על תחושת השייכות ועל הבחירות שלנו בחיים.

לכן אני ממליצה להמשיך ולעקוב אחרי נעמה גם באינסטגרם, הסטוריז שלה הם מאסטר פיס magshima@

להזמין לעצמכן או ליקרים לכן מתנות אישיות בחנות של נעמה מגשימת מתנות או פשוט לקפוץ להגיד שלום בפייסבוק.

עד לפעם הבאה, להתראות.



219 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מבריאה בתים בלוג עיצוב אישי
keren-oren-4.jpg

הי אני קרן אורן, מבריאה בתים ואיך אני שמחה שקפצתן לבקר בבלוג שלי.

אני כותבת פה על כל מה שאני אוהבת ומעניין אותי, DIY, עיצוב פנים וסטיילינג, אנשים, זיכרונות ילדות, השראה וטבע.

אני רוצה ליצור עולם שיש בו בתים אישיים ומבריאים, כאלה שתומכים בנו ומרגשים אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הדלת, ומגיעים הביתה.

תצטרפו אלי למסע?

הצטרפו אלי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Pinterest Icon
bottom of page