יוצרות זיכרונות 5# מורן אביב דביר
עודכן: 19 בספט׳ 2023
"אחד הדברים שגיליתי הוא, שאוסף הקשרים והמפגשים שאני יוצרת עם אנשים מהווה בשבילי בסיס רחב ופורה לתחושת השייכות."
את מורן אביב דביר אני מכירה מהרשת. את השידוך אני חייבת ללירון פרל ברשדסקי שכתבה בתגובה לפוסט שלי שאנחנו חייבות להכיר, אז הכרנו.
גיליתי אישה מרשימה, כמה מרשימה? כזו שיש לה ערך בויקיפדיה מרשימה, ומאז אני עוקבת אחרי העשייה שלה ומתפעלת בכל פעם מחדש מהמעיין הנובע של של אמנות, אימהות, ואקטיביזם חברתי.
ומפרויקט אחד במיוחד "תדרים שבלב" ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית, כי מורן לא עוסקת בהנצחה אלא בזיכרונות חיים - פסי-קול חיים. (כמה יפה הביטוי הזה פס-קול חיים).
הביוגרפיות שהיא יוצרת מתאימות לכל אדם שרוצה לספר את סיפור חייו בקולו, או למשפחות שרוצות להדהד זיכרונות מאדם אהוב שכבר איננו.
וזה הרי מה שמעניין אותי, דרכים ליצור זיכרונות, דרכים לעבד זיכרונות. ומה יותר מעורר זיכרונות מקולות ומנגינות?
מורן, הבמה שלך.
אני
הי אני מורן אביב דביר, אמאנית (אמא-אמנית) רב תחומית, מלווה תהליכי יצירה, יוצרת הפודקאסט אמנות טובה דיה ובעלת המותג ״תדרים שבלב״.
אני אמא לשלשה בנים ( גפן 8, שדה 4, לוטם 2) ובת זוג של תום. בסתיו 2019 ירדנו מירושלים שעל ההר לארץ השפלה - Nederlands ומאז אנחנו כאן. אנחנו גרים בעיר דלפט, מתגלגלים עם אופניים ממקום למקום ומנופפים לשלום לברווזים בתעלות.
מאז שעברנו להולנד נוסף עוד מרכיב לזהות שלי והוא מורן המהגרת, הזרה. המרכיב החדש הזה מעסיק אותי, מעצב מחדש את הסיפור שלי, מסקרן ומעורר השראה וגם מקשה ומטלטל. ההגירה והזרות מציבות בפני אתגרים הן במישור האישי-משפחתי והן במישור המקצועי אמנותי. לפעמים אני צומחת מתוכם בחדווה של גילוי ולפעמים הן משתקות אותי ואני משתבללת פנימה.
כבר ארבעה שנים שחיי מתנהלים במתח בין כאן לשם, בין עברית להולנדית, בין מוכר לחדש, בין מישור להר ובין זיכרון לשכחה.
התחלה
מאיפה מתחילים? היא שאלה שמעסיקה אותי רבות כשאני ניגשת לספר סיפורים כחלק מהפעולה האמנותית שלי . הרבה פעמים ההתחלה משתנה מהקשר להקשר ותלויה בעיקרי הדברים שנרצה למסור.
אז בהקשר שלנו כאן, אני אתחיל מלימודי בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, אחרי שנת שירות בשבט בדואי ליד ערד ואז שירות כמורה חיילת בפנימייה הרב תרבותית כדורי שלמרגלות הר תבור, התגלגלתי בעקבות התשוקה והלב והגעתי ללימודי אומנויות הבמה בבית ספר שהפך להיות הבית שהצמיח את האמנית שאני היום.
זו לא היתה בחירה מובנת מאליה, הכיוון ״הטבעי״ היה ככל הנראה ללכת ללמוד חינוך, עבודה סוציאלית או מדעי החברה, אבל קול פנימי חזק (ועוד נדבר על ״קול״ בהמשך) הוביל אותי לצאת מהאזור המוכר והנוח ולחפש דרכים נוספות לביטוי בעולם דרך יצירה ואמנות.
בהתחלה הרגשתי שאילו שתי דרכים נפרדות, שביל החינוך והחברה ושביל האמנות והתרבות אבל מהר מאוד השבילים חברו להם יחדיו, הגבולות נמסו והתחלתי לסלול דרך חדשה ומלהיבה בה עולם החינוך, החברה, האקטיביזם והיזמות שזור בעולם האמנות והתרבות.
במקביל ללימודי בתיאטרון החזותי עשיתי תואר ראשון בחינוך במכללת דוד ילין. לאורך כל שנות הלימודים בהן נבנתה השפה וארגז הכלים האמנותי שלי, תרגלתי ורכשתי כלים גם מעולמות החינוך והטיפול.
כיום היצירה שלי משלבת בין העולמות, נובעת מתוך המציאות בה אני חייה ונעה בין מחקר ועיסוק דוקומנטרי לבין סטוריטלניג פואטי ועיצוב תודעה באמצעות חוויות אמנותיות.
בית
עבודת הגמר שלי (פינאלה 2012) בתיאטרון החזותי עסקה במושג בית.
בעצם מאז אני מרגישה שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי וכל פעם מחדש נמשכת וצוללת לאותם מרחבים ודימויים שהעסיקו אותי אי שם בתחילת הדרך. ליצירה קראו קווי מתאר - זירת אירוח והיא היתה מורכבת משלשה שולחנות אירוח גדולים סביבם ישב הקהל ועליהם הצטברו סיפורים ומפות בשכבות. אנחנו, שלשה מארחים ללא בית, נדדנו משולחן לשולחן וכל פעם מחדש ניסינו לספר לאורחים היושבים את סיפור הבית הפרטי שלנו באמצעות שרטוט על גבי מפות הנייר שעל השולחנות וחפצי האירוח שהרכיבו ביחד פרפורמנס של תיאטרון חפצים וסטוריטלינג (למשל, קוביות סוכר שהפכו לבתים בשלג הירושלמי והקומקום השורק שהיה לרגע הצפירה של יום הזיכרון).
בעודנו מספרים במקביל, בשלשה מוקדים שונים בחלל את סיפורי הבתים שגדלנו בהם, לרוב מחקנו את המפות והסיפורים אחד של השני, לעיתים השתמשנו בפרטים אחד של השני, סיפחנו, התחברנו, שיתפנו, שללנו, גזלנו.
ריבוי הנרטיבים וסיפורי הבתים שהתקיימו במקביל בעבודה, היוו דימוי למתח הפוליטי שבין האישי והקולקטיבי בחוויית החיים הישראלית- פלסטינית. בעבודה הזו נדדנו בין שולחנות, בין שפות- העברית והערבית ובין תחושת שייכות גדולה לרצון לספר סיפור אחר, מתוקן, חדש למקום בו אנו חיים.
רגש
בעשור האחרון הכלי המרכזי איתו אני עובדת הוא המדיום הקולי.
גיליתי שקולו של אדם טומן בחובו את גרעין ההוויה והרגש ומאפשר היכרות אינטימית, ספציפית, כנה ונוגעת עם סיפור חיים והבניית זיכרון ותודעה. אני זוכרת את הרגע בו הבנתי כמה לקול יש כוח ריגשי עבורי. זה היה כשבני גפן נולד והתחלתי לשיר לו שירים.
בראש שלי תמיד התנגנה מחרוזת השירים שאמא שלי היתה שרה לנו, כל פעם בדיוק באותו הסדר, עם אותה האינטונציה ועם אותם הדגשים. גם בעודי כותבת את המילים הללו הקול של אמא שלי מלווה אותי בראש.
מחרוזת השירים הזו והקול שנושא אותה הם חלק משמעותי מאיך ואיפה שאמא שלי ממוקמת לי בתודעה, זו חלק מהירושה התרבותית שקבלתי.
זה הקול שהטיב הרגיע ואהב אותי כילדה ומלווה אותי עד היום כאמא לילדים.
היצירה הראשונה בה השתמשתי במדיום הקולי היא ״המסעות להמסת גבולות בירושלים״ במסגרת פסטיבל מקודשת.
במסעות הללו הזמנו קהל להכיר מקרוב את החברה האזרחית בירושלים, את האנשים שמצליחים להמיס גבולות בעשייה היומיומית שלהם. אנשים שבונים גשרים ומחברים בין קהילות בכל מיני דרכים יצירתיות. אנשים מרובי זהויות שכמעט תמיד מוציאים אותנו מאזורי הנוחות ומגלים לנו משהו חדש ומטלטל על החיים ועל העיר בהם הם בוחרים לחיות ולפעול - ירושלים.
במסע שנמשך בין חמש לשבע שעות פגשנו סדרה של אנשים במקומות שונים ברחבי העיר.
במעברים שבין מפגש למפגש ליוו אותנו ״תופר.ת״ שתפרו לנו את הסיפור בין המפגשים השונים מנקודת מבטם מתוך החיים בעיר.
לתופרת האזינו באוזניות, כל אחד עם עצמו. למסעות להמסת גבולות היה מימד קולי משמעותי וחזק. היו הקולות שפגשנו לאורך הדרך במפגשים השונים והיה את הקול שליווה את כל המסע ואפשר לכל אדם לעבור מסע פרטי- אישי במעברים שבין לבין. לאורך שבע קיצים יצרנו 27 מסעות שונים ברחבי ירושלים ומאות קולות שהשמיעו את סיפורם ממיס הגבולות בעיר.
המסעות והעבודה הדוקומנטרית- פואטית שנעשתה ביצירה הזו היא התשתית ממנה צמח והתפתח המיזם שלי ״תדרים שבלב - ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית״ שהוא מה שממלא את מרבית זמני כיום ומסב לי סיפוק רב וצלילה עמוקה למחוזות הרגש והזיכרון של גיבורי ביוגרפיה להם אנחנו יוצרות פסקול חיים.
זיכרון
בתדרים שבלב -ביוגרפיה קולית בהזמנה אישית, אנחנו מקשיבות , מלקטות, אוספות, מציפות, לשות ביחד עם גיבור הביוגרפיה את זיכרונות חייו.
הביוגרפיה הקולית היא פס-קול חיים המורכב מסיפור חייו של הגיבור אשר מסופר בקולו, קולות נוספים של אנשים משמעותיים מחייו ומוזיקה תקופתית ומקורית. כל המרכיבים הללו יחדיו יוצרים פס-קול חיים אישי - משפחתי הנשאר כקפסולת זיכרון חי המהדהדת לנצח.
שייכות
בשנים האחרונות בהם אני חווה מקרוב את משמעותה של הגירה וזרות אני מזקקת ומדייקת תוך כדי תנועה את המרכיבים שמשפיעים על תחושת השייכות שלי למקום.
אחד הדברים שגיליתי הוא, שאוסף הקשרים והמפגשים שאני יוצרת עם אנשים מהווה בשבילי בסיס רחב ופורה לתחושת השייכות. לכל אדם יש סיפור חיים, הוא לא צריך להיות דרמטי במיוחד על מנת לרצות ולתעד אותו בצורת ביוגרפיה קולית. הסיפור שלנו, מי שאנחנו, למה ולאן אנחנו שייכים, מורכב מנקודות הממשק, החיכוך והמפגש שהיו לנו עם העולם ואנשיו לאורך החיים. אנחנו לא לבד בעולם, וטוב שכך. לכולנו יש סיפור שמורכב ממפגשים עם סיפורים של אנשים נוספים. נכד שיכול להאזין לביוגרפיה הקולית של סבו בעודו נוסע ברכבת לעבודה בכל מקום בעולם, זו חוויה יקרה מפז אשר פורטת על מיתרי הלב, מחברת בין הדורות וממלאת בתחושת שייכות וקשר. כל עץ צומח מתוך שורשיו. היכרות עם השורשים לעומק זו מתנה שמיטיבה עם העלים החדשים שאנו מצמיחים בזכות עצמנו. ועוד לא דברתי בכלל על הגילוי שלי בתקופה האחרונה, צמחים שיש להם שורשי אוויר, כאלה שלא צריכים אדמה . זה כבר לפעם אחרת :)
אינטואיציה
העבודה שלי בבסיסה היא עבודה דוקומנטרית.
בעבודה מהסוג הזה דרושות הרבה מאוד אינטואיציה, קריאה של המציאות ותגובה מידית ואותנטית. היצירות שלי הם בדרך כלל שילוב עדין בין דוקו לפואטי.
התוצר של ביוגרפיה קולית למשל, הוא תיעוד דוקומנטרי בתלבושת פואטית הפועלת על המאזין וגם כמובן על גיבור הביוגרפיה שעובר את התהליך איתנו, בכמה רמות ושכבות של תודעה וחווית עיבוד. בתהליכי היצירה של הביוגרפיות הקוליות אני פוגשת אנשים שונים ומגוונים. לכל אדם יש את הדרך שלו לספר את זיכרונותיו וסיפורי חייו. בתהליך המשותף אנחנו נזכרים, מציפים, מעוררים את הזיכרונות הללו בכל מיני דרכים יצירתיות שמהוות גם בשביל הגיבור עצמו שער חדש לסיפורים שלו.
בריקוד הטנגו הזה דרושה הרבה אינטואיציה והקשבה לנימי הרגש והסיפור שעולים.
זהו תהליך יצירתי של תיעוד ועיבוד והזדמנות מיוחדת להתבונן, לאצור ולהנכיח סיפור חיים כפעולת ביטוי והבעה של הגיבור עצמו וכמזכרת יקרה לדורות הבאים.
גם בעבודה מול המשפחות של גיבורי הביוגרפיה מובילה אותי בעיקר האינטואיציה וההקשבה למה שעולה וחשוב לכל משפחה ומשפחה בתהליך היצירה המשותף.
השראה
מאז שאני אמא והפכתי להיות אימאנית (אמא ואמנית) השילוב בין עולמות האימהות והאמנות מרתק אותי ומהווה עבורי השראה גדולה.
יש לי פודקאסט שנקרא אמנות טובה דיה ובו אני פוגשת לשיחה-דגירה אינטימית ופתוחה כל פעם אימאנית אחרת. האימאניות שאני פוגשת ואלה שעוד אפגוש הן השראה גדולה עבורי והפודקאסט מבקש להשמיע ולהגביר את הקולות הללו בעולם, ללמוד מהשילוב הזה של הורות ויצירה ולאפשר התמזגות וזליגה מרפאת בין המרחבים השונים שמרכיבים את חיינו.
הקשבה
העולם שלנו רווי במסרים, בקולות, בהצהרות, בדעות, בדימויים, באפשרויות.
בתוך כל האגרסיביות, ההצפה של המידע והרצון הטבעי להשמיע קול (כפי שכתבתי לא מעט כאן למעלה) אני רוצה להמשיך להעמיק ולתרגל הקשבה.
הקשבה אמיתית, כנה, חומלת.
הייתי שמחה שכולנו נחזק את השריר הזה, היכולת להקשיב בלי לדעת מראש את התשובה.
להקשיב בלי לרצות כבר לקבל את התור לדבר. להקשיב כי יש מקום להרבה קולות - גם לאלה שצורמים לי, שקשים איתי, שמנוגדים אליי. אותם קולות עוזרים לי להקשיב לעצמי ולהגדיר שוב ושוב מחדש מי אני ולמה אני כאן.
המבנה הדקדוקי של משפט בשפה ההולנדית (שאני מנסה ללמוד בשנה האחרונה) לימד אותי משהו על הקשבה.
המבנה הוא כזה שהפועל נמצא בסוף המשפט, כך שדרושה הקשבה וסבלנות עד הסוף,
לפני שמתפרצים וקוטעים בחינניות ישראלית את מי שנמצא מולך.
בהצלחה לי ולכולנו, באשר נהיה.
תודה לך מורן שהיית כאן עם הצלילים והקולות וכל מי ומה שאת (שזה המון רק שתדעי),
היה לי לעונג לארח אותך.
אתן יותר ממוזמנות להמשיך ולעקוב אחרי מורן בשלל המדיות בהן היא פועלת:
באתר/בית שלה מורן אביב ובפודקאסט אמנות טובה דיה,
במיזם המדהים שלה תדרים שבלב ובדף הפייסבוק בעל השם הזהה תדרים שבלב.
.
ומי תהיה יוצרת הזיכרונות הבאה עלינו לטובה,
סבלנות.
