לאן שנצוף שם בית

לשי שלי, תודה לך שהפכת אותי לאמא.

זה כאב רק קצת, כשהלב שלי התרחב ואת יצאת לאוויר העולם,

כדי ללמד אותי שיעור חשוב שלא יכולתי ללמוד מאף אחד אחר. שלא הכל בחיים צריך לבוא בכאב.

אפשר ברכות, אפשר בקלות, אפשר בצחוק, בחמלה וברחמים.

את רק בת שלוש, אז איך את כבר כל כך חכמה?

כל החיים שלי הרגשתי זרה, לא שייכת בסביבה שלי, לא שייכת בגוף שלי. תמיד ניסיתי לברוח ולהעלם, לבשתי שחור, שתקתי ימים שלמים, ניסיתי להבין איפה הקצה של החיים שלי.

ואז התחלתי להרגיש אותך, בשקט קוראת לי מבפנים, והבנתי שאם אני לא אלחם עלי,

אני עלולה להפסיד, אותך. אז נלחמתי. כמו שלא נלחמתי על שום דבר קודם. על הבריאות שלי והשפיות שלי. בשבילך.

ועכשיו, אנחנו צוחקות ימים שלמים, ומתכרבלות יחד במיטה וקופצות בשלוליות.

תודה לך ביתי, שהחזרת לי את חיי, שהחזרת אותי אל ביתי.

אני ובתי התינוקת הולכות לישון/ מיה טבת דיין

בִּתִי מַנִּיחָה אֶת רֵאשָׁה עַל בִּטְנִי

כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל

לִשְׁמוֹעַ בּוֹ לַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת

וּלְחַפֵּשׂ רְמָזִים

*

לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,

נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים

נִידּוֹנָה לִשְׁכּוֹחַ כִּמְעַט הַכֹּל

וּלְחַפֵּשׂ מִבְּלִי לִמְצוֹא

*

עַכְשָׁיו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק

וּבִתִי יְשֵׁנָה עָלַי

אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מוּנָּח הַיְּקוּם

וְהַיְּקוּם הוּא בִּתִי

אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חוֹמֶר וַעֲצָמוֹת

וּבִתִי נוֹשֵׂאת חֲלוֹם

וּבְשׁוֹרָה

*

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְבִיבֵנוּ

אוֹקְיָאנוּס מֵימֵי הָאַהֲבָה,

וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר

הוּא מִגְדַּלּוֹר

*

לְאָן שֶׁנָּצוּף

שָׁם בַּיִת

מיטל מיכאלי, הלחינה ומבצעת.