תוצאות החיפוש

עצבות של חורף, אתן מכירות אותה? בכל שנה בסתיו, סביב ההחלפה לשעון חורף אני מקבלת דכדוך. החושך מוקדם עושה אותי עצובה. אני מכירה את זה וכבר למדתי להזכיר לעצמי שזה זמני ותכף עובר. אבל עדיין, יש איזה שבועיים שבהם אני מסתובבת בעולם בחוסר חשק, רוצה רק להתכרבל בשמיכה ולאכול פחמימות נטלות גלוטן. דיכדוך תחילת החורף הזה גורם לי לחפש דרכים פשוטות להכניס צבע הביתה ולהכניס אור צבעוני מבחינתי זה ללכת על כל הקופה. כשהייתי ילדה בקיבוץ היינו מקשטים את החלונות של חדר האוכל בצלופן צבעוני בכל חג חנוכה. החלונות הגדולים התכסו בפיסות צבעוניות והפכו לגרסה של עניים לחלונות קתדרלה. בגרסה הקיבוצית היינו מורחים את החלונות ב"אמה" כן, אותה משחת סבון מפעם. כבר כתבתי על זה כאן החנוכיה היצירתית שלי. בכל אופן חשבתי שיהיה מקסים ליצור גרסה קטנה ויותר מסוגננת של הויטרז'ים האלה, (שלא לומר יותר נקייה) והנה הם, חישוקי רקמה מקושטים. מקשטים לי את החלון, מכניסים אור וצבע. וסגרו לי אחר צהריים של יצירה רגועה מול הנוף. חישוקי קרמה בכמה גדלים נייר שרטוט עבה 90 גרם ניירות משי בכמה צבעים דבק סטיק ודבק נוזלי חזק. לי היה UHU אבל כל סוג יעבוד עפרון ומספריים לסימון וגזירה חבל טבעי או חוט לקשירה מה עושים? 1. מניחים את חישוקי הרקמה על נייר השרטוט, מסמנים את הקוטר שלהם וגוזרים עיגול. אל דאגה, זה לא חייב להיות מאוד מדוייק. 2. קורעים את ניירות המשי בידיים או גוזרים במספריים ומסדרים על גבי העיגול שגזרנו מנייר השרטוט. 3. כשמרוצים מהקומפוציה שנוצרה אפשר להתחיל להדביק בעזרת דבק הסטיק. לא צריך המון דבק, ניירות המשי דקים ונדבקים בקלות. אני הכנתי כמה סוגים של קולאז'ים, אחד שבו כל פיסת נייר עומדת בפני עצמה וכאלה שבהן הפיסות מודבקות זו על גבי זו בשכבות. שני הסוגים יפים ומעבירים היטב את האור. 4. נותנים רגע לדבק להתייבש וגוזרים את העודפים מהעיגול. זו ההזדמנות ליישר את הגזירה, אם היא לא יצאה מדוייקת קודם. 5. מורחים דבק נוזלי על השוליים של חישוק הרקמה ומדביקים אליו את נייר השרטוט המקושט. 6. קושרים בחבל או חוט ותולים על החלון. ועכשיו אני מזמינה אתכן להמשיך לקרוא ולקסבל השראה מהשותפות שלי לפוסט הזה, בלוגריות מוכשרות שכתבו גם הן על דרכים יצירתיות לחממם את החורף הוגה סטייל. דיקלה מהבלוג חיית וינטג' עם פוסט על מגמות יכניסו רוגע וחיים אליכם הביתה, ענבל מהבלוג TADAH עם הדרכה להכנת שמיכת פונפונים מפנקת, רותם ודנה מהבלוג Hygge TLV עם מחשבות על בתים עיצוב והוגה, זהו להפעם, מקווה שיהיה לכן חורף חם ;)

דיקלה מתארחת עם מחשבות על בית ועל רגש. הפורמט בית, רגש, בלוג, נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי. בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים. מוכנות? מתחילים. הפעם אני מארחת את דיקלה מנחם טבת. את דיקלה אני מכירה דרך הרשת ואני ממש מקווה שיצא לנו להפגש בעולם ה"אמיתי" בקרוב, העיצובים שלה כבשו אותי בקלילות והעדינות שלהם. דיקלה יוצרת בתים חמים ואישיים עם כל-כך הרבה אישיות, של זכרונות של רוח וחומר כמו שרק וינטג' יכול להכניס הביתה. היא אוספת ומספרת את הסיפור של בעלי הבית דרך העיצוב באופן מדויק ומעורר השראה. דיקלה, הבמה שלך: אני דיקלה מנחם טבת, בת 43, גרה בתל אביב, אמא ל 3 מהממים (או זוועתיים, תלוי ביום ובשעה שתשאלו אותי) בעלת סטודיו חיית וינטאג' לעיצוב והלבשת הבית. במקור אני מחדשת רהיטים ועם השנים התפתחתי לתחום העיצוב וההלבשה ואני מוצאת אותו מרתק, מסעיר, מרגש ומספק. בית - המקום בו הכל התחיל, תרתי משמע. התאהבתי בשוק הפשפשים וברהיטים הישנים שלו לפני 20 שנה בערך. עברתי לדירת באוהאוס תל אביבית , עם רצפות מצויירות ותקרות גבוהות, ולפתע הבנתי כמה המקום שאנחנו גרים בו משפיע עלינו, כל רגע וכל דקה, מה שנקרא - נפתחו לי הצ'אקרות. הגילוי של שוק הפשפשים אפשר לי למלא את הבית במציאות וינטאג' (שאז עוד היו במחיר שווה לכל נפש) לקחתי קורס רסטורציה, והתחלתי לחדש רהיטים על גג הבית הישן. חלק גדול מהרהיטים האלו עדיין איתי. כעבור מספר שנים, עברנו דירה ואני תכננתי את כל השיפוץ וכמובן ההלבשה מא' ועד ת'. במהלכו הבנתי שזו האש שבוערת בי, וזה הייעוד שלי. מכאן הדרך לעיסוק בהלבשה ועיצוב בשילוב וינטאג' היתה קצרה. הרגש שאני מחפשת בפרוייקטים שלי, ולקח לי הרבה זמן להגדיר את זה לעצמי, הוא שמחה. אפילו - חדווה. חדוות הגילוי של הפריט המתאים, של הקונספט שיושב בול, השמחה של האדם שמולי שגר בבית שעושה לו את זה. במהלך הפרוייקט כמובן שיש לפעמים דילמות, לוגיסטיקות, התלבטויות, אבל יש איזו רוח של שמחה ועשייה שנמצאת שם כל הזמן. גם שלווה, חמימות, פליאה, דיוק - כולם נמצאים בבתים שיש לי הזכות לעצב. אחד המשפטים שאני אומרת ללקוחות על פריטים יקרים שהם מתלבטים האם לקנות זה - האם זה גורם ללב שלך לנתר? אם התשובה היא כן אז… התשובה היא כן :) גם בחיים הפרטיים שלי יש לי קשר ישיר ופתוח עם הנתיב הזה של הקלילות, השמחה והעשייה ואני מרגישה שהאישיות שלי והפרוייקטים הם משהו בלתי נפרד במובן הזה. אני לא מציפה כל פרוייקט בצמחים, זה לגמרי תלוי לקוח, אבל הם תמיד מוצאים את דרכם פנימה :) ההשראה היא, כמובן בכל מקום. אני זוכרת שבתחילת דרכי הייתי מביאה השראות שקלטתי בצורה לא מודעת בכלל, לא יודעת מהיכן הן, מה שמן, איזה סגנון הן מייצגות, רק שאני אוהבת את המראה וההרגשה שהן יוצרות. עם השנים אני יודעת יותר להסביר לעצמי ולאחרים את המקורות, הדרך וההקשר, אבל בסוף תמיד יש רובד לא מודע כי העיצוב אצלי תמיד מגיע מהבטן ולא מהראש. שנה שעברה ביליתי עם משפחתי שלושה חודשים בארה"ב בטיול גדול שכלל את ניו מקסיקו ואריזונה, חלק מההשראות חזרו איתי לארץ: כל לקוחה גם מביאה איתה את ההשראה שלה, בין אם היא ערה לזה ובין אם לא. הזיכרון שלי את עצמי בתור ילדה קטנה הוא של ילדה שיודעת בדיוק מה היא רוצה אבל מתקשה לבטא את זה וליצור את זה. היום כמבוגרת אני מרגישה שאני יוצרת את המציאות שלי, ולעיסוק שלי יש חלק עצום בכך. כשהייתי צעירה ומקצוע ההלבשה רק התחיל להתפרסם בארץ, מייד ידעתי שאני רוצה לעסוק בו אבל לא ידעתי איך להתחיל, עוד לא לימדו את הנושא בבתי ספר כמו היום ובאופן כללי זה נשמע כמו חלום. החלום הזה הפך למציאות הכי חלומית שלי. סיפרתי שהאהבה שלי לוינטאג׳ התחילה בדירה התל אביבית,עברה בשוק הפשפשים והתעצמה בבית שעיצבתי לי ולמשפחתי, אבל בעצם היא התחילה בבית של סבי וסבתי, ההורים של אבי. סבתא שלי היתה תופרת ורוקמת וסבא שלי היה בעל בית מלאכה למסגרות ויצר לפרנסתו חנוכיות ומוצרי ברזל ופליז עדינים. הבית שלהם כמו עמד בזמן - את הרהיטים שרכשו מיום שהתחתנו והקימו את ביתם, בפיפטיז, הם שמרו וטיפחו, וביליתי בביתם שעות רבות בין הכלים היפים, שעוני המחוגים (שסבא שלי אהב לפרק ולתקן) וחפצים שהם היום כולם נחלת העבר. בבית הזה למדתי שחדש זה לא בהכרח טוב יותר, ופיתחתי אהבה לקווים האלגנטיים של הוינטאג'. כשנפטרו סבי וסבתי, לקחתי אלי הרבה חפצים שלא יכולתי להיפרד מהם. חלקם איתי עד היום, וחלקם כמו הרדיו, השעון והפטיפון הפסיקו לעבוד זמן קצר אחרי שעברו אלי - כמו תם גם זמנם בעולם, כמו הזמן של סבי וסבתי. אין ספק שחלק מהאהבה וההערכה שלי לוינטאג' נוצר ונקבע כבר בגיל הצעיר של הילדות, ויש פה הקשר רגשי חזק לשעות היפות שביליתי בבית סבא וסבתא, לתחושות, לאווירה , לטעמים ולריחות שספגתי שם. זו תמונת הכריכה (שסרקתי פעם בסריקה מקצועית)  של ספר שנקרא ספר הבית, ובא ללמד הכל על הבית - איך מסדרים את הרהיטים, באילו צבעים כדאי להשתמש ומתי, איזו צורת שטיח תתאים לחדר ועוד. מצאתי את הספר הזה בדירה הראשונה שקניתי עם בן זוגי, דירת באוהאוס תל אביבית טיפוסית. הספר ריתק אותי, קראתי את כולו, הוקסמתי מהריהוט של פעם, מהאווירה, אפילו הפרסומות היו כל כך צנועות ומתוקות בפיפטיז. כמו גלויה מעידן אחר. תוכלו לקרוא על כך בפוסט הזה בחזרה לעתיד. שייכות - סוג של עקב אכילס אצלי. תמיד היו לי חברות קרובות וטובות, אבל לרוב לא מצאתי את עצמי בקבוצות. גם בתחום המקצועי, כיוון שהתחלתי מרקע של חידוש לקח לי שנים לבנות לעצמי רשת של מעצבות - קולגות. היום הרשת הזאת היא חלק מהמעצבת ומלבישה שאני, באותה מידה שהעבר שלי כמחדשת וינטאג' הוא משהו שבא איתי לכל פרוייקט. החיבור שלי לאנשים, לרגשות, לחומרים, לעצמי, האינטגרציה במח שלי בין מראה, תחושה ורגש, היא חלק גדול ממה שמנחה אותי בחיים. בתקופות הקצרות בחיים שבהן לא היה לי את זה , הרגשתי ריקה ואבודה. לשמחתי כבר הרבה שנים אני מרגישה מחוברת וזה פרייסלס בעיני. העיצוב האולטימטיבי בעיני וזה שאני הכי שואפת אליו הוא זה שבו הכל מתחבר. זה אושר גדול, הסינרגיה הזו. תודה דיקלה שהיית כאן עם העדינות והדיוק שלך, מינימליזם שגורם ללב שלי להתרחב. אתכן אני רוצה להזמין לבקר את דיקלה בבתים שלה, באתר, בבלוג שמלא בהשראה, באינסטגרם, בפייסבוק ובפינטרסט. וכמו בכל פעם אשמח לשמוע איפה הפוסט הזה תפס אתכן, על מה הוא גרם לכן לחשוב או להרגיש, גם דיקלה תשמח לקרוא. ואם אתן רוצות להתארח פה עם מחשבות על בית ועל רגש, תשלחו לי הודעה, יש מקום.

כל החודש גרדו לי האצבעות, ככה בין הים לבריכה, לתירס ולגלידה. כל החודש חשבתי על בלוגים שאני אוהבת, קפצתי לבקר בהם לראות מה חדש, שלחתי לעצמי תזכורות בווטסאפ ובניתי רשימה בראש. השאלה על מי אכתוב השנה, כמה בלוגים להכניס לרשימה, ואיך לעזאזל אצליח להוציא את הפוסט בזמן. הרי ה31.8 הוא התאריך הכי קשוח ביומן, אז לכתוב פוסט פירגונים, שדורש ממני להכין תמונות קאבר מושקעות, לתת תיאור קצר קולע ואישי וללקט לינקים וכל זה עם ילדה (מתוקה) בחופש. קשוח כבר אמרתי? אבל בלוגים אני אוהבת ממש ולפרגן גם. אז התיישבתי היום חג הראשון בספטמבר להשלים את המשימה ואני מגישה לכם את רשימת המומלצים שלי לשנת 2019. קבלו אותם: #1 art terminal אסתטיקה ונדודים - הבלוג של נועה בר-נס חלק מהכוח של הבלוגינג הוא הקהילה ונועה הייתה בין הראשונות שקיבלו אותי אל החבורה הזו, היא הייתה הנרשמת הראשונה לבלוג שלי ובמשך השנים התייעצנו וסיערנו מוחות יחד. בזכות הבלוג הרווחתי חברה. נועה מגדירה את הבלוג כבלוג מיוחד לאנשים מיוחדים. היא מספרת בו על אמנות ואמנים מהארץ ומהעולם, נסיעות, טיולים, זכרונות וסיפורים אישיים. יש לה נקודת מבט לא רגילה והיא מאפשרת להסתכל על הדברים מהצד באופן שונה ומסקרן. משהו לקרוא: לסחוט, למעוך, ללחוץ – אמנות השיבורי. 5 המלצות על ספרי ילדים, עם איורים יפים על מקומות רחוקים. אפשר לקפוץ לבקר את נועה גם בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. * #2 צילום מחולל שינוי – הבלוג של עדו לביא לפעמים עולם הבלוגים מרגיש לי כמו רשת של קורי עכביש, שמחברים בין ענפים של כמה עצים. את הבלוג של עדו פגשתי לראשונה בפוסט אצל תמרי סלונים-ליבס (אותה אירחתי אצלי ממש כאן), אחר כך גיליתי שגם את תמר האישה שאיתו אני מכירה בעצם כבר שנים דרך הבלוג שלה לשעבר, "הביתה". את ההפתעה גיליתי דווקה בפוסט ההמשך מאחורי התמונות – עיגולים של שמחה עיגולים של כאב (זו חברים, הפקה רצינית) בו עדו מציג, בנגיעה, את התפיסה שלו כפוטו תרפיסט, שמתחילה אולי במערכת יחסים עם תמונה אחת בת 23 שנים. הדבר סקרן אותי ושלח אותי בריצה לקרוא בבלוג שלו. משהו בכנות החשופה של עדו נגע לי בלב. משהו לקרוא: ימינה שמאלה והלאה וכאן ושם ובכל הכיוונים דברים שמצאתי במגירה. אפשר לקפוץ לבקר את עידו גם באתר בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. * #3 Fashion-tails: Cool Girl Magazine – הבלוג של לובה שרגא על הנייר מדובר בבלוג ביוטי שאין בינו לביני שום קשר, אבל במציאות שבה אני חיה התוכן הוא המלך ולובה היא המלכה של התוכן. היא כותבת על אופנה, צרכנות, יופי ועיצוב בכל כך הרבה חינניות וצבע. היא מביאה טרנדים ומגמות עכשוויות, מסבירה ומנמקת אותן באופן רענן ומדויק והיא לא מתנצלת לרגע על כך שהיא מתפרנסת מהבלוג. לובה, אני פשוט אוהבת אותך על זה. הבלוג שלך הוא כמו סוכריה צבעונית. העצמה נשית מעולם לא נראתה טוב יותר. או צולמה בתאורה מחמיאה יותר. משהו לקרוא: האם אני מפעילה עליכן מניפולציות כדי להרוויח כסף? אפשר לקפוץ לבקר את לובה גם בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. * #4 I'm on leave – הבלוג של נועה קליין נועה קליין משוגעת. באמת. אחרת אי אפשר להסביר את ההפקות הסופר מושקעות שהיא מרימה בבלוג. לא, לרגע אל תחשבו שהיא משוגעת, היא מדהימה. אני מקווה להפגש איתה לקפה יום אחד. חוץ מזה היא כותבת על החיים ועל המשפחה שלה ברגישות אין סופית. היא כנה ואמיתית ויפה. בחיי תסתכלו בתמונות. משהו לקרוא: האוצרות של אבא ואמא. .My Winter Wonderland אפשר לקפוץ לבקר את נועה גם בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. אל תפספסו את הסטורי. * #5 איך להרשים את חמותך – הבלוג של אפרת מוסקוביץ הבלוג של אפרת תופס אותך קודם כל עם השם (גאוני לא?), ומי שמכיר אותו מבפנים יודע שאת חמותה אין לה הרבה סיכוי להרשים ;) יש בו מרחבים פתוחים וירוקים, מעיינות והמון המון אוכל טוב. כמה ממתכוני הפליאו שלה הפכו לחלק קבוע בתפריט שלי ואני נהנית להכין אותם שוב ושוב. אני אוהבת להציץ בבלוג ולתכנן איפה לעצור לפני כל נסיעה לגולן ואני אוהבת במיוחד את ההומור שלה. הומור עצמי משופשף כזה. משהו לקרוא: בראוניז ללא גלוטן. ד"א תאכלו משהו לפני, כי הבלוג הזה יעשה אתכן רעבות. אפשר לקפוץ לבקר את אפרת גם בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. * #6 סימני דרך – הבלוג של נעמה מגשימת מתנות הבלוג של נעמה הוא מקום של ילדות. כמו שהייתה לנו פעם לפני עידן המסכים, לפני שהתבגרנו ואיבדנו את התמימות והוא מוגש כשירות לציבור עם המון רעיונות יצירתיים, נגישים, מצולמים וכתובים היטב. יש בו אוספים, יצירה, משפחה, חברים וקרבה. זו מתנה אמיתית שיוצאת מהמסך ומגישה לך חופן של פופקורן חם, מלוח ודביק בריח של זכרונות ילדות. מומלץ אפילו יותר להורים. משהו לקרוא: יומני הטבע של אבא. הקליידוסקופ של החיים: סיפור קהילתי עם סוף מפתיע. אפשר לקפוץ לבקר את נעמה גם בבלוג, בפייסבוק ובאינסטרגם. * ויש לי בקשה קטנה, ספרו לי הבלוגים שאתן הכי אוהבות, תמיד יש לי מקום לעוד. אלה ההמלצות להפעם, נפגש בשנה הבאה.

סוף השנה והגיע הזמן הזה להגיד תודה. כדי שתוכלו לצאת גדולות, הכנתי הדרכה להכנת כרטיסי ברכה DIY יצירתיים ומושקעים, אתן צריכות רק למלא אותם במילים טובות. אז, מה צריך? בריסטול עבה או נייר אקוורל שקונים בחנויות יצירה אחד שישמש לרקע לדוגמת הציפור ובריסטול שני מלבני בגודל של הברכה שנרצה ליצור. אם רוצים ברכה נפתחת, נקפל את המלבן באמצע. נייר קראפט, שהוא בעצם נייר עטיפה חום שאפשר לקנות בכל מכולת. צבעי מים עיפרון מספריים ודבק נייר A4 לבן ומדפסת להדפיס בה את השבלונה. לשידרוג פאנצ' בצורות שונות. (אני השתמשתי בפרפר ולב, יש תמונות בהמשך.) נו, ומה עושים? צובעים את הבריסטול בצבעי המים כך שיווצר רקע צבעוני על כל שטח הדף, מחכים בסבלנות עד שיתייבש. מדפיסים את השבלונה, אני הכנתי צללית של ציפור על ענף אבל אפשר לצייר כל דוגמה שרוצים. גוזרים את הדוגמה מהדף ומעבירים אותה לבריסטול הצבוע בצבעי המים. פשוט מניחים את הדוגמה שגזרנו על גבי הבריסטול, בעזרת העיפרון מסמנים את קו המתאר. עכשיו אפשר לגזור את הצללילת מהדף הצבוע ו-קיבלנו ציפור מקסימה בכל צבעי הקשת. לוקחים את נייר הקראפט ומדביקים אותו על קרטון בגודל הכרטיס שנרצה להכין, אפשר גם לקחת כרטיס ברכה שכבר יש בבית והדביק עליו את הנייר. (לי יש חבילה שקיבלתי פעם כשתרמתי לאיזו עמותה בקופה באיקאה). כדי לתת לו עוד עניין ועומק אפשר לקמט את הדף, ליישר ואז להדביק על הקרטון. נוצרת טקסטורה מקומטת מדליקה, לפחות לדעתי. בכל אופן, עכשיו אחרי שסיימנו ליצור את הרקע, אפשר להדביק את צללית הציפור על כרטיס הברכה ולקשט מסביב בלבבות ופרפרים. אני הוספתי כיתוב בעזרת חותמות דיו. כזו אני, מודעת למגבלות שלי. ככה מתחילים, צבעי מים, מכחולים ונייר חלק. ככה זה נראה אחרי שצבענו פיזרנו טיפטפנו צבע על הנייר כולו. כמה שיש יותר בלגן על הנייר התוצאה תיהיה ותר מעניינת. רקע מושלם ליצירה. נייר צבוע כולו בצבעי מים. כשמשתמשים בנייר אקוורל, שמסוגל לספוג המון מים וצבע נוצרות דוגמאות נהדרות. אני ממליצה להשקיע בו עוד כמה שקלים בחנויות יצירה. הדפסנו את הדוגמה, צללית של ציפור על ענף. עכשיו הגיע הזמן לגזור. מניחים את הצללית הגזורה על רקע צבעי המים ומסמנים את הדוגמה. צללית של ציפור מצויירת בעיפרון על רקע של צבעי מים ושוב גוזרים. דוגמת הציפור שנגזרה על רקע נייר קראפט חום. אפשר ליצור טקסטורה נוספת אם מקמטים את נייר הקראפט ומיישרים חזרה. הציפור על רקע הגירסה המקומטת של הנייר. יוצרים צורות בעזרת פאנצ'. גם את הפאנצ'ים השונים אפשר לקנות בחנויות יצירה. כיף מאוד לעבוד איתם ואני תמיד מוצאת להם עוד ועוד שימושים. כמו למשל קייטנת יצירה יום שני - פרפרים. שי עוזרת לי להרכיב את כרטיסי הברכה, הוכחה לכך שאפשר גם עם הילדים. אפשר להוסיף כיתוב בעזרת חותמות דיו. אני כתבתי תודה. וזה כרטיס הברכה המוכן. קובץ PDF להדפסה. צללית של ציפור על ענף. וכמו שקורה תמיד, (עשיתי את זה גם פה DIY לוולנטיין דיי) אחרי שהכנתי דבר אחד, נשארים לי חומרים ואני ממשיכה לשחק, גזרתי דוגמאות של פרחים מהנייר הצבוע, אגרטל מנייר אטיפה עם דוגמה גיאומטרית וסידרתי אותן יחד. מה אתן אומרות, תכינו גם? משחקת במגזרות נייר. תמונה של פרחים באגרטל מחתיכות נייר צבעוניות. וקצת יותר מקרוב, תמונה ממגזרות נייר. חלקים צבעוניים שמתחברים יחד.

"כאשר ההשראה לא באה אליי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך." - זיגמונד פרוייד לאחרונה הבנתי את הדבר הזה שפרויד מדבר עליו, צריך לצאת החוצה ולפגוש את ההשראה בחצי הדרך, לפתוח לה את הדלת והזמין אותה להיכנס. בחיפושי אחריה הגעתי לשתי סדנאות שונות אצל שתי מורות שונות, המחנה המשותף בניהן הוא שמקורן באמנות יפנית וששתיהן עוסקות בפירוק והרכבה מחדש. דבר שביקשתי לעצמי בלי לדעת על כך. גילית שאני חיה במעגלים ובכל כמה זמן (בערך כל שלוש שנים בשעון קרן הפנימי) מגיע זמנו של מעגל אחד להסגר ומעגל חדש להיפתח. אני חווה את הסגירה כהרס וחורבן ובכל פעם מחדש עומדת ומחכה לסימן שאני אכן הולכת להבנות מחדש. בכל פעם מחדש אני לא בטוחה שזה יקרה, אולי הפעם אשאר מפורקת ולא ימצא הדבק שיאחה אותי מחדש. הדבק מגיע בכל פעם מתוכי, כי אני היא הדבק. סדנת קפיצת הדרך – לאורה מרים, בהשראת אמנות הבורו. אמנות הבורו Boro (ביפנית סמרטוטים) התפתחה ביפן כדרך להטליא ולתקן בדים שנקרעו. פשוטי העם בחלק הצפוני הקפוא של האי יצרו אותה כדי להשתמש בכל חוט וסיב שהיה ברשותם, כצורך הישרדותי. באמנות הבורו יש לא פחות כבוד לחור מאשר הכבוד לבד. וזה לכשעצמו מאוד יפני. ומאוד מעורר השראה. בעבודת הבורו משתמשים ברצועות בד בגדלים שונים, אורגים אותן בדוגמת שתי וערב ומחברים בהמון תפרים פשוטים. כך נוצרות פיסות בד שלמות, מרובות שכבות ועומק. דוגמה לקימונו עתיק שנוצר בטכניקת הבורו. התמונה מכאן. בורו עכשווי. התמונה מכאן. דוגמה להטלאה עכשווית בהשראת אמנות הבורו. התמונה מכאן. הגעתי לסדנה של לאורה אחרי שקראתי טקסט שכתבה בפייסבוק, משהו פשוט התחבר לי, היה לי ברור שאני חייבת לנסוע ולפגוש את הגישה שלה, חיבור עדין בין רוח לחומר, הזימון של רוח אל החומר, יצירה של חפץ כוח, קמע אישי, עשויי מבדים וחוטים קושר בתוכו חלומות ומאוויים. ממנה למדתי שהמילה קמע בארמית פרושה קשר. כמה יפה וסימבולי. העבודה מתחילה בעצם בפרימה ופרוק, קריעה של פיסות בד ופרימת החוטים בקצוות ואז סידורן וחיבורן מחדש בדרך שבה אני מוצאת לנכון. בדרך שבה נוצקת לתוכן כוונה, רצון, כוח. כוח של יצירה. כמה תמונות מהסטודיו של לאורה באביאל שימו לב לעדינות של העבודות שלה. תוך כדי עבודה, בסטודיו של לאורה. בתחילת חודש דצמבר ביתי שי עמדה בפני ניתוח, השני במספר, שגרתי בשביל הרופא שלה אבל מאוד לא שגרתי בשבילי. החלטתי ליצור לה שמיכת ריפוי (אז עוד לא הבנתי שאני הייתי צריכה ריפוי. היא חזקה ובריאה ומלאה בצחוק וחיים.) וככה אני מוצאת את עצמי, יושבת על ספה, שמיכת הפליז הקטנה מונחת על ברכי ואני רוקמת. עם כל תפר ותפר אני לוחשת אל הבד "תהיי בריאה" תהיי בריאה ילדה שלי. מחברת יחד רצועות ארוכות של בדים בצבעים רכים וורדים ותכולים, כמו הלב והעיניים שלה. מאז הפכה הטכניקה הזו למקום הבטוח שלי, אני יוצרת שמיכות קטנות ורכות, מכסות את הפחדים מחממות את האומץ. עוזרות לי לתת מקום לחלומות. אני אוהבת את האפשרות ליצור ככה בכל מקום, כל מה שאני צריכה זו קופסת כלי תפירה קטנה ושמיכת הבד, אני לא מחויבת לעבודה על שולחן ויכולה ליצור בשעות של הפוגה. המשכתי לעבוד בבית, החבאתי לעצמי מסרים בין התפרים. כמה מהעבודות שלי נהנות מהשמש והנוף מחוץ לבית. עוד על לאורה בדף הפייסבוק שלה, באתר ופוסט שהייתי שמחה שתקראו מהבלוג של לאורה: צפונה אל הלא נודע - על הרוח המגולמת בחומר, כוונה שבלב וחפצי כוח. סדנת קולאז' בהשראת אמנות הקינסוגי - אביטל בר און איזקוב. אמנות הקינסוגי Kintsugi התפתחה ביפן כאשר שוגון, מצביע צבאי יפני, רצה לתקן ספל תה שנשבר. באותה תקופה ספלי התה נוצרו במיוחד עבור כל משפחה, הם עברו בירושה ונחשבו לחפץ חשוב ובעל ערך, מאחר ששמשו לטקס התה. לאחר ששלח את הספל לתיקון בסין והתאכזב מהתוצאה הוא פנה אל אמנים מקומיים ואתגר אותם לתקן את הספל בדרך שתיתן כבוד ויופי לסדקים. האמנים תיקנו את השברים בעזרת שרף ובו ערבבו אבקת זהב, התוצאה המהפנטת משמשת השראה לאמנים עד ימינו. דוגמאות לעבודות קינסוגי. התמונה מכאן. הקסם של הקינסוגי. התמונה מכאן. הכלים מקבלים פרשנות חדשה, ע"י פירק והרכבה מחדש. התמונה מכאן. גם אביטל, בדומה לשוגון, חיפשה דרך לתקן כלי אהוב שנשבר שהיה של אמה וחיברה אליו את אמנות הקולאז' בה היא יוצרת. גם כאן העבודה מתחילה בפירוק, ועוד איזה פירוק. בחרתי לי צלחת פורצלן יפה ועדינה ושברתי אותה בעזרת פטיש כבד. אין דרך אחרת, הדרך אל היופי עוברת דרך שבר וכיעור. אחרי השבירה מגיע הזמן לחבר מחדש, אפשר לחבר כמו פזל וליצור את הצלחת מחדש או לבחור לתת לה צורה חדשה. אני בחרתי לרפא את הצלחת, פאוזה לרגע: לרפא כלים הוא ביטוי אמיתי שארכאולוגים משתמשים בו כאשר הם בונים מחדש כלי מחרסים שנמצאו בחפירה. זו עבודה עדינה שדורשת סבלנות ונחישות. משהו בי ביקש לרפא את הכלי, רגע אחרי שהורדתי לו פטיש בראש. קונפליקט פנימי שכזה. כאן נכנסת אמנות הקולאז' את העומק והבנייה מחדש יצרתי בעזרת קרעי תמונות ודפי עיתון. אני אוהבת קולאז'ים ומרבה להשתמש בטכניקה הזו ביומני האמנות שלי, אבל לעבודה בתלת ממד יש קסם מיוחד משל עצמה. צללתי לתוך התמונות והחיבורים ואז מגיע השלב המהנה באמת, ציור קווי זהב על גבי הסדקים וסימני השבר. עלתה בי המחשבה, הלוואי ומישהו היה צובע בזהב את הצלקות שלי, כמה חמלה יש בפעולה הזאת. אולי בסופו של דבר, זה התפקיד שלי. העבודה בסטודיו של אביטל, איזה מקום יצירתי. מכאן הכל התחיל, כלי אהוב שנשבר, ירושה משפחתית שאביטל לא יכלה לשחרר. מצד אחד הכלי קיבל חיים חדשים, מהצד השני רואים את הצלקות. עבודת הקינסוגי שלי מרגישה בבית. עוד על אביטל בדף הפייסבוק שלה ובאתר בו היא מציגה את עבודות האמנות מעוררות המחשבה שלה.

הפורמט בית, רגש, בלוג, נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. והאם אפשר לשים את האצבע על המקום המדויק שבו נמצא התפר שבין האישי למקצועי? כחלק מהאבולוציה של הבלוג אני פותחת את הפורמט למה שאני קוראת נשות השראה, נשים שיש להן קשר הדוק לתחום העיצוב והלייף סטייל, שעוסקות בהשראה ובהבאה של הרמוניה ויופי (פנימי וחיצוני) לסביבות החיים שלנו. יהיה מעניין לראות לאן עוד תיקח אותי הדרך. וכשאני חושבת על נשות השראה, תמרי היא הראשונה שעולה לי לראש, כל מה שהיא עושה היא עושה בתשוקה. הבלוג שלה הוא דוגמה בשבילי לחיבור בין אישי למקצועי וקיבלתי ממנה חיזוקים לדרכי כבלוגרית שרגשו וחזקו אותי מאוד. תמרי, רשות הדיבור שלך. אני תמרי סלונים ליבס פעם כשהיו שואלים אותי מי אני ומה אני עושה בחיי, הייתי עונה שאני תמר, מעצבת אופנה. שנים רבות שאני לא מעצבת אופנה מבחירה שלמה ותמר הפכה לתמרי. ובין שני השינויים האלו התרחש ועדיין מתרחש לו מהפך חיים. מעצבת בנשמתי בכל דבר שאני עושה או נוגעת בו בחיי. בת ארבעים ותשע, אישה וילדה בכל הווייתי וקיומי, אמא לשלוש מתנות חיים, בן חייל ושתי בנות, בת 14 ובת שמונה וחצי. הפכתי לבלוגרית לפני ארבע שנים כשפתחתי את הבלוג tamariandme.com בלוג אישי שהתחיל כבלוג על עיצוב ולוחות השראה ומהר מאוד הפך לבלוג אישי מאוד, המספר את סיפור חיי דרך השראה- מילים -זיכרונות -ותמונות. בלוג שמלווה אותי עד היום בתהליך שאני עוברת, ומוגדר כיום כבלוגותרפיה. מהבלוג נולד לי עסק -Tamari and me וכששואלים אותי אם יש לי תחביבים אני עונה שכל מה שאני עושה בעסק אלו גם האהבות הכי גדולות שלי בחיים. כתיבה, צילום ואנשים. אני עוסקת בחזון ובהשראה בסדנאות שאני מנחה של לוחות השראה וחזון. הסדנה היא מרחב מכיל ומחבק למצוא ולחזק את כל מה שנמצא בתוכנו ולפעמים במהלך החיים לא עבר עיבוד, או הלך לאיבוד. בסדנאות אני מלמדת אנשים ובעיקר נשים לדבר בתמונות ובמילים את מראת הנפש שלהם. אותה מראה יקרה שמכילה בתוכה את החלומות, את השאיפות, את החזון. את העתיד שנרצה לנוע לעברו בכלים היקרים שיש לנו כבני אדם. לוח חזון בסופו של דבר הוא כלי עבודה מרתק, שלנו למול עצמנו. לצד זה אני מדריכה ומרצה על רשת ה- Pinterest מלמדת אנשים לבנות בתמונות את סיפור העסק שלהם לצד הסיפור האישי. מעל שנה שאני מרצה את הסיפור שלי בהרצאה שנקראת: נעצים אדומים. נמצאת בעולמות מקבילים... מנהלת קהילה נפלאה בפייסבוק, מכורת אינסטגרם ופינטרסט, אבל הכי אוהבת אנשים בעולם האמיתי. נושמים, מחבקים, כאלה שאפשר לגעת בהם, להתבונן עליהם, ללמוד מהם ולהקשיב להם. לא מזמן נסעתי באוטו עם הבת הקטנה שלי והיא אמרה לי שהיא אוהבת את הבית שלנו. ביקשתי שתסביר לי מה היא מרגישה כשהיא אומרת את זה. "חם ונעים אצלנו, מרגישים את זה כשנכנסים אלינו הביתה, לא יודעת להסביר בדיוק...". בהמשך הנסיעה עברנו ליד בית ישן מאוד במושבה שבה אנו גרים ושאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לגור בו, התגובה הראשונה שלה הייתה לא. שהוא ישן, שהוא עושה לה עצוב. הסברתי לה שלכל בית שלא נגיע בחיים התחושה הזו של הנעים והחם תמיד תהיה. גם אם זה יהיה איגלו אי שם, או הבית הישן שראינו. התחושה הזו היא בזכות מי שאנחנו, כל השאר זה רק ארבע קירות. עברנו כמה שנים מאוד לא פשוטות כשהמילה בית מאוד נוכחת בהן ביום יום שלנו. לפני הבית הנוכחי גרנו בבית שבנינו לבד, בית חלומות גדול ומעוצב שתכננו במשך כמה שנים עד הוא יצא לפועל. נשמתי היתה שם בכל חפץ ורהיט. מעולם לא סיימנו אותו וגרנו בו שבע שנים. משהו בו היה חסר לי, בעיקר את עצמי. את הבית שאני גרה בו היום עם ילדיי קניתי מן המוכן, ומהרגע הראשון התאהבתי בו. אני עובדת מהבית כך שאני מבלה בו לא מעט, הלב שלי כאן, הסטודיו, החפצים האהובים שלי, אני וילדיי מחוברים אליו בקשר מאוד מיוחד. בית בשבילי זו הרוח של אלו שגרים בו. תדר. דופק הלב. לפעמים גם מוניטור על שקט, נייר הלקמוס למי ולמה שאנחנו. כשאני רואה בנאדם אני יכולה בשנייה לדמיין ולהרגיש את הבית שלו. את הריחות, את הצבעים, את הריהוט. בדרך כלל אני לא טועה. כשאני מגיעה לחדר במלון אני מיד מחפשת משהו שייתן לי להרגיש שם בבית שלי. כוס מים עם כמה פרחים שאני מוצאת בחוץ, מזיזה חפץ או רהיט למקום אחר. פותחת חלונות... לא הרבה יודעים עליי אבל אני מאוד אוהבת לסדר ולעצב מחדש לאנשים את הבית. "למחדש" אותו. אני מתה על זה. לעצב יש מ - יש. להזיז רהיטים, למסור ולמיין חפצים מיותרים, להביא חפצים ממקום אחר בבית וליצור מהכל משהו חדש, מכל מה שכבר היה שם לפני. זה קסם בעיני. אני עושה את זה לא מעט בעיקר לחברות טובות שמבקשות ממני ונהנית מכל רגע. סיפוק עצום. אני סוג של מעצבת פנים בארון. מקצוע שמעולם לא הייתה בי תשוקה ללמוד אותו, אבל נוגעת בו בדרכי שלי, כשזה מרגיש לי נעים ונכון. תמונות של בית, הבית הפרטי של תמרי. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. רגש עבורי זו מילה מניעה ומתניעה. אני רגישה, מתרגשת, רוגשת, מרגישה. זו מתנת החיים שלי. מונעת מרגש כמעט בכל דבר שאני עושה בחיי החל מלהכין סנדוויצ'ים בבוקר לילדים שלי ועד לכל דבר שאני עושה ונוגעת בו. רגש זה מכלול היותי, המיקרוסקופ והטלסקופ. הרגש מ נ י ע בי את הסקרנות לבחון ולחקור את הדברים הקטנים ביותר, הקרובים ביותר וגם את הרחוקים ביותר. ובאותה נשימה מ ת נ י ע בי את התשוקה לעשות דברים בחיי. הרגישות שלי היא כלי חשוב ומשמעותי בסדנאות שאני מעבירה ובכל שאר הדברים שאני נוגעת בחיי שסובבים רובם ככולם סביב אנשים. תמונות של רגש. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. מחברת חיבור מכיתה ה'. שומרת אותה עד היום. ברור שזו הייתה המחברת שהכי אהבתי והמקצוע שהכי חיכיתי לו במערכת השבועית. לא מזמן אני מדפדפת במחברת הזו ומוצאת שם מילה שכתבתי בטוש כחול על חצי עמוד: ה ש ר א ה. זה היה לפני ארבעים שנה. לא בטוחה שידעתי אז עד כמה המילה הזו משמעותית וחשובה בחיי, אבל כנראה שבכל זאת הרגשתי אותה. כתבתי אותה שם ואני רק בת תשע. השראה זו מילה שאני מחוברת אליה מהרגע שאני מתעוררת ועד שאני הולכת לישון. מילה שמאפשרת לי לברוא וליצור, להביא דברים לכדי מעשה, לייצר תהליכים. היא נמצאת בתוכי ולכן היא נמצאת בכל מקום שאהיה בו. אני מקבלת השראה מאנשים שאני פוגשת, ממילים שנאמרות לי, ממגע, מאבן שנתקלתי בה בדרך לחנייה, ממזג האוויר, מזיכרון שנזכרתי בו, מסרט משראיתי. הגוף שלי מרגיש מיד אם זה עושה לי משהו או לא. ברוב המקרים זה מתורגם מיידית לכתיבה או לצילום, אני מתעדת את זה כשזה עוד "טרי". תמונות של השראה. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. זיכרון. אחת ה-מילים שלי. בשנים האחרונות הבנתי שזיכרון (כל זיכרון) יכול להפוך דרך כל כלי שנבחר בו (במקרה שלי זה כתיבה ותמונות) להשראה חדשה שממנה ינבטו זיכרונות חדשים. זיכרון זה טריגר לכל כך הרבה דברים, הוא מפעיל אותנו וגם אנשים אחרים ברגע שנשתף אותו הלאה. היופי בזיכרון שהוא רק שלנו ולנו הבחירה אם לשמור או לספר אותו. מה שווים הזיכרונות, זה כבר במילא קרה, אני לא זוכרת כלום, אין לי זיכרונות, אל תחיו בעבר ועוד כל מיני משפטים שגם אני פעם הייתי אומרת... לכולנו יש זיכרונות. נקודה. למדתי בשנים האחרונות כמה הם יקרים וחשובים, כמה ערך יש להם, זיכרונות זה האוסף הכי יקר שיש לנו. המילה שלי לזיכרון היא פרספקטיבה. הזיכרונות שלנו יקרים מאוד אך ההתבוננות עליהם חייבת להיות בראי הזמן. "לא לחיות בעבר". לחיות בהווה ולהסתכל על הזיכרון ממקום של כאן ועכשיו. תמונות של זיכרון. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. שייכות עבורי אלו שורשים. רילוקיישן מעולם לא עשה לי את זה. לא רואה את עצמי באף מקום אחר בעולם, רק לפרקי זמן קצובים (שנה בניו יורק למשל). אני מחוברת מאוד לארץ הזו, גדלתי וחונכתי מגיל צעיר לאהבת הארץ והמדינה, ישראלית וצברית גאה, הורי שייכים לדור תש"ח שהקים את המדינה הזו. אני מרגישה שייכות למשפחה שלי, לחברות, לבית, לאדמה... ועדיין יותר מהכל ולפני הכל אני מרגישה שייכות לעצמי. אלו השורשים הכי חזקים שלי. תמונות של שייכות. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. המילה של חיי היא אהבה, תמיד הייתה ותמיד תישאר. אבל הפעם בחרתי במילה- מילים. אני אישה וורבאלית בהארד קור ומהיום שלמדתי לדבר, לקרוא ולכתוב התאהבתי במילים, הבנתי שמילים הן דבר גמיש ואינסופי. אפשר לדבר אותן, לכתוב אותן, ללוש אותן, להקשיב להן, לחבר איתן חיבורים, לפגוש דרכן אנשים, לעצב איתן חיים, לבקש בקשות, לעשות מעשים ולהגשים חלומות. הן התדר החזק שמניע את העולם. מילה יכולה לבנות ולהרוס עולמות שלמים, יש לה כוח בלתי נתפס. הייתי פטפטנית לא קטנה בילדותי, אך לצד זה תמיד אהבתי ואוהבת עד היום להקשיב, לילדים, לאנשים לבע"ח, לטבע, לעצמי. מילים מחברות אותי לכל דבר בחיי, הן ההשראה הכי גדולה שלי. גם מילים שלא נאמרות בקול רם, מילים שהן עמוק פנימה. תמונות של מילים ומילים של תמונות. צילום: תמרי סלונים ליבס. כל התמונות מפרופיל האינסטגרם של תמרי tamariandme. תודה תמרי, שהתארחת פה עם הבית שלך, שהוא ממש (כמו בקלישאה הידועה) אצלך בלב, את לוקחת איתך לכל מקום את המילים והרגש ואיזה כבוד זה בשבילי לתת להן בית בפוסט הזה. תקפצו לבקר את תמרי בכל הבתים הווירטואליים שלה פייסבוק, אינסטגרם, פינטרסט וכמובן בבלוג, המון השראה מובטחת. כמו תמיד, אשמח שתספרו לי על משהו קטן שהתחברתם אליו מהדברים של תמרי, איפה הפוסט הזה תופס אתכן ועל מה הוא גרם לכן לחשוב. ואם אתן רוצות להתארח פה עם מחשבות על בית, זה ישמח אותי מאוד.

איך הכל התחיל ומה זה בכלל עיצוב מבריא? לפני יותר משלוש שנים הגעתי לפגישה עם אישה, היא ספרה שיש לה סרטן בחיים, שהיא לא מתכוונת לתת לו להרגיש בבית אצלה בגוף. שהיא תראה לו בנימוס את הדלת. ובמקביל היא תבנה לעצמה בית הבראה, מקום להבריא ולחיות בו מוקפת בהרמוניה ויופי. הרגשתי כאילו מישהו היכה בגונג מעל הראש שלי, "אני. אני אבנה לך את בית ההבראה הזה." היא הסתכלה עלי, ראתה את הדמעות בעיניים, ונתנה לי לבנות לה בית, בצלמה. תמונות מבית ההבראה של עידית צילומים: הגר דופלט מאז פגשתי נשים בדרך, כל אחת מהן נתנה לי תובנה, חידדה לי איזה חלק במתנה הזאת, עיצוב מבריא. פגשתי אישה שנפרדה מבעלה, הייתה לה דירה שכורה קטנה ופשוטה, יחד יצאנו להפוך אותה לבית. בית מעצים לחגוג בו את העצמאות, הכוח והייחודיות שלה. בית שמלא ברקמה, בחכמה עתיקה, בלחישות של כשפים ובדורות של נשים שרוקדות יחד מול ירח מלא. כמה חודשים אחר כך היא חזרה הביתה מהרבנות וידעה שיש לה מקום, לבחור בו בעצמה. ללמוד איך מתחילים מחדש. אישה אחת חלמה בית צילומים: ענבל נהיר פגשתי אישה שאיבדה בית בפינוי גוש קטיף, זקופה וגאה. שהרגישה שבניית בית משלה הוא משימה טעונה. היא הרגישה מרוחקת, חסרת אמון לא מחוברת רגשית. דיברנו על הדרכים להטעין משמעות בבית החדש, להפוך אותו לשלה. הרבה חמלה הייתה בשיחה הזאת. בבית, בסופו של דבר היו המון צבע, לא דווקא באופן שהיינו חושבים שמתאים, ואבן משתלבת, חומרית וחמה. וצלילים של חליל נישאים ברוח. פגשתי אישה בשליש השלישי להריון, שידעה שהיא הולכת ללדת בבית אבל הרגישה שחסר לה חיבור. שהיא לא מרגישה שהבית מבטא את האישיות שלה ושל המשפחה שלה, היא סיפרה לי שהם אוהבים לצאת לטבע, לייבש פרחים, לעשות קומפוסט, ואיפה כל זה בבית שלהם? יצאנו לגינה ואספנו ענפים כדי להשלים את העיצוב. פגשתי גם אישה שהמילים עיצוב מבריא פשוט דיברו אליה, באיזה שהו רובד, רגשי מעומעם. היא ידעה שחסר משהו, לא בדיוק ידעה מה. הסברתי שלעתים החיבור מגיע מהיצירה, מלקיחת האחריות על עצמנו. תוך כדי בחירת דברים פשוטים כמו שטיח ווילון מתחיל להיווצר חיבור. לפעמים צריך לעמוד כמה שעות על סולם כדי שהמקום יהיה מושלם. forest- original art place דיברתי עם אישה ששאלה אותי בחיוך, "אפשר רק עיצוב? בלי ה-מבריא?" "בטח" עניתי "אני אוהבת עיצוב." לא תמיד צריך לשים תוויות על על דבר, לפעמים זה מספיק להרגיש. ולתת לדברים להיות מה שהם כבר. שינוי שמתחיל מבחוץ ואולי הכל התחיל לפני המון שנים, ברצון שלי לתת ביטוי חיצוני לשינוי פנימי, ניסיתי להסביר במילים את הרעיון שלי אבל היו לי רק שאלות. (אותן אפשר לקרוא בפוסט הזה מה זה עיצוב פנים מבריא? ) אבל היה לי זיכרון, התחושה הזאת שעשיתי קפיצת גדילה, שהשתניתי, אבל מבחוץ נראיתי אותו הדבר. האנשים הקרובים אלי לא יכלו לראות את השינוי, הם התייחסו אלי בדרך שבה היו רגילים תמיד, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו חיצוני שיגבה את השינוי, כמו תספורת או מלתחה חדשה, אבל לא היה לי אומץ. אז לא ידעתי שיש דבר כזה סטיילינג אישי, התחלתי לבד, בעדינות להראות שאני אחרת. זה עודד אותי להמשיך ולהתקדם, חיזק אותי להיות יותר מי שאני. הבנתי ששינוי חיצוני משפיע על הפנימי ולהפך. התחלתי להשתמש בביטוי עיצוב מבריא כי הוא סימל בשבילי את הדרך הזאת, שדרך אמנות ואסטתיקה תומכת בשינויים שעוברים עלינו. כשלמדתי אדריכלות (בויצ"ו חיפה לפני כמעט מיליון שנה) דיברו איתנו על המעטפות, הגוף הוא המעטפת הראשונה שלנו, הבגדים היא השנייה. אחריה הבית שלנו, ואחריו השכונה, המרקם האורבני כלומר העיר או היישוב שבו אנחנו חיים. כל אחת מהן מקיפה אותנו בדרך שונה, מעניקה לנו חיבור, הגנה שייכות. רחוב מסויים יכול לגרום לנו לתחושת ניכור מטרידה ורחוב אחר לתת לנו חיבוק עוטף. אם נדע לתכנו את הסביבה שלנו נכון נוכל להנות מהרווחה של סביבה מחבקת. בהמשך קראתי מאמרים על ההשפעות הפסיכולוגיות של אדריכלות, ההשפעה של תאורה, אור טבעי, ארגונומיה וחומרים על התחושות שלנו. כל אחת מאיתנו יודעת יש מקומות שמיד גורמים לנו להרגיש בבית, שמושכים אותנו להשאר בהם. המידע הזה ישב באיזו מגרה אצלי בראש או בלב עד הרגע הנכון לצאת החוצה. ועכשיו זה הזמן.

בואו נשים את זה על השולחן כבר מעכשיו, יום האהבה הוא באמת סתם תירוץ כדי ליצור משהו מתוק עם לבבות. עכשיו כשאין מניע נסתר אפשר לעבור לחלק הכייפי. היצירה. רציתי להכין שרשרת לבבות שיכולה להיות קישוט מקסים לקיר מבד שעוונית ששכב בתחתית במגרה, תוך כדי עבודה עלו לי עוד כמה רעיונות. זה תמיד ככה, אני מוצאת חומר שמוצא חן בעיני ומתחילה לשחק. שרשרת לבבות קישוט לקיר מה צריך? שעוונית בדוגמת תחרה (אפשר לקנות בחנויות של מוצרים לבית) או כל בד אחר שיש בבית, כדאי להשתמש בבד עבה שלא נפרם בקלות. מספריים מחט וחוט אדום איך עושים? גוזרים לבבות בכל מיני גדלים מהבד. הם לא צריכים להיות זהים בגודלם, אני חושבת שהמראה החופשי והלא מושלם מוסיף לקסם. תופרים את הלבבות זה אחר זה בעזרת חוט ומחט ויוצרים שרשרת. את השרשרת אפשר לתלות על הקיר או החלון. שרשרת דגלונים משעוונית בדוגמת תחרה מה צריך? שעוונית בדוגמת תחרה (אפשר לקנות בחנויות של מוצרים לבית) או כל בד אחר שיש בבית, כדאי להשתמש בבד עבה שלא נפרם בקלות. מספריים סרט אלכסון שקונים בחנויות יצירה סרגל וטוש לסימון דבק לבד (למשל גוטרמן) איך עושים? מסמנים וגוזרים משולשים מהשעוונית, ומדביקים אותם בשורה על סרט האלכסון, מדביקים על חצי מרוחב הסרט ומקפלים וכך נוצרת סיומת מסודרת ונקייה. ופה הגעתי לרעיון הנהדר ממש, שרשרת בדוגמת עלים שיכולה לעבוד נפלא בפני עצמה או כחלק משרשרת הדגלונים. אמרתי כבר בהתחלה שהלבבות היו רק התירוץ. אז, מה צריך? בד לבד בצבע אופ-וואיט מספריים סרט אלכסון דבק לבד (למשל גוטרמן) איך עושים? גוזרים עלים בצורות שונות מהלבד, אפשר ביד חופשית או להיעזר בדף השבלונות שהכנתי, מסדרים אותם בשורה וכשמרוצים מהעיצוב מדביקים לסרט האלכסון. מתקבל קישוט קיר פשוט ואלגנטי, אני עפתי על התוצאה, היא מקשטת לי את פינת האוכל. מקווה שגם אתן.

הפורמט בית, רגש, בלוג, נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי. בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים. מוכנות? מתחילים. ליאת בלזר היא אישה צבעונית, חזקה, רגישה וקורעת מצחוק, באמת היא פשוט מצחיקה. תכנסו לבלוג שלה ככה אני ותראו. היא דמות מאוד מוכרת בתחום העיצוב בארץ וזאת בזכות חדשנות, מקוריות וצבע, זה שמשתלב בעיצובים שלה וקורן מהאישיות שלה. שמחתי מאוד על ההזדמנות להכיר אותה יותר מקרוב ולהביא פה חלק מהצד האישי שלה. ליאת ניר בלזר, אמא לארבעה (שלושה בנים ובת). עוסקת בתכנון ועיצוב פנים כ-15 שנה. מרגישה שמתפתחת יחד עם הבתים שאני מעצבת. לכל אורך חיי עסקתי בתחומים שאינם נוגעים בעיצוב אך תמיד הקפדתי על אסתטיקה סביבי. היה לי הכי חשוב בעולם להקים לעצמי משפחה ולא הייתה בי שום אמונה שאני יכולה לעסוק בתחום העיצוב באופן מקצועי. התמוטטות חברת ההייטק שבה עבדתי בשנת 2001 טרפה עבורי את כל הקלפים ו"הכריחה" אותי לחשוב מחדש על "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה". עם המון תמיכה ועידוד מבן הזוג שהאמין בי יצאתי לדרך חדשה שאני מברכת עליה בכל יום מחדש. צילום: מאיה חבקין. בית עבורי זה מבצר. מקום שמכיל אותי ומקבל אותי כמו שאני. בית עבורי זה המשפחה המופלאה שיצרתי לעצמי. זו שחלמתי עליה בימים בהם הייתי ילדת מפתח . בית זה קירות מלאים בשמחה ורגעי אושר של נסיעות, חוויות, פיסים אהובים שליקטתי ממקומות נידחים יותר ופחות בעולם. בית זו תבנית שהכי משקפת את מי שאני על כל גווניי. בית בעיצובה של ליאת ניר בלזר. צילום שי אפשטיין. בית בעיצובה של ליאת ניר בלזר. צילום שי אפשטיין. .בית בעיצוב ליאת ניר בלזר. צילום שירן כרמל אני טיפוס רגיש. יותר מדי אפילו. כזו שבוכה כשרואה מפגשים של אנשים בשדה התעופה או חופות (עם אנשים שזרים לי לחלוטין). אני חייבת סביבי אנשים חמים וחייכניים, כאלה שיודעים לתת הרגשה טובה. בעבודה שלי- חשוב לי יותר מהכל לראות מי הלקוחות שעומדים מולי וחשובה לי מאוד הכימיה איתם שכן אני נכנסת לחלל הפרטי ביותר שלהם. שנים אמרו לי שעליי לשמור על דיסטנס מול לקוחות. אני לא יכולה. לרוב, מסתיימות פגישות עבודה בחיבוק ונשיקה כי האנשים שמולם אני עובדת נכנסים לי ללב. רגש. אלבום פרטי. רגש. אלבום פרטי. רגש. נסיעה לאומן עם הבן, אלבום פרטי. השראה נמצאת בכל פינה. היא יכולה להגיע מסידור העננים בשמיים או מנפילת האור על רצפת הבית. העיניים שלי רצות באופן קבוע ומחפשות תדיר יופי וצבע בכל מקום. הפעם הראשונה שההורים שלי לקחו אותי לחופשה איתם במלון "בלו ביי " בנתניה. בשעת הצהריים כשאמא שלי נחה אבא ואני היינו יורדים לים להקפיץ אבנים ואח"כ היינו יושבים בלובי על מוס שוקולד וסיידר מוגז.(שאלה היו ימיו הראשונים בשוק). מאז, זה המשקה הכי אהוב עליי, ואני דואגת שתהיה לי אספקה ממנו לימים בהם יותר קשה לי לקום בבוקר. זיכרון 1 - פרסומת לאסם בגיל 3. זיכרון 2 - לא מבינה שזה יהיה הבעל שלי בעוד פחות משנה. אלבום פרטי. זיכרון 3 - להשתטות בהודו עם הבכור. אלבום פרטי. שייכות היא מילה שכבדה לי ומציפה אותי ישר בדמעות. כילדה להורים יוצאי שואה וכאחות קטנה לאחות שגדולה ממני ב-8 שנים לרוב לא הרגשתי שייכת לתא המשפחתי שלי. לא הרגשתי שרואים אותי. ההורים עבדו שעות רבות מחוץ לבית ואחותי נישאה בגיל 19 כך שמצאתי את עצמי שעות רבות לבד. בדידות איומה. לא ידעתי ליצור חברויות ולתקשר ולכן לא הייתי שייכת לשום מסגרת . כשנישאתי בגיל 23 זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי עצמי שייכת למישהו ועם הקמת המשפחה הפרטית שלי התחושה הזו הלכה והתעצמה. שייכות. ליאת בלזר והמשפחה תמונות מהאלבום הפרטי. מוטיב שחשוב לי לחיות לפיו בכל יום ואני ממש עובדת על עצמי ביום יום למקסם את רגעי השמחה בחיים שלי. זהו מוטיב שחשוב לי להעביר בחללים שאני מעצבת דרך צבע ופריטים אישיים של בעלי הבית. אני מאמינה גדולה בצבע ובעושר פריטים בחלל וחושבת שיש להם תרומה עצומה לתחושת החמימות ,השלווה והאושר הפנימי שבתוכינו. שמחה 1 - נסיעה עם חברות. אלבום פרטי. שמחה 2 - להשתטות בכל הזדמנות. אלבום פרטי. שמחה 3 - נסיעה משפחתית להודו. אלבום פרטי. תודה ליאת, שהיית כאן, עם כל הצבעים והגוונים שלך, השמחה, העצבות שאפשר להרגיש בין השורות, המשפחה ובעצם, כל מה שחשוב. ולמי מכן שרוצה להמשיך ולעקוב אחרי ליאת, אני כמובן ממליצה על זה בחום אפשר כאן בדף הפייסבוק, בבלוג "ככה אני" וגם בערוץ היו טיוב. תהיו חברות ואל תשכחו למסור ד"ש. כמו תמיד, אשמח שתספרו לי על משהו קטן שהתחברתם אליו מהדברים של ליאת, איפה הפוסט הזה תופס אתכן ועל מה הוא גרם לכן לחשוב. ואם אתן רוצות להתארח פה עם מחשבות על בית, זה ישמח אותי מאוד.

הפורמט בית, רגש, בלוג, נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי. בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים. מוכנות? מתחילים. את מיטל הכרתי דרך קרן בר (שהתארחה פה בעבר) ודרך הפודקסט המשותף שלהן. כשנפגשנו בפעם הראשונה היא קפצה וחיבקה אותי כאילו אנחנו כבר חברות וותיקות, פשוט כי היא כזו, חמה ואנרגטית. ההתלהבות והאהבה שלה למקצוע עשו לי חם בלב, מוזמנות להכיר אותה יותר מקרוב. מיטל אשכנזי פומרנץ, אדריכלית ומעצבת פנים, עצמאית. אני חובבת צמחים מושבעת ומכורה לאינסטגרם. בעלת בלוג "מדברת לקירות" שמשמש לי מעין יומן אישי לתעד דברים שעשיתי ולחלוק עם העוקבים דברים שאני אוהבת. יש לי גם פודקאסט בשם "שפכטל – קפה ועיצוב", עם שותפה נהדרת שהתארחה פה - קרן בר, ובו אנחנו מדברות על העצמאות ועל האהבה שלנו לעיצוב. העצמאות שלי עוטפת לי את רוב שעות היום, אבל בין לבין כשאני לוקחת הפסקה, אני גם חברה של אורי, עוד מימי הצבא, ויש לנו שני אוצרות מדהימים - עופרי בן 6 ואיתמר בן שנתיים, שמכניסים לחיינו אור וצבע שלא יכלנו לדמיין אותם. מיטל, צילום סיון מויאל. תמונה שמיטל אוהבת במיוחד, לא קשה לנחש למה, כל המשפחה יחד. אחראי על הסלפי המוצלח אורי אשכנזי. מעולמה של פודקסטרית. צילום: מיטל אשכנזי פומרנץ. בית זו מילה קצרה שמכילה בתוכה המון משמעויות - מאהבה, דרך חיבור, לשייכות ומסתיימת בריח של עוגת שמרים בתנור. אני מרגישה שזו זכות ענקית לתכנן לאנשים את הבית (HOME) שלהם. כשאני מתכננת את הבית ללקוחות שלי אני מציפה את המשמעויות של המילה הזו עבורם ושוזרת אותם לאורך שלבי התכנון השונים ברזולוציות שונות. מבחינתי תהליך נכון הוא תהליך הוליסטי שמחבר את האדריכלות ועיצוב הפנים עם חיי הלקוחות, עד הפרטים הקטנים. להכניס את ה-DNA שלהם לכל חלק בבית. אז נוצר חיבור אמיתי בין המשתמש למקום. בית בתכנונה ועיצובה של מיטל אשכנזי פומרנץ. צילום: סיון מויאל. בית בתכנונה ועיצובה של מיטל אשכנזי פומרנץ. צילום: סיון מויאל. בית בתכנונה ועיצובה של מיטל אשכנזי פומרנץ. צילום: סיון מויאל. אני אישה רגישה מאוד. בהתחלה פחות אהבתי את זה אבל ככל שהתבגרתי הבנתי איזה כוח עצום יש לרגשות. בזכות הרגש, אני מצליחה לייצר מערכות יחסים קרובות יותר ללקוחות שלי ולהתאים להם, ובדיוק להם, את המקום שלהם. אני שואפת לעורר אצלם רגש בכניסה לעסק או לבית שלהם, כדי שיניע את גלגלי האושר הפרטיים שלהם. רגש. פורטרט של מיטל אשכנזי פומרנץ. צילום: סיון מויאל רגש. בית בעיצובה של מיטל אשכנזי פומרנץ. צילום: סיון דברת. אחת מאבני היסוד של האדריכלות. היום כמעט ולא נשארו גלגלים להמציא, אבל החיבור בין ההשראה למקרה הפרטני יכולה לייצר יצירת מופת. אני אוהבת לספוג השראה ממוזיאונים, טיולים בחו"ל, תערוכות וספרי אדריכלות. יחד עם זאת, אני גם אוהבת לקבל השראה מהטבע ומהילדים שלי שמאפשרים לי לראות את הקסם של העולם בעיניים הבתוליות/צעירות שלהם. ההשראה מגיעה מהילדים. אלבום פרטי צילום: מיטל אשכנזי פומרנץ השראה. פרט מתוך עבודה של האמנית נומי מלול אוהד צילום: מיטל אשכנזי פומרנץ. השראה. זו היכולת לבדל ולמסגר את החוויות שלנו כמו חרוז נוסף בשרשרת חיינו. בשיחת סוף פרויקט מלקוחה אהובה היא אמרה לי, "אני כל כך אוהבת את הקיר בטון שעשית לי, אבל אני לא מבינה מאיפה היתה לך התעוזה, לעשות לאישה בת 70, קיר כזה של צעירים". אז החזרתי אותה לשיחה השניה שלנו, רגע לפני שחתמנו על החוזה, כשהיא סיפרה לי בעיניים מאירות על דירה עם עמוד חשוף מבטון חצוף שעמד לו בדירה ששקלה לקנות. ישר עיניה נצצו שוב ואפילו התגנבה לה שם דמעה. היא אמרה לי: "אני לא מאמינה שזכרת ועכשיו אני מבינה למה אני אהבתי את הקיר". פרט מתוך עבודה של האמנית קרן פראגו. צילום: מיטל אשכנזי פומרנץ זיכרון. צילום: מיטל אשכנזי פומרנץ. אני מרגישה שכל תהליך נכון בחיים האלו מצריך חיבור כנה, יציב, בפרט עבורי כאדריכלית ומעצבת פנים. הסוד בהצלחה הוא החיבור ביני ובין הסיפור של הלקוחות שלי. חיבור בין המקצועיות לרגש, בין הזכרון ליישום, בין ההשראה למציאות, בין התוכנית לחומר, לטקסטורה ולצבע. כל אלו יכולים לקחת את הבית למקום הכי נכון שאפשר. אני בוחרת את הלקוחות שלי. מחפשת כבר מהמפגש הראשון את החיבור בינינו ואם אני מוצאת, אני יודעת שתהיה פה הצלחה. חיבור. צילום: סיון מויאל. חיבור. צילום: סיון מויאל. חיבור. צילום: סיון מויאל. תודה מיטל, שהיית כאן עם האנרגיות הטובות שלך, אני מרגישה את ההתלהבות והאור שלך עובר כחוט השני בעבודות ובטקסטים. מקווה שעשיתי לכם חשק לעקוב אחרי מיטל בדף הפייסבוק שלה, באינסטגרם, בבלוג "מדברת לקירות"  וכמובן בפודקאסט "שפכטל - קפה ועיצוב" כמו תמיד, אשמח שתספרו לי על משהו קטן שהתחברתם אליו מהדברים של מיטל, איפה הפוסט הזה תופס אתכן ועל מה הוא גרם לכן לחשוב. ואם אתן רוצות להתארח פה עם מחשבות על בית, זה ישמח אותי מאוד.

הפורמט בית, רגש, בלוג, נולד מתוך הרצון שלי לחקור את המושג בית ולהבין מה אנחנו, כמעצבות פנים והום סטיילינג (שמתכננות ומעצבות כל כך הרבה בתים) עושות כדי ליצור בית, לעצמנו וללקוחות שלנו. כלומר בתפר שבין האישי למקצועי. בכל חודש אארח כאן מעצבת, שהיא גם בלוגרית ואבקש מהן להתייחס למושגים הבאים. מוכנות? מתחילים. כמו הרבה דברים טובים שקרו לי השנה גם את רעות הכרתי דרך הבלוג ואפילו שיתפנו פעולה בבלוג הופ לחנוכה. רעות פרנקל היא מעצבת בתחילת הדרך, אני מזהה אצלה את כל ההתרגשות וה"רעב" ללמוד ולהתפתח, (אחרי 11 שנה בתחום אני יכולה להרשות לעצמי להגיד את זה). זו הרגשה מיוחדת לתת לה במה ולהמשיך לעקוב ולראות מה היא תיצור ואיך יתפתח הסגנון העיצובי שלה. נעים מאוד! אני רעות פרנקל, מעצבת רב תחומית. ביומיום מתעסקת בעיקר בעיצוב פנים ועיצוב גרפי ובזמני הפנוי כותבת בלוג, מצלמת ומבלה במטבח (ובין לבין גם נשואה לאסף ומגדלת 3 ילדים). תמונה (לא מפוקסת אבל)שמחה שאני אוהבת במיוחד עם דרדס 1#.. המקום הכי פיזי, סה"כ כמה קירות (שבדרך כלל צבועים בלבן ניטרלי) אבל גם הכי לא. כל מה שאנחנו היום מתחיל מהבית שבו גדלנו. אני מוצאת את עצמי היום לא פעם בדיאלוג מתמיד עם הבית שבו גדלתי- בית במובן הרחב של משפחה גרעינית ומורחבת, קהילה ועיר- על הדברים טובים ועל אלו שפחות. מה אני רוצה לקחת איתי אל הבית שלי (שאותו אני בונה כבר קרוב לעשור) ומה אני רוצה להשאיר מאחור. הבית הוא ערש הזהות שלנו. המקום שבו הכל מתחיל. המחשבה הזו מטילה עלי המון אחריות. קודם כל בתור אמא שרוצה לייצר עבור הילדים שלה בית שיאפשר להם לצמוח ולהצליח וידע להכיל אותם גם במקומות הקשים שלהם, ובהמשך כמובן בעבודה שלי כמעצבת. אני צריכה לשמוע מהלקוחות מה הסיפור שהם רוצים לספר. מה התיקון שהם רוצים לעשות בבית שלהם ביחס לבית הקודם. אילו חוויות הם רוצים לייצר לעצמם וליקרים להם. ומתוך זה ללוות אותם בתהליך שהוא הרבה מעבר לתכנון בית. הוא מסע להגשמת חלומות.. בית- תמונות של הבית שלנו. חדר הילדים ופינת העבודה שלי. צילום: רעות פרנקל. התגובה הראשונית שלנו לעולם ולדברים שקורים לנו היא רגש. ילדים בוכים, שמחים וצועקים פשוט כי זה מה שיש להם בבטן עכשיו ולא ממש מעניין אותם מה הסביבה חושבת על זה.. עם הזמן והשנים אנחנו לומדים לווסת את הרגשות ולעבוד גם עם הראש, שזה טוב סה"כ, אבל לפעמים הרגש קצת מודחק בתהליך הזה.. אני חושבת שכמעצבת, אחד התפקידים שלי הוא לעזור ללקוחות להבין מה הרגש שהם רוצים לייצר בבית או בעסק שלהם, לשמוע את הרגש שעומד מאחורי המילים שלהם ולתרגם את זה לעיצוב המדויק שמצליח לייצר את החוויה המתאימה. רגש- תמונות מהפרויקט הראשון שסיימתי. כל פעם שאני מסתכלת עליהן אני מתרגשת מחדש. מהאמון שקיבלתי מהלקוחות, מהיכולת שלי באמת להוציא מהכוח אל הפועל פרויקט שלם ומהתוצאה המשמחת. מחשבה מעניינת- מה פירוש המילה השראה? מצד אחד המובן שרובנו מכירים- מוזה (inspiration) אבל יש לה עוד מובן- הענקה או נתינה. ואולי שני המובנים בעצם משלימים זה את זה והשראה זה כשמבליח בנו פתאום פרץ של יצירתיות שגורם לנו לעשות מעשה לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור העולם והסובבים אותנו? אז השראה בעיני היא קסם, ניצוץ של יצירתיות (בכל תחום) שעולה פתאום בעקבות משהו ומוביל אותנו לעשיה. אני מאמינה שאפשר לקבל השראה בכל מקום. באמת. רק צריך לפקוח את הסנסורים שלנו לעולם.. בסוף אנחנו מוקפים באנשים מעוררי השראה, בשילובים מרהיבים של צבע, צורה וחומר ובהרבה יופי שאפשר ''לנצל'' לטובת התהליך היצירתי שלנו. אני מקבלת השראה ורעיונות מסיבוב בשוק (הצבעים! והריחות!), ממפגשים עם אנשים, מביקור במוזיאונים ותערוכות או בטיול בטבע או בשכונה. אח"כ אוספת ומתייקת אותה ב- Pinterest כדי שאוכל לחזור אליה בכל זמן. השראה- טבע, אנשים, אוכל וצבעים. העולם סביב מלא במקורות השראה. רק צריך לפקוח את העיניים-תמונות שצילמתי בחופש הגדול האחרון ואני נהנית להסתכל עליהן ולקבל השראה. צילום: רעות פרנקל. מי שאנחנו. אדם ללא זיכרונות מה הוא בעצם? זיכרונות נטמעים בנו מגיל אפס והופכים אותנו למי שאנחנו. מצד שני זיכרונות יכולים גם להיות לנטל ולמעמסה כבדה על הנפש. אני חושבת שאנחנו צריכים לשמור בחיים בכלל (ובעיצוב בפרט) על איזון נכון בין עבר ועתיד. לדעת לשמור את הזיכרונות שטובים לנו ושנותנים לנו כח להתקדם ולפעול ולהותיר מאחור את אלו שעוצרים אותנו ומונעים מאתנו לצמוח. זיכרון- סבא וסבתא שלי שאהבתי מאוד נפטרו בשנים האחרונות ואיכשהו הגעגוע אליהם רק הולך ומתחזק עם הזמן. בחנוכה האחרון הפקתי יחד עם אחותי מסיבה קטנה בבית הישן שלהם. הכנו את הסופגניות הטעימות של סבתא, הדלקנו נרות בחנוכה של סבא והעלינו זיכרונות. היה , קסם. תוכלו לקרוא על זה פה: הפקת חנוכה וגעגוע. בתמונה-סבא וסבתא בחתונה שלהם(אין לי מושג מי צילם) וצילומים שלי של המסיבה. כל אדם צריך שיהיה לו בעולם מקום שהוא שייך אליו. מקום שהוא יכול להגיע אליו ולהרגיש חלק. מקום שאפשר להגיע אליו, לחלוץ נעליים ולהרגיש שהגעת הביתה, למקום בו אתה רצוי ואהוב. מצד שני אני חושבת שיש משהו חזק מאוד בחוויה של חוסר שייכות, של להיות זר. נראה לי שהרבה פעמים חוסר השקט הפנימי הזה שנובע מתחושת חוסר שייכות יכול להיות מנוע ליצירה ולאומנות. אז נראה לי שאנחנו צריכים לדעת למצוא לעצמנו את המקומות הפשוטים בהם אנחנו שייכים, ולא צריכים להתאמץ. אבל גם לדעת לאתגר את עצמנו, לצאת מאזור הנוחות שלנו למקומות זרים שאפשר ללמוד בהם דברים חדשים, לגלות בעצמנו פנים אחרות ולהכיר עולמות חדשים. שייכות- התנדבתי לאחרונה בפרויקט עיצוב לדירה שמיועדת לנוער בסיכון לעמותת 'החוט המשולש'. בתהליך ניסינו להפוך את הקירות הערומים לבית עבור הנערים שגרים בדירה ולייצר להם מקום אליו הם ירגישו שייכים וישמחו לחזור. מילת המפתח לחיים בעיני. סבא שלי נפטר לפני כשנתיים, אהבתי אותו מאוד (אפילו כתבתי על זה פוסט כאן) ואני זוכרת שבהרבה שיחות אתו עלתה הנקודה הזו, שבסוף בחיים בכל תחום צריך איזון. צריך לדעת להיות נאמנים לעצמנו ולדעת מה נכון לנו ומה פחות, מה לקחת ומה לשחרר. בסוף גם בעיצוב הכי חשוב זה לאזן- בין מציאות וחלומות, בין רצונות שונים של לקוחות, בין התחדשות וזיכרונות.. איזון- תמונות של פרויקט שבחכמה רבה הצלחנו (בסוף אחרי הרבה עבודה) לאזן בו את כל הרצונות. לאזן בין חוץ לפנים, בין מרחב לפרטיות ובין חלומות למגבלות. תודה רעות, שהתארחת אצלי עם הפשטות הצניעות והאוויר הצלול של ירושלים. שמחה שהגעתם עד כאן, אשמח עוד יותר שתמשיכו לעקוב אחרי רעות, בבלוג שלה ובדף הפייסבוק, יש לי הרגשה שרק מתחיל להיות מעניין.

בואו נאמר את האמת, זו הייתה שנה קשה! המון התמודדויות, ניסיון להרחיב את העשייה שלי לכיוון הלא נכון, דבר שגרר התקף חרדה נוראי. עצירה במקום וחשיבה מחודשת. הרבה תחושה של חוסר שקט ומשבר אמון פנימי, שהתבטא כמראה במשבר אמון מצד חלק מהלקוחות שלי. כואב. סימנים שקיבלתי מבחוץ שגרמו לי להרגיש שאני לא מסונכרנת עם הסביבה, אנשים רואים אותי באופן אחר מהאופן בו אני תופסת את עצמי. ומה זה אומר אם מהצד זה נראה שאני על סף פריצה ובפנים אני מרגישה על סף קריסה? ופחד. וחששות. לאכזב את עצמי ואת כל אותם אנשים יקרים שמאמינים דוחפים ותומכים בי. וילדה אחת נפלאה שבנוסף לכל עברה ניתוח (ועוד אחד בדרך), מפחיד בשבילי, הזדמנות לחופשה עם אמא בבית בשבילה ושיעור, כמה מהר היא מתאוששת וממשיכה הלאה וכמה אני נאחזת. ומהצד השני פחד מוות. רק ששום דבר לא יקרה ליקרה לי מכל. והריון אחד שעדיין לא התממש, אפילו שאני כל כך רוצה ועורר בי את הצורך לשים את עצמי במרכז, לטפל בעצמי ללמוד ולהתפתח. ומי יודע, אולי גם לצאת ליער לדבר עם עצים. (בתמונה ילדה אחת והיא שלי) בין לבין היו דברים שמילאו לי את הלב, טיסה אחת חלומית לאיטליה שלושתנו לשבוע שלם של ביחד, אוכל טוב, נופים והמון צחוק. (בתמונות איטליה) וחברות, חדשות וותיקות שנתנו לי הרבה כוח והשראה. פידבקים מקסימים שקיבלתי על העשייה שלי, על הבלוג, על בית ועל רגש. אז בואו נעשה קצת סדר, החודש הבלוג בן שנתיים ואני בת ארבעים. אולי זו הייתה השנה של משבר גיל ה-40 והשנה הבאה תהיה מושלמת? מתאים לי. אז כן, בבקשה. לכבוד המספר העגול אני רוצה לנסות, רשימת 40 הדברים שאני. דברים שמגדירים אותי והכי חשוב דברים שאני אוהבת, כי אהבה היא התשובה ובכלל לא משנה מה השאלה. אני קיבוצניקית. כזאת אמתית, של חדר אוכל ובית ילדים ורגליים יחפות ובית עץ. (בתמונה בית על עץ וילד שגדל בקיבוץ אני יכולה לעצור את הנשימה להמון זמן, אם צריך. אני יכולה לצלול את האורך של הברכה בלי לקחת אוויר אפילו פעם אחת. אני אוהבת אצטרובלים. הם עושים לי הרגשה של בית והמבנה הארכיטקטוני שלהם מרתק בעיני. אני יוצרת מאז ומתמיד, אוספת ענפים שברי זכוכיות ושאריות בד וממציאה מהם קישוטים משמחים. אני עושה את זה מאז שהייתי ילדה ועדיין היום. (בתמונה רקמה מיוחדת עם סיפור) אני אוהבת שוקולד. מאוד. עד היום כששואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה אני אומרת, להיות בנאדם טוב. אני אוהבת לעבוד עם הידיים, עם כלי עבודה כאלה שעושים רעש. תמיד יש לי ארגז כלים באוטו, אין דבר שמבאס אותי יותר מלהגיע לבית של חברה, לרצות לתלות תמונה על הקיר ולגלות שאין פטיש. אני אוהבת ללקט, מציאות בשווקים, דברים מהפח, להציל משהו שמישהו זרק ואני יכולה לראות את הערך שלו. אני גם אוהבת ללקט צמחי מאכל בטבע, זו הרגשה נהדרת לנשנש גדילנים וקלח ופירות של אשחר מהבופה של היער. אני במהלך של שינוי תזונתי, זה דורש ממני תכנון ומשמעת ויחד עם זאת זה מאוד מתגמל. במסגרת השינוי החלטתי להסתפק בשתי כוסות קפה ביום. עד פה כל טוב. חייתי העמק יזרעאל כל חיי. זה הנוף שלי, המקום שלי, החלום וההגשמה שלי. (בתמונה הנוף) אני לא יכולה לשמור כלום בבטן, הכל אני צריכה להגיד ולשתף. יכול להיות שהתכונה הזאת עוזרת לי בתחום הבלוגינג, אני פוגשת עוד שותפות לדרך ולתכונה. יש לי חולשה לנברשות קריסטל. אני אוהבת צבע. גוונים ושילובים, לא מפחדת ממנו ונהנית לשלב אותו בשמחה ביצירה שלי. אני אוהבת את הים, רגוע וסוער ומלוח וחולי. אני אוהבת ללמוד. מאוד. בתיכון אפילו הייתי צריכה לריב/לשכנע כמה מהמורים שילמדו אותי. אני דיסלקטית. זו קללה וברכה בכמה דרכים נפרדות. (אני אוהבת עיצוב ואמנות. (בתמונה רגע כזה. רקדנית בלט ואישה מחפשות כיוון אוהבת מכל הלב ליצור בתים לא.נשים. אני בטוחה שהעיסוק בעיצוב הוא הייעוד שלי והוא חלק מהדרך שלי כבר 11 שנים. יש לי חלום לדאות בדאון. אני עובדת יותר טוב כשיש רעשי רקע מסביב, בגלל זה אני אוהבת לשבת בקפה השכונתי וליהנות מכל ההמולה. ליומולדת 32 קיבלתי מהדר טיסה בכדור פורח. אני אוהבת להיות בטבע. אני אוהבת לבקר בעיר, ותמיד לחזור למרחבים. יש לי חולשה לבובות רכות מבד. (בתמונה לב רך מבד מונח אצלי ביד) אני אוהבת ללמד, להסביר ולעזור. אולי כדאי לעשות משהו עם האהבה הזו. אני אוהבת לדעת דברים. אז אני קוראת ובודקת ושואלת. ואז אני אוהבת להסביר מה למדתי. אני אוהבת פרפרים. אי אפשר שלא. ועצים. יום אחד אני רוצה לא לפחד מכלבים. שנובחים. ונושכים. אני אוהבת דברים יפים, שנעשו במחשבה ותשומת לב וברצינות. אני אוהבת דברים ישנים עם סיפור. (בתמונה בית באיטליה שמרגיש כאילו הוא שלי) קצת נדמה לי שעכשיו אני דבר ישן עם סיפור. אני אוהבת את שי, היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אני אוהבת את הדר (בעלי שיחיה) הוא השותף הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בחיים האלה. אני אוהבת את הבית שלנו, הפינה הזו בעולם שמקבלת אותי בדיוק כמו שאני. קצת מוזר אבל מאז שאנחנו חיים פה, פחות דחוף לי לטוס לחו"ל. ועוד משהו, קיבלתי החלטה ואני יוצאת לחל"ת, שהיא כידוע חופשה ללא תשלום. אני לא לוקחת יותר פרויקטים חדשים, אני מלווה את אלה המתמשכים ומשקיעה בעצמי. בחשיבה בפיתוח של דברים שיושבים במגרה, מחשבת מסלול מחדש ומתקרבת לעצמי. כי זה נורא קל להאשים את הסביבה, להגיד שלא מבינים אותי ושלקוחות לא מעריכים אותי ושכל הכישלונות השנה פשוט קרו, ואני, אני בוחרת לקחת אחריות ולעשות בדק בית. בקיצור נתראה בראשון למרץ בצד השני. תחזיקו לי אצבעות אני צריכה את זה. בתמונה נתראה בצד השני(?) ואם הגעתן עד כאן ואתן רוצות לפרגן עוד טיפה, יש את הפרויקט המקסים הזה של תחרות בלוג השנה של ישראל 2018, והבלוג שלי מועמד בקטגוריית חביב הקהל, אז ממש אשמח שתכנסו ותצביעו, פה: מבריאה בתים מס' 56 ברשימה. בברכת שנה טובה, קרן.