תוצאות החיפוש

בפרק ה-15 של הסדרה אני שמחה לארח בבלוג את גבי זיו. לפני כמה שנים כשהתחלתי לכתוב על הקשר בין עיצוב לבין רגש ורווחה אישית פנו אלי כמה נשים, שותפות לדרך שהתרגשו שאני נותנת במה לגישה שהן כל כך מאמינות בה. אחת מהן הייתה גבי. מאז אנחנו עוקבות אחת אחרי ההתפתחות של השנייה, מפרגנות ואפילו יצא לנו להפגש. כפי שתכף תוכלו לראות ולקרוא בעצמכן לגבי יש שפה ייחודית ומדוייקת, והיא יוצרת את הבתים הכי אישיים. יקרה, הבמה שלך. אני שמי גבי זיו, בת 47, נשואה באושר ואמא לשני בנים מדהימים. גרה על ההר בקציר בבית עץ קטן עם כלבה ו 3 חתולות, גינה והמון עציצים. אני יוצרת ומלבישת בתים הוליסטית, הקושרת בין בית לרגש, בין חומר לרוח ומעצבת תוך שמירה על הסביבה ומתוך כבוד לאדם ולאדמה. גבי. צילום: זיו אלפי. חדר שינה. צילום: שירן כרמל. צילום: גבי זיו. צילום: גבי זיו. בית בית בשבילי, בראש ובראשונה, זה קרקע. אני זוכרת את התחושה שהרגשתי כשעברנו לגור בבית משלנו, אחרי שנים שחיינו בשכירות. באותו היום נוצר בי שקט שלא היה בי לפני כן. ידעתי שאיש לא יוכל להזיז אותי יותר או להחליט עלי – מה מותר לי ומה אסור בביתי שלי – הרגשתי שאני יכולה להצמיח שורשים. סוף סוף הייתי חופשיה. ליצור ולטפח את הבית שלי זאת דרך לבטא את עצמי. אני אוהבת ליצור דברים בידיים, לעבוד עם חומרים שונים, לשפץ ולבנות. אני חושבת שעיצוב של בית זה תהליך של דיוק שאין לו סוף כי הוא מבטא את הפנימיות שלנו ומשתנה ביחד אתנו כל הזמן. בית זה מקום לצאת ממנו אל העולם – לכבוש, להעז ולהגשים וזה מקום לחזור אליו – אל האנשים ששמחים לקראתי, אל חלקת האלוהים הקטנה שלי. אבל מעבר לכל, "להיות בבית" זאת פשוט הרגשה. תמונה של בית. צילום: שירן כרמל. צילומים: גבי זיו. רגש אפשר לומר שאיפה שהלב שלי נמצא שם אני נמצאת ואני לא יכולה אחרת. אני אדם רגיש ורגשי לטוב ולרע. אני יודעת לשמוח, ליהנות, לאהוב ולהתרגש בעוצמות. כמו גם להכיל אחרים והבין בדיוק מה הם מרגישים וצרכים. לצד זה שנים הייתי שטופת פחדים אשמה ומבוכה שניהלו והגבילו אותי. בתור מטפלת וכאדם מאוד מודע העמקתי בעולם הרגש והפכתי אותו למומחיות. ההתבגרות יחד עם הרבה שנים של עבודה רוחנית והתפתחות אישית הביאו אותי למקום שאני יכולה לבטא את הרגש שלי דרך היצירה ולצאת עם זה לעולם. לפני כן הייתי פגיעה מידי מכדי להביא את עצמי כל כך חשופה לקדמת הבמה. תמונות של רגש. צילום: שירן כרמל. צילומים: גבי זיו. 18 שנים המרחב הטיפולי היה המגרש הביתי שלי. חקרתי את הקשר המרתק בין גוף לנפש, בין החומר לרוח. הטיפול ריתק אותי והיה כל עולמי. הרגשתי שאני לגמרי ביעוד שלי. זה גם מה שאמרו לי כולם. עד שיום אחד, לפני כמה שנים, היוצרת שבי (שנדחקה וכמעט נשכחה) זקפה את ראשה והחלה לבעוט ולבקש לבוא לידיי ביטוי. מאחר שלא ממש ידעתי מה קורה לי ולאן לקחת את התשוקה שהתעוררה בי, התחלתי לשפץ רהיטים וליצור כל מיני דברים מג'אנק במרפסת הבית. הדחף ליצור והצורך בשינוי המשיכו לבעבע בי ולטלטל את ספינת חיי. אז הקמתי את טרנספורמה ופתחתי סטודיו ועלו המון שאלות על המשך הדרך. אחר כך העזתי להוציא מהמגרה חלום כמוס ונרשמתי לקורס להלבשת הבית. מאחר שהייתי מאוד מזוהה עם המטפלת שבי נוצר בתוכי קונפליקט. הראש אמר דבר אחד והלב ביקש דבר אחר. אבל ככול שהתשוקה והרעב לעצב הלכו והתגבשו, הלכו וגברו, כך החיבור לקליניקה התרופף ונפרם. היום, בגיל 47 אני בעיצומה של הסבה מקצועית והחלום קורם עור וגידים. השאלות שהכי מרתקות אותי כרגע הן איך יוצרים אווירה ותדר באמצעות עיצוב? ואיך מאבחנים, באופן המדויק ביותר, לאיזו אווירה כל אדם זקוק במרחב הביתי שלו? כי יש המון דברים יפים, אבל לא כל דבר יפה יתמוך אותנו בצורה המיטבית וייצור עבורנו את תחושת הבית לה אנחנו באמת זקוקים. וכך, אני מוצאת את עצמי שוב, חוקרת את יחסי הגומלין בין חומר לרוח, רק מכיוון אחר. שייכות המילה שייכות מעוררת בי צורך להיעמד על הרגליים האחוריות ולבעוט חזק. כאינדיבידואליסטית שזקוקה להמון חופש אני מתרחקת מקהילות סגורות וכפייתיות כמו גם ממנהגים ומסורת. יש לי מצפן פנימי חזק שמראה לי את הדרך, אבל אני מאוד נאמנה ומסורה לתא המשפחתי שלי ולאנשים שאני אוהבת וכמו כולם אני רוצה להיות חלק, להרגיש שייכת, רצויה ואהובה. תמונות של שייכות. צילומים: גבי זיו. חדר. צילום: שירן כרמל. גם שייכות. צילום: הדס עמיר חפץ. זיכרון תמיד נדמה לי שאין לי זיכרונות. שאני מוחקת תיקיות שלמות מהזיכרון המודע שלי. אחד האתגרים שלנו כבני אדם הוא להשתחרר מזיכרונות ששקעו בנו ומנהלים אותנו מתחת לפני השטח. מצד שני הזיכרונות שלנו מעצבים אותנו והם חלק מהחומרים מהם אנחנו עשויים. בית אישי הוא בית שמביא לידי ביטוי את כל מי שאנחנו. את מה שעברנו, את מה שאנחנו היום ואת מי שאנחנו שואפים וחולמים להיות. צילום: גבי זיו. צילום: שירן כרמל. תמונות של זיכרון. צילום: גבי זיו. השראה כל מה שמגיע אלי דרך החושים, נוגע לי בלב ומפעים אותי - הוא השראה בשבילי. מוזיקה, טעמים, תחושות, צבעים, הטבע, מפגשים עם אנשים, אמנות ועיצוב, המילה הכתובה, ארצות רחוקות.. אחד הדברים שמעוררים בי השראה עצומה זה ג'אנק, בתי מלאכה ושווקי פשפשים. אני לא יודעת לגמרי להסביר את זה. אולי זה בגלל הפוטנציאל היצירתי שטמון בהם, אולי כי יש לי משיכה לקסם ולסיפור החבוי בישן, במחוספס ובמשופשף. זאת אהבה שמתחברת לראיה הוליסטית ולערך של קיימות כדרך חיים. קשה לי עם החיבור בין תחום הלבשת הבית לבין תרבות הצריכה. ואני מאמינה שאם יש מוכנות לתהליך יצירתי אפשר ליצור בתים ייחודיים, מרתקים ומופלאים מפריטים ומחומרים בשימוש חוזר. ומבחינתי, אם אצליח להנכיח את הגישה הזאת בעולם העיצוב, מימשתי את השליחות שלי. ההשראה נמצאת בכל מקום. צילומים: גבי זיו. מילה שלי - עומק שום דבר אצלי הוא לא פשוט ככה. אני מחפשת לרדת לעומקם של דברים. לראות את הדברים מהפרספקטיבה הכי רחבה ולרדת עד לרזולוציות הכי נמוכות. הכל אצלי זה תהליך. אני מחפשת את המעבר שבמעבר. את הזיכוך, את הדיוק, את הרובד הכי נסתר, את האמת הכי גדולה. אני רואה את השכבות השונות, את הרבדים הנסתרים.. אני עצמי מורכבת מאוד וככה אני חווה וצולחת את החיים – בחקרנות, ביסודיות, בהתפתחות מתמדת, בשאילת שאלות, בהבנת תובנות.. יש בזה צדדים יפים ומרתקים ויש בזה צדדים מתישים ומייסרים אבל זה חלק בלתי נפרד ממני ואני פשוט לא יודעת לעשות אחרת. עומק. צילומים: גבי זיו. תודה גבי שהיית פה עם המחשבות שלך על בית ועל רגש. שמחתי מאוד לארח אותך, זה הרגיש קרוב. עוד על גבי והבית בנפלא שהיא עיצבה למשפחתה תוכלו לקרוא כאן: הכל נפל למקומו הנכון כתבה במגזין -Xnet. מוזמנות להמשיך לעקוב אחר גבי בדף הפייסבוק Transforma ובאינסטגרם בדף עם אותו השם. נשמח אם תשתפו אותנו בתגובות במשהו שאהבתן במיוחד, או בגילוי חדש, זה תמיד מרגש לקרוא. #בית_רגש_בלוג

יהו! פוסט חגיגי לטו בשבט. האמת יש פה צרוף מקרים מהסוג שקשה להאמין שלא תכננתי. כבר כמה זמן שאני רוצה לפנות לרינת ולארח אותה בבית רגש בלוג, והפוסט הזה מגיע בזמן לחג הכי ירוק בשנה. את רינת טל, שהיא סוקולינה, או כמו שאני קוראת לה בלב קרייזי פלנט ליידי, אני מכירה רק מהרשת. נפגשתי איתה דרך דקלה מנחם טבת שהתארחה פה בבלוג. הצצתי ונשמתי נעתקה. יש ברינת חיות מתפרצת, כמו טבע פראי, תוכלו לראות את זה בתמונות, מתוך האלבום הפרטי, משפחתי, מקצועי שלה, ולקרוא במילים שהיא כתבה פה. כשפניתי אליה היא חזרה אלי בטלפון בכזו שמחת יצירה, לקחה על עצמה את האתגר לכתוב יותר אישי וזה היה רגע מעורר השראה מבחינתי. היא מאוד נדיבה עם הידע שלה היא תגרום גם לכן להתאהב (בה) ובצמחי בית, אם רק תתנו לה. אני הי, אני רינת (או סוקולינה) ואני מעצבת חללי פנים עם צמחים, או: פלנט-סטיילרית. נולדתי וגרתי בתל-אביב רב חיי. לפני שנה וחצי עברתי עם משפחתי לעתלית. אני אוהבת עיצוב, צמחים, ואנשים, אוהבת מילים ותמונות. ועוד כמה דברים. עוד רגע בת 40, וגם בן-הזוג. הוא איש של מערכות מידע ובו בזמן של גופנפש, הוא מעביר סדנאות על ריכוז ופרודוקטיביות, ומנסה לעזור גם לי בזה (-: . הוא משתף פעולה עם רב הקריזות העיצוביות שלי ומקבל אותי עם כל הצמחים שאני מביאה הבייתה. רק לפעמים הוא מזיז אותם בטעות. יש לנו בן 7.5 ובת 3.5, והם אדירים, ומעבר לזה אני לא יכולה לתאר אותם במשפט (-: רינת בבית הגידול הטבעי שלה. תמונות מהאלבום האישי. בית הבית מתעצב ומתפתח איתנו כל הזמן. כמונו, הוא אינו סטטי. אני אוהבת עיצוב "איטי" ואני אוהבת דברים בתנועה – שיש להם עבר, בתקווה עתיד, ושרצף הזמן ניכר עליהם. שיש מספיק ותק מאחוריהם, או לפחות לפניהם, כך שיספיקו להפוך בעלי משמעות למישהו. צמחים הם הממלכה שמחברת בין הבית הדומם לכאורה (כי רק העין לא מבחינה בשינויים), לבין מה שחי ובתנועה. בית זה החופש להיות אני. 4 קירות וגג יכולים להיות גם רק מחסה מהקור. בשביל להרגיש בבית, כל כולו צריך לאפשר לי ולעודד אותי להתקרב לעצמי. המבנה צריך לתמוך בצרכים שלי ולאפשר לי לפעול בחופשיות, העיצוב צריך לשקף אותי - וגם להתגמש ולאפשר לי להשתנות. והאנשים, כמובן שצריכים לתמוך בי בלהיות אני - וזה לא מובן מאליו. הבית הוא הממלכה שלי, ובביתי אני מלכה. כל אחד צריך להיות המלך או המלכה בממלכתו\ה. למבקר, מה שנותן לחלל את התחושה של בית - זה הרושם שיש כאן מלך. שמישהו כאן מרגיש בבית, למישהו כאן אכפת. שיש מי שבחר בתשומת לב, שמשקיע ומטפח. צמחים חיים הם עדות ניצחת לכך שלמישהו אכפת. אבל לא רק צמחים. --- לעולם, לעולם, לעולם לא ישעמם לי בבית. תמיד יהיה פרויקט שמחכה, פינה לעצב מחדש. בכל יום ושבוע הצמחים מחליפים מקומות. חפץ או צמח חדש שמגיע הבייתה יכול להניע תנועה בכל הבית - חפצים אחרים, צמחים ושידות מתארגנים מחדש כדיי להתאים לו ואלו לאלו ויוצרים קומפוזיציות חדשות. יש פרויקטים שבוערים לי בידיים אבל אני יודעת שייקח לי חודשים להגיע אליהם. הבית הוא המקום שלי להגשים פנטזיות עיצוביות. הוא הקנבס שלי, שאפשר להמשיך לעולם לצייר עליו שכבות על גבי שכבות, להשפריץ עליו צבעים. כי מה הכי גרוע שיקרה, זה לא ייצא הרמוני? אז נצבע מחדש. הבית הוא המקום להעיז, להתבטא, להיות חדשני, לצאת מהכלל, כי איפה אם לא פה? אני חושבת לצבוע מחדש את הקיר הכתום. לעולם לעולם לעולם, לא ישעמם לי בבית. תמונות מהאלבום האישי. בית. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג. רגש יש לי עניין עם רגש. אני טובה בלשמוח. פחות טובה עם רגשות שנחשבים שליליים. האימהות הייתה בשבילי זרז עצום להתמודד עם העניין הזה. היום אני כבר טובה גם בלהרגיש עצב. מתמודדת עם להרגיש פחד. אני עדיין לא טובה בלכעוס. אם תראי אותי פעם כועסת, זועמת, צורחת – תשמחי בשבילי, זה יהיה סימן טוב, של התפתחות. במיוחד - יש לי קושי להביע אותם. איפשהו בדרך החוצה הם נאבדים ונשארות לי רק מילים מעובדות. על השאלה "מה שלומך" אני אף פעם לא יודעת לענות באמת. התחושות נעלמות ואני לא מצליחה להזכר מה קרה לי, איך הרגשתי או בכלל, מה כבר יש לומר על משהו. קל לי עם כל מה שאפשר להביע במילים. רגשות קשים קשה לי להביע במילים. יש אנשים שמציירים את זה. את רואה, זו המילה שכתבתי עליה הכי מעט. אני לא חושבת שבית צריך לעורר יותר מכל שמחה, טוב, גם שמחה. אבל יותר מכך - כדאי שיעורר השראה. לכן אני אוהבת לשנות אותו כל הזמן. תמונות שמביעות רגש. הרבה מעבר למילים. מהאלבום האישי. השראה השראה מבחינתי זוהי תחושת התרוממות הרוח שיש לי כשאני עדה ליופי ולהרמוניה. ההרמוניה יכולה להיות בטבע או מעשה ידי אדם, בחיזיון, בטקסט, במנגינה או בתנועה, ואפילו ברעיון פילוסופי טוב. ההשראה יכולה להופיע כשאני נוכחת אל מול ההרמוניה עצמה; או כשאני רואה אותה מתהווה – את הפרטים מתחילים להשתלב אחד בשני, את הקוהרנטיות מתחילה להרקם. היא יכולה גם להגיע איפה שאין יופי ואני מצליחה לדמיין את האפשרויות, את הפוטנציאל. ההשראה עושה לי חשק להתרומם איתה, מעל פני היומיום, התפקודיות ומילוי הצרכים, ולבטא אותה באיזושהי צורה. חשק עז לממש אפשרות חדשה, ליצור משהו - לפעמים אפילו בלי לדעת מה בדיוק. יש בתוכה גם ניחוח של שמחה, ואני חושבת שזו שמחה בכך שאנחנו חיים בעולם הזה ( - לא בכל רגע זה בהכרח משמח). שקיבלנו גוף (פגיע) וחומר (זמני) לממש בהם את הרוח, באופן קונקרטי וחד-פעמי. היא גם קשורה לאופטימיות - התחושה שיש אינסוף אפשרויות, שתמיד יש משהו שאפשר לעשות (לעומת רגעים אחרים של תחושת אין מוצא, או של הצפה מהאפשרויות). היא באה עם מבט קדימה ואמונה בטוב של האנושות. --- התחלתי לכתוב לך באוגוסט, חופשת אוגוסט שלנו השנה הייתה בקונספט חילופי בתים. בתים של אנשים אחרים זה מקור השראה אדיר. לדמיין (בלי לפגוש) את האנשים שליקטו את הפרטים והרכיבו מהם את ביתם במשך זמן רב. רק כשמתגוררים בבית של מישהו, כשפותחים את המגירות (אלו שמותר) מכירים באמת את ההרגלים הקטנים שלו, את הבחירות שעשה. ממה מורכב אוסף הספלים שלו. היכן הוא לב הבית. איך נראה היום שלו. במה הוא מאמין. אני שואלת את עצמי עכשיו: ממה מורכב אוסף הספלים שלי? ומבטיחה לעצמי להשקיע בו יותר כך שיבטא אותי באמת. (דברים בקבוצות יפים יותר כי יש פוטנציאל להרמוניה, גם תמונות. לכן אחת הפעולות הכי יצירתיות בשבילי היא יצירת הפיד שלי באינסטגרם. לפעמים יוצא הרמוני, לפעמים פחות. התמונות באינסטגרם הם מהפרויקטים שלי, מהבית שלי ומהרפתקאות בוטניות. את רובן אני מצלמת. תמונות של שאיפה להרמוניה, מתוך פיד האינסטרגם של סוקולינה. תמונה של הרמוניה. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג. תמונה של הרמוניה. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג. זיכרון הקירות ראו עלינו את הכל. הם כמו הזבוב על הקיר, בלי הזבוב. הבית זוכר בשבילנו. הוא מכיל את כל הרגשות והחוויות שחווינו בו. החוויות נצרבות בו ביחד עם הרגש. מספיק להכנס לבית, או אפילו להסתכל עליו בתמונה, או בזכרון, בשביל לחוש בו-זמנית חבילת זכרונות של עשור שלם. שיפוץ יכול לטשטש את הזכרונות של הבית, אבל הוא לא יכול למחוק אותם. גם אם בית כבר לא קיים, או רחוק כדיי להגיע אליו, החוויות מתאחסנות בזכרון ביחד עם הבית. כשאני חושבת על תקופה בחיי, הם מיד עולים ביחד עם המקום – זה שהיה אז בשבילי משמעותי כמו בית. "בטח, זה היה בדירה בגורדון, זוכר שסבתא שלך אמרה שהיא כמו ערימת גרוטאות?" "הקיץ ההוא בשמריהו לוין עם המרפסת, יכולתי לגור בה. ואיך צמחה לי שם החמנייה ההיא" "כמה שלא אהבתי את הדירה בירמיהו, כמה שלא הייתי מחוברת אז לעצמי"/ תמונה של זיכרון. הדירה בגורדון עם המקלחת בתוך המטבח. זיכרון. מתוך חופשה משפחתית בחילופי בתים. זכרון. מתוך חופשה משפחתית בהחילופי בתים. זיכרון. מתוך פרויקט פלנט סטיילינג. שייכות פעם, הסרתי מעליי את תחושת השייכות לכל קבוצה שהיא, משפחתית, חברתית, לאומית, והרגשתי חופשיה באמת. חופשיה מאחריות על אחרים, משביעות רצונם, מהתחשבות ומביטול חלקים בעצמי כדיי להתאים לקבוצה מסוימת. והייתי באמת מאושרת. ככל שנחתתי במקום רחוק יותר שבו אני מרגישה זרה יותר, הרגשתי בבית. אני חושבת שאחרי שמצאתי את הבית בתוכי, יכולתי להתפנות מחדש לקונפליקט השייכות, מזווית אחרת. הרגשתי מחדש את הצורך באנשים ובחברה, צורך לשתף ולהשתתף בשמחה ובעצב. זה לא הלך חלק ובא עם חרדות. אבל בסופו של דבר חזרתי להיות בנאדם של אנשים, של חברה, של אדמה ובית. כבר כמה שנים שאני עצמאית וגם זה מאוד לבד. אני נהנית מאוד מהיתרונות ומהחופש, אבל לפעמים אני מרגישה בחסרונו של "צוות". אז אני יוצרת לי כל מיני שותפים לכל מיני עניינים. ולפעמים, אני פשוט לבד. שייכות. אצל רינת בבית. שייכות. תמונות מתוך פרויקט פלנט סטיילינג. ניסוייות או אקספרימנטליות, באיזו שפה שתעדיפי לשבור בה שיניים. אני לא יודעת אם זו ה-מילה, אבל זו המילה שלי להיום. אני מאוד אוהבת ללמוד מהתנסות אישית, ועם הצמחים יש למידה מתמדת. יש להם קצב משלהם, והם מאמנים אותנו לסבלנות והתבוננות. אני מציעה להתייחס לגידול צמחים כניסוי ומשחק, כי מה הכי גרוע שיקרה אם נטעה? אני יכולה לשאול את עצמי, איך אני מרגישה עם האפשרות לטעות? איך אני מרגישה לגבי לקחת אחריות על משהו\מישהו? מה אני מרגישה אם הוא לא יעמוד בציפיות? ועוד. השלב הבא יהיה להתייחס למערכות יחסים (עם אנשים) כהתנסות, לחיים כמשחק. מה שזה עוד אומר - שאף פעם לא אדבר על משהו שאין לי איתו נסיון אישי. זה גם אומר נקודת מבט ענווה. להיות פתוחה לזה שהכל אפשרי. שמה שאני בטוחה בו, או שכל העולם בטוח בו, יכול להיות שגוי. הפרספקטיבה שלנו היא אנושית ומוגבלת, גם המדע מגלה לפעמים שהוא טועה, ופרדיגמות מתות. אני רואה שזה לא קל לאנשים, כי המשמעות היא שאין ודאות. אבל זו האמת. זה לא אומר שאנחנו נתונים לחסדי המקריות. להפך, זה אומר שהכל אפשרי. ומה יותר אופטימי מזה? צמחים הם תזכורת לקסם הזה שנקרא חיים, שאף הגיון בעולם לא יוכל להסביר עד הסוף. תמונות של ניסוייות. ובכלל לא משנה אם יש מילה כזאת. תודה רינת, שהיית פה עם מלשבות אישיות על בית ועל רגש. הרגשתי שאני יוצאת איתך למסע ומעניין אם גם את מרגישה איזו בהירות עם קריאת הטקטס המלא. תוכלו להמשיך לעקוב אחרי רינת באתר של סוקולינה בבלוג שיש בו המון מידע שימושי בדף הפייסבוק וכמובן באינסטגרם. ואתן כמובן מוזמנות לספר לנו פה בתגובות איך היה לכן לפגוש את רינת, ככה באמצע החיים. #בית_רגש_בלוג

פעם נורא רציתי להיות אופטימיסטית, כזאת שלא דואגת כי היא יודעת שהכל יהיה בסדר. שיש על מי לסמוך גם אם הדברים לא נראים כאילו הם עומדים להסתדר, נורא רציתי וזה לא עבד לי. ניחמתי את עצמי שאני ריאליסטית. הייתי מסתכלת על הדר (בעלי שיחיה) בקנאה ואומרת לעצמי, מאיפה יש לו את הביטחון הזה? אחרי כמה וכמה שנים החלטתי פשוט ללמוד ממנו, לקבל השראה ולחזק אצלי את השריר הזה של ביטחון, בעצמי, ביקום, באלוהימא. השנה אני מרגישה שאני שם. מוזמנות לקרוא סיכום שנה ספונטני עם מתכון ללימונים כבושים. למה? כי תמיד טוב שיהיה מתכון ללימונים כבושים. אני יודעת ש-2020 הייתה שנה משוגעת והיה מאוד קשה, אבל יש לי המון דברים טובים להגיד עליהם תודה. השנה הייתה השנה הכי מוצלחת ורווחית שהייתה לי בעסק מאז שהקמתי אותו לפני חמש שנים. וזה דבר גדול מבחינתי. השנה הרווחתי כסף מלעשות את מה שאני הכי אוהבת, לעצב בתים ועוד בדרך הזו שהיא רק שלי, לצייר על קירות, לתלות ענפים וצלחות קלועות, לדמין ולהגשים. השתמשתי המון במה שכבר יש, חידשתי רהיטים שהיו בדרך לפח, יצרתי בשאריות של בדי ריפוד, אספתי המון חומרי טבע ושילבתי אותם בעיצובים שלי. קניתי מקומי ויצרתי קשרים ומערכות יחסים עם עסקים בסביבה שלי, שהולכים ללוות אותי לעוד הרבה זמן. השנה היה לי נעים מאוד בעסק, נעים בתקשורת עם לקוחות, נעים לבקש כסף ונעים לעמוד על דעתי. זו מתנה. הייתי גם הרבה בבית עם שי, בסגרים ובתקופות שבית הספר היה סגור. ישבתי בלילות לשרטט והזמן שלי הפך להרבה יותר נזיל ועם פחות הפרדה בין בית לעבודה. מצד שני בחרתי איך להתנהל בתוך המגפה, בחרתי להמשיך לבקר את ההורים שלי, בחרתי להמשיך לחבק אותם. בחרתי לחייך עם העיניים מעל המסכה לכל מי שפגשתי בדרך. נהנתי מאוד עם המשפחה שלי השנה, מצאתי כל הזדמנות לצאת לטבע, אכלתי המון אוכל טעים ובכלל הרגשתי איך הפכתי לאופטימיסטית אמיתית, לא רק כזו בכאילו. ואם כל השמחה הזו שלי קצת מעצבנת אתכם, זה ממש בסדר, ורק תדעו שלמדתי פרופורציות מכמה שיעורים לא קלים בחיים. כתבתי על זה כאן וכאן אם תרצו לקרוא. בכל אופן, כשקנינו את הבית שאנחנו חיים בו, לפני חמש שנים, ירשנו עץ של לימונים ננסיים. במשך כמה שנים פשוט הסתכלתי על הפירות וחשבתי לעצמי כמה שהם יפים. אני לא אוהבת חמוץ בכלל ולימונים בפרט. עד שבשנה שעברה עלה לי רעיון, אכין לימונים כבושים ואתן אותם במתנה. אבא שלי קיבל שתי צנצנות והוא ממש חגג, אז החלטתי להפוך את המתנה הזו למסורת ולשחזר את ההצלחה. כמות התגובות שקיבלה התמונה הזאת באינסטגרם שלי גרמה לי רצות לשתף גם במתכון. לימונים כבושים של גיל חובב. המתכון מתוך הספר מתנות מהמטבח. אני משחקת איתו קצת לפי מה שמתחשק, אני בטוחה שלגיל לא יהיה אכפת. מה צריך? לימונים. עדיף כאלה שקטפנו ישר מהעץ. (כי הם גם יהיו נקיים מריסוסים ורעלים) מלח גס פפריקה חריפה, אני משתמשת בזו של איילת שאפשר לקנות פה התבלינים של איילת מיץ לימון שמן זית צנצנות זכוכית עם מכסים תואמים (הסבר על עיקור הצנצנות בהמשך) איך עושים? ההסבר בתמונות 1. שוטפים ומקרצפים את הלימונים היטב כדי להפטר מכל לכלוך שיש עליהם. 2. מעקרים את הצנצנות: קודם כל שוטפים היטב את הצנצנות במים וסבון, כדי לעקר אותן שמים בסיר גדול ושופכים מעליהן מים רותחים ככה שהן מתמלאות לחלוטין והמים נשפכים מסביב. עכשיו מוציאים את הצנצנות מתוך המים בעזרת מלקחיים ומניחים להתייבש על מגבת נקייה. חשוב להזהר עם מים חמים. רק אומרת. 3. חותכים את הלימונים לקוביות בינוניות, את הלימונים הקטנטנים חתכתי לרבעים ואז הכנתי גם גרסה של פרוסות שנראתה לי יפה במיוחד. ומסלקים את הגרעינים. זו עבודה מדיטטיבית מרגיעה (אם רק תתנו לה) 4. מערבים את הלימונים החתוכים בהמון מלח גס, ככה שהם מכוסים לגמרי. 5. ממלאים את הצנצנות עד החצי ומוסיפים שתי כפיות של פפריקה חריפה, וממלאים את החצי השני עד שהצנצנת מלאה. אפשר גם קצת לדחוס את הלימונים. 6. סוגרים את הצנצנות ומניחים במקום מוצל לארבעה ימים כדי שהלימונים יוציאו נוזלים. והם יוציאו המון נוזלים. תמונה קבוצתית רגע לפני שהם נכנסים למזווה. 7. אחרי ארבעה ימים מכסים את הלימונים שלא כוסו בנוזלים במיץ לימון טרי. חותמים בשמן זית וסוגרים. 8. שומרים במקום מוצל ומחכים בסבלנות. הלימונים יהיו מוכנים לאכילה אחרי חודש. וזה מה שנשאר בסוף. מצד אחד קצת מזכיר אותנו אחרי שהשנה הזאת גמרה איתנו, מצד שני די פוטוגני. הפוסט מוקדש באהבה לחברתי עופרי זוטא, שחומר הגלם האהוב עליה ביותר הוא לימונים. על זהות ולמונים (כבושים).

חודש דצמבר2020, ימי קורונה משונים והשנה שתזכר בדפי ההיסטוריה בתור השנה שהשאירה את כולנו בבית. ואם כבר בית, החודש בפרק ה-13 בסדרה אני מארחת את שירי מוטס לוין. את שירי אני מכירה כבר כמה שנים מהבלוגוספירה, הבלוג שלה מתחת לבלטה משך אותי עם הכתיבה הישירה וההומור העצמי. עם הזמן הפכנו לחברות וזה כיף גדול שיש עם מי להתייעץ בשאלות סקצ'אפ בכל מיני שעות משונות של היום. אגב, זה עוד משהו שאני אוהבת בעידן המודרני לפתח חברויות גם בלי להפגש פנים אל פנים. שירי היא אדריכלית מוכשרת, בלוגרית ועוסקת גם בהוראת מחוננים, כך שהיא בת אדם מגוונת מעניינת ומסקרנת. מוזמנות לקרוא ולהכיר. אני שירי. כמו הרבה נשים כיום, יש לי מגירה שלמה של כובעים אותם אני מחליפה לאורך היום, לאורך השבוע, החודש והשנה. מקצועית, יש לי שני כובעים עיקריים – זה של האדריכלות וזה של ההוראה. כובעים תואמים שיושבים נהדר זה בתוך זה. ולהפך. האחד נותן השראה לאחר, וגם אורך רוח וגיוון. כי אני מלמדת אדריכלות ומאדרכלת הוראה – עוסקת בתכנון מבני חינוך (וגם בתים פרטיים ועוד – אם יש פרויקטים מעניינים אני לא נטפלת לתוויות.) אחד הנושאים העוברים כחוט השני בעיסוקים שלי וגם בחיים, הוא החשיבה הסביבתית, שמשפיעה גם על התכנון, גם על ההוראה וגם על הדרך האישית שלי בחיים. אני לא מצחצחת שיניים בענף של ערבה, אבל כן משתדלת להשפיע פחות על הכדור ויותר על הדור (הדור הצעיר, שיבין ויפנים ויתנהג אחרת, ואולי על הדרך ישפיע על הוריו) הנושא הזה ועוד דברים שעולים בדעתי המקצועית והפרטית, נמזגים אל מתחת לבלטה, הבלוג שלי, אותו אני כותבת כבר שנה (ושדרך המסע שלי איתו הכרתי גם את קרן) ונהנית מכל רגע, מכל תגובה שאני מקבלת, מכל מחקר שאני עורכת, מכל קוביה חדשה של פוסט שנוספת לרשימה. ובכלל לא ידעתי שאני כזו... בית בית בעיני ועבורי הוא בעיקר 2 דברים: 1. המקום בו נמצאים האנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. כשהייתי קטנה, והייתי מתארחת לשינה אצל חברה, בני דודים ואפילו סבתא וסבא, או נוסעת לטיול בית ספר, עם רדת הערב, כשהחשיכה היתה מתגנבת, מיד הייתי מרגישה כיווץ בלב. געגוע. עצב. לפעמים פשוט בלעתי והמשכתי, ולפעמים אבא שלי היה צריך לבוא לקחת אותי, פשוט ככה - באמצע הלילה. מאז שפגשתי את בן-זוגי, כל עוד הוא איתי, לא משנה באיזה מקום ירד הערב, כבר לא הרגשתי כך. מצאתי בית. בית שנוסע איתי. 2. המקום שאני יוצרת, ללקוחות שלי. חשוב לי שיהיה בחשיבה של קיימות, וחשוב שיראה טוב ויתפקד נהדר. אבל לא פחות חשוב לי שהאנשים עבורם אני מתכננת יצליחו בקלות להרגיש בו בבית. המקום שעם רדת הערב ישמחו להתכנס בו ביחד או לבד, ולהרגיש שהגיעו למקום שלהם. תמונות של בית. אלבום אישי. רגש אני בנאדם פרקטי. זה מתבטא בעבודה ומתבטא בחיים (כאילו שעבודה זה לא החיים – אבל זה כבר לרשימה אחרת) – אני ידועה בתור הבנאדם המעשי שפונים אליו אם צריך להפיק איזה פרויקט, להתייעץ לגבי הדרך הנכונה לנהל דברים. רציונל זה אני. ועדיין- קל מאוד להביא אותי לידי דמעות, ומאידך, דברים קטנטנים יכולים למלא אותי באושר. כל כך קטנים שלפעמים אני עוצרת ומנסה להיזכר למה אני כל כך שמחה. תמונות של רגש. אלבום אישי. השראה כל אחד (כך אני סבורה לפחות) צריך שתהיה לו השראה. כל אחד (כך נדמה לי) מקבל אותה – כי אי אפשר שלא – גם אם זה בתת המודע, בלי להרגיש- הדברים שאנחנו שומעים, רואים, מריחים, מכוונים אותנו לשבילים מסוימים. אני אדם של עיניים – בעיקר עיניים – חווה את העולם דרך קרני האור הנשברות עליו, ולכן מחפשת לי השראה בעולם הויזואלי. מתפעלת מהיכולת של אנשים לדייק צבע ומרקם, קומפוזיציה וגודל. ושואפת לעשות זאת יפה כמותם. תמונות של השראה. אלבום אישי. זום אין וזום אאוט של סיטואציה יכולים לתת השראה, להוציא מקונטקסט, ומאפשרים יצירתיות ורעיונות חדשים. וחוץ מזה - אור חם תמיד יביא אותי להרגשה של בית. זיכרון יש לי זיכרון של קשישים – זוכרת לפרטי פרטים אירועים מהעבר. בעיקר דברים שוליים וזניחים. לא רק. לפעמים הם עולים לי סתם כך, פורטים על מיתר הנוסטלגיה. הם כל כך מוחשיים עד שהם יכולים לגרום לי (מחדש) למבוכה, להנאה, לחיוך. זוכרת לפרטי פרטים את הדייט הראשון עם בעלי (וגם עם האקס), את החריקה של הנדנדה בגן הציבורי מתחת לבית ילדותי, את מספר לוחית הרישוי של הרכב שהיה לנו בשנות ה-80. את הדברים העכשיוויים (מה רציתי להוסיף לרשימת הקניות?!) אני בעיקר שוכחת. הזכירו לי רגע, מה נושא הפסקה? הזכרון של החומר - פחיות אבקת חלב לתינוקות, שכבר כמה שנים אני מקבלת מחברות ולא מרוקנת בעצמי, - מצאתי להן שימוש חוזר ומבט שונה - במקום להסתכל עליהן מהצד, עכשיו הדגש הוא על הפתח, והפחיות הופכות למשהו אחר, שממסגר בחן את עירבובית הציוד שמשמש אותי להוראה וליצירה. את החריקה של הנדנדה הזו, שכבר מזמן לא קיימת, את ההדף של הגוף כשעומדים עליה ומתנדנדים בכל הכח, את סשן הצילומים הזה שצולם כשאחי נולד לפני 42 שנים - את כולם אני מחזיקה באיזו פינה של המח. למה? ככה זה. שייכות אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני חושבת שגם בית. מבפנים, הוא חייב להתאים למי שגר בו. בסגנון, בפונקציונליות. אבל מבחוץ הוא צריך להיות גם וגם. שילוב של מה שבא מבפנים (אני גר בבית עם הארובה הכחולה) עם סביבתו, הבנויה והטבעית: עץ הלימון שנוטה ענף מעל הרחוב ומציע צל ופרי, הגדר הנמוכה שפותחת ולא סוגרת על הרחוב, הפינה של המגרש אשר מאפשרת הליכה נוחה סביב הבלוק, החומריות המקומית, המראה השייך לסביבתו. תמונות של שייכות. אלבום אישי. טבע גדלתי בעיר. קומה 6 עם מעלית. טבע זה לא. ובכל זאת, קשורה אליו. כבר שנים רבות גרה במפלס שלו. חולקת חלון עם כמה צופיות שבאות לבקר בכל בוקר. יוצאת לקטוף לי בכל יום קיץ כמה עגבניות שרי לנשנוש. במקרה או שלא, גרה במרחק זעיר מחורש קטן עם כמה עתיקות שהפך בתקופת הסגר למרחב שלנו וגם למקום שלי למצוא בו קצת שלווה ולבד. ואני משתמשת בו. עד כמה שזה נשמע נצלני, ההפך הוא הנכון. כי כשמתכננים בית שמתחשב בכיוון השמש, בעוצמת הרוח, בכמויות הגשם, החלונות לכיוון הנכון, הגינה מתוכננת נכון, נעים יותר וזול יותר לחיות בו. אני מאמינה שהקשר לטבע עושה אותנו רגועים יותר, מחוברים יותר. חלק מהמארג. אנחנו משפחה של מחבקי עצים. כל אחד בתחומו - אבל כולנו אוהבים את הטבע, ומרגישים בו במיטבנו. תמונות של טבע. אלבום אישי. תודה תודה שירי שהתארחת כאן עם מחשבות על בית ועל רגש. את נהדרת. מוזמנות להמשיך לעקוב אחרי שירי בבלוג שלה מתחת לבלטה, באתר של הסטודיו Studio 85 , בדף הפייבסוק וכמובן באינסטוש. מוזמנות לזרוק פה איזו מילה ולספר לנו מה אהבתן וממה התרגשתן, שתינו נשמח לשמוע.

בחודש נובמבר חגגנו יום הולדת, הבלוג ואני. אבל השנה לא כתבתי פוסט חגיגי אפילו שרציתי. קורים דברים שאני עוד לא יכולה לספר עליהם וזה כל כך מוזר. אני רגילה לשתף במה שמתאים לי מתי שמתאים לי והעובדה שקורים דברים שאני לא יכולה עדיין לכתוב אותם גרמה לי לא לכתוב בכלל. כבר כתבתי פה פוסטים מאוד אישיים, אבל תמיד היה איזה מרחק מהחוויה. עכשין אני בפנים, כל יום מרגישה קצת אחרת, יש למעלה ויש למטה והמילים עוד לא מסתדרות. מבטיחה (לעצמי בעיקר) לשתף בקרוב. בכל אופן, חנוכה, הוא חג שמוציא ממני המון יצירתיות. יש חנוכיות ויש סביבונים, סופגניות, ריבות בהמון טעמים, אור וחושך והזדמנות לשלל נושאים שמדברים אסתטיקה ואת מעגל החיים. כל זה גרם לי לצאת למרפסת ולבנות חנוכייה מעץ. ושי. שי גדלה יחד עם הבלוג וכל פרויקט שהיא עובדת איתי עליו גורם לי להרגיש כזאת גאווה, יש לי ילדה מיוחדת עם לב ענק. וזה כיף לראות בתמונות איך היא גדלה משנה לשנה. השנה החלטתי על חנוכייה מעץ. תמיד יש לי שאריות עץ במרפסת וזה חומר שקל מאוד לעבוד איתו אחרי שתופסים את העיקרון (ומתארגנים על ציוד מתאים). אז מה בעצם צריך? מקדחה וסט של מקדחי כוס. ככה אפשר לבחור את הקטרים שיתאימו לחנוכייה, אנחנו בחרנו 3 ס"מ לנרות ו-5 ס"מ לשמש. סרגל, עיפרון טוש עבה. מסור ג'יגסו. ומלטשת חשמלית. אפשר כמובן גם ניירות לטש. לוח עץ. אנחנו השתמשנו בלוח עץ שפעם היה פלטה של שולחן וחיכה בסבלנות להזדמנות להפוך להיות משהו אחר. דיסקיות מתכת לנרות. שאפשר למצוא ברשת ובחנויות ההובי. ומה עושים? הנה תראו בתמונות. כמובן שכל פרויקט מתחיל בתכנון. החלטנו על הקוטר של החורים ועל המרחקים ביניהם, כמובן שסימנו המחקנו פעם או פעמיים עד שהיינו מרוצות. שי מדגמנת נחישות ואת הקדח העגול שיצא מלוח העץ. כן, אני לגמרי משוחדת אבל היא הכי מתוקה בעולם. תמונה דרמטית של מקדחה. איך מנקים את העץ אחרי הקידוח? נושפים כמובן. "אמא תראי אני מציצה דרך החור" בעזרת טוש עבה סימנו את המלבן שיהפוך עוד מעט לשתי חנוכיות זהות. פינת העבודה המאולתרת שלנו במבט מלמעלה. חתכנו קו ישר בדיוק (טוב, כמעט בדיוק) במרכז החורים העגולים. ככה נראים שני החלקים. צורת החנוכייה נחשפת מתוך לוח העץ. וזו החנוכייה המוכנה שלנו, אחרי שיוף טוב וניקיון של כל שבביי העץ. הוספנו דיסקיות מתכת שקנינו בחנות הובי כדי שהנרות לא ישרפו את העץ. אני חושבת שזה מוסיף עוד קישוט קטן לחנוכייה. אני גם אוהבת לראות את הנרות קטנים ומטפטפים את השעווה על העץ. זה גורם לחנוכייה להראות יותר חיה בעיני. דרך אגב, את הגב יצרתי מלוחות עץ שהיו בבית, את העץ עם הברקים השרופים יצר גלעד בניהו השכן שלי. הוא נגר מוכשר ובזמנו הפנוי הוא מנסה כל מיני דברים כמו "חישמול עץ" שעושים עם אלקטרודות ותמיסה של סודה לשתיה (מתכון מדויק אפשר למצוא באינטרנט). הלוח הזה מוסיף את כל הדרמה לחנוכייה שלנו. עוד מבט מלמעלה. וגם ברגע הזה של העשן יש איזה קסם. שקט של עבודה שהושלמה.

אתמול היה לי יום כייפי במיוחד, שהתחיל יום קודם עם טלפון ממיכל, " אנחנו בדיוק עוברים דירה ואני אובדת עצות, קניתי המון דברים יפים ואין לי מושג ממה ואיך להתחיל לסדר אותם. קיבלתי את הטלפון מחברה שאמרה שאת עושה קסמים מהסוג הזה, אני יודעת שזה ברגע האחרון אבל, אולי, את פנויה מחר?" אז אין דבר כזה מקריות ואני לא אאכזב שווה, ארזתי את המקדחה על האוטו והגעתי לעשות את אחד הדברים האהובים עלי, "לעצב עם מה שיש". בבית חיכו לי שורה של רכישות שוות שמיכל כבר עשתה בעזרת חברה מעצבת, וזה הזמן להגיד עטרת גיסר-צוקרמן אנחנו לא מכירות אבל יש לך טעם מושלם. איזה כיף למיכל שיש לה חברה כזאת (ואני כבר עוקבת בדף שלך). אחרי כמה שעות, הרבה בלגן, קפה שחור כמו שאני אוהבת, עוגת פירות ולימור המהממת שקפצה לביקור עם טייק אווי לצהריים, מיכל מרגישה בבית. אפילו שזה בית זמני, אפילו בתקציב קטנטן, לכל אחת מאיתנו מגיע בית נעים ועוטף, כזה שנהיה גאות בו, שנרגיש בו בבית. מה אתן אומרות? יצא שווה?

הפעם אני שמחה לארח את דפנה ברקת. דפנה היא מסדרת/מארגנת/מעצבת ו-הום סטייליסטית. אם זה לא מספיק אז היא גם אספנית וסוחרת וינטג'. היא גם אישה מאוד צבעונית, רגישה ואותנטית ובכלל מישהי ששואפת לחיות את החיים שלה בתשוקה. וזה בדיוק סוג הנשים שאני שואפת לארח כאן. אני עוקבת אחריה כבר שנים ברשתות ושמחה לראות איך היא גדלה ומתפתחת ובונה לעצמה קריירה בדמותה ובצלמה. בקיצור, בואו לקרוא. אני שמי דפנה ברקת, ואני מעצבת הום סטיילינג ומסדרת בתים של אנשים , ובתי סטודיו של אמנים ומעצבים. ליום הולדתי ה- 40 קיבלתי מתנה בה חשקתי מאד, מנוי למגזין האנגלי הנפלא .Country Living אחד הגיליונות הראשונים שקיבלתי כלל צילומי בית נפלא בכפר אנגלי, גדוש בדקורציות ורהיטי וינטג' לצד פריטים חדשים וקירות צבעוניים. נוכח השילוב המושלם בעיניי באותו הבית, בין סגנון הבוהו-שיק הנינוח לסגנון הקאנטרי שיק הצרפתי והאנגלי, ידעתי מיד שכך בדיוק אני רוצה לעצב בתים; בסגנון שמלקט פרטים , ומפגיש בין עולמות עיצוב שונים. ימים ספורים לאחר מסיבת יום ההולדת, עברנו לדירה שכורה מהמוצלחות שגרנו בהן עד היום, ובה הגשמתי את כל הרעיונות העיצוביים והיצירתיים שלי בתעוזה וללא חשש. וכך נולדה בי ההחלטה להגשים את החלום שהדחקתי שנים רבות, להפוך משכירה בתחומי מינהל והפקה לעצמאית, להתפרנס מהתחום שמעורר בי תשוקה יותר מכל, ארגון ועיצוב בתים וחללים. את עבודתי הראשונה כעצמאית, קודם כע. הפקה בירידי הקולאז' ואח"כ כמסדרת בביתה הפרטי, עשיתי אצל קרן שביט, חברתי מהתיכון וללא ספק החיזוק והאמון שלה ביכולותיי, נתנו לי רוח גבית לצאת לדרך החדשה. בשנים הראשונות של העסק עסקתי בעיקר בסידור בתים ועסקים ושילבתי את העיסוק עם ארגון החללים וסטיילינג; בשנתיים וחצי האחרונות התחלתי לעצב בתים במלוא המרץ כשכל אחד מהם שונה בסגנונו ובפלטות הצבעים שלו מהאחר, אך בכולם ניכרת טביעת אצבע של סגנוני הלקטני. היות ואני מעורה מאד בעולם הוינטג' ואף מחזיקה בעצמי כמה אוספים מרתקים, בשנה האחרונה פנו אליי בבקשה למתן ייעוץ וליווי, לקוחות שמעוניינים לפנות רהיטים ופריטי וינטג' מביתם ולמכור לקהל הרחב (ולא לסוחרים) דרך הרשתות, וכך נולד לו שירות נוסף שלי. דפנה ברקת, אמנית של הפרטים הקטנים. צילום עצמי. דירה עירונית שכורה שעוצבה בסגנון קנטרי אנגלי הארד קור, בהשפעות בתי הכפר האנגלים מהמגזין Country Living פלטת צבעים וחומרים, ואפילו כלים אנגלים. צילום: הגר דופלט. דירה עירונית שכורה שעוצבה בסגנון קנטרי אנגלי הארד קור, בהשפעות בתי הכפר האנגלים מהמגזין Country Living פלטת צבעים וחומרים, ואפילו כלים אנגלים. צילום: הגר דופלט. בית באותו יום ההולדת המדובר שהיווה מפנה בחיי בעלי הכין לכבודי מצגת מרגשת שכללה תמונות מהחדרים שגרתי בהם בבית הוריי. ברגע שעלתה תמונה מאחד מאותם החדרים, עצרה אחותי את המצגת וקראה לכולם להתבונן במיצוב המדפים שמעל שולחן הכתיבה שלי, ובסטיילינג של חפצי הנוי ושל חפצי הטיפוח שלי. אי אפשר היה לטעות בסטיילינג שלימים יהפוך לטביעת האצבע שלי- שילוב בין פריטים מתקופות שונות, העמדה מאד ספציפית, ופלטת צבעים שבימים ההם קראנו לה "סיני סטייל". מאז ועד היום, בכל בית שאני מגיעה אליו, אם כדי לסדר ואם כדי לעצב, אני מתבוננת היטב באותם הפרטים הקטנים ובמיקום שלהם כדי להבין מה גורם לבעלי הבית לחוש בנוח בביתם, ומהנקודה הזו אני מתחילה. שכן כהום סטייליסטית אני לא חייבת להתבונן בתכניות המבנה של הבית, אלא יכולה להתעכב על הפרטים הקטנים כגון צבעים, פריטי נוי ופריטים שימושיים, האם הבית עמוס יחסית או לא, וכך להבין את הלקוח וללמוד איזה בית ליצור עבורו, כך שיהיה לו הנוח והנעים ביותר. למדתי על עצמי בתהליך הזה לאורך השנים, שאני אמנית הפרטים הקטנים. דירת קבלן בנס ציונה, שמבטאת לא רק בחירה של רהיטים וצבעים בסגנון כפרי אקלקטי, אלא התמקדות בפרטי הדקורציה הקטנים והכלים, שמביאים את הסגנון הלקטני כפרי של בעלת הבית לידי ביטוי. את הבית עיצבתי עם הלקוחה, אך גם סידרתי במו ידיי ,והוא ביטוי מדויק להנאה מהפרטים הקטנים. צילום: דפנה ברקת. דירת קבלן בנס ציונה. צילום: דפנה ברקת. דירת קבלן בנס ציונה. צילום: דפנה ברקת. בית בת"א שעוצב בסגנון אקלקטי מודרני עם ספת רטרו מיוחדת בהזמנה אישית, אך השטיח הקווקזי שולחנות הקפה ופריטי הנוי משלבים אווירת בוהושיק. צילום: דפנה ברקת. צילום: דפנה ברקת. רגש בצעירותי, וגם היום, אני גרה עם משפחתי בדירות שכורות. ככל שלמדתי להיות מדויקת יותר ויותר בטעם ובסגנון האישי שלי, נוכחתי שהדירה הזמנית שאני גרה בה הופכת יותר ויותר לבית שמשמח אותי כשאני נכנסת אליו בסוף היום או קמה אליו בבוקר, ושאני חשה בו שלווה בשעות הפנאי, או בשעות העבודה מהבית. כאלו בתים בדיוק אני משתדלת ליצור גם עבור הלקוחות. בין אם הם מודרניים יותר, ובסוף תמיד יש בבתים שלי צבעוניות ונגיעה אוורירית וכפרית, ובין אם הם אקלקטיים או בוהמיינים, בין אם הריהוט הוא וינטג' או ריהוט חדש, בין אם הפריטים יקרים או זולים , הדיוק של הפרטים הוא חלק משמעותי בעבודה שלי. כל כך משמעותי שאני יכולה להגיע בפרויקטים מסוימים לרזולוציות של מיקום הכלים במטבח או תכשירי הטיפוח בחדר האמבטיה. הרגש שמתעורר אצלי ואצל הלקוח כשאנחנו מטפלים בבית עד לאחרון הפרטים הוא שלווה והנאה מהבית ומהשהייה בו, וזה מבחינתי הרגש החשוב ביותר בתהליך ולאחריו. ישנו משפט של יוהן וולפגנג גתה האומר "המוצא שלווה בביתו, בין הוא מלך או איכר, הוא המאושר באדם", והוא מבטא היטב את רגשות, השלווה וההנאה, שאמור בעיניי לחוש הלקוח בביתו לאחר שסיימנו לעצבו. צילום: דפנה ברקת. צילום: דפנה ברקת. צילום: דפנה ברקת. השראה בתיכון ובאקדמיה למדתי אמנות, מדעי ההתנהגות, ספרות והיסטוריה, ועולם ההשראות המגוון שלי מגיע משילוב בין עולמות הידע והאמנות האלה. אמנם בכל פרויקט אני מתחילה מפריט או פרט אחר שמהווה את הבסיס העיצובי לאותו הפרויקט, אבל בסופו של יום, בכל הפרויקטים ניכר שילוב בין מספר סגנונות ובין פרטים מעולמות תוכן שונים לגמרי. אותו פרט שיצית את דמיוני ויהווה בסיס לתכנית, יסתמך תמיד על ניתוח והבנה מעמיקה של מאוויי הלקוח. בדירה אחת היה זה כסא אוכל וכסא אירוח בצבע כתום שהחלטתי להשאיר בדירה לנוחיות הלקוחה, ומשם התפתחה פלטת צבעים מודרנית בחלקה, רטרו, ואף עם נגיעה כפרית של וילונות אווריריים. בפרויקט אחר המרצפות המאוירות הצבעוניות בחדר האמבטיה ששיפצנו, ושניבטו לכיוון הסלון על רקע הספה המיוחדת שעיצבנו בצבעים עזים בסלון, דחפו אותי ליצור ארון אמבטיה גדול בגוון טורקיז. שטיח קווקזי שהוספנו באותם הגוונים יחד עם הכריות ופריטי הנוי שנאספו בטיולי הלקוחה בעולם, העניקו לדירה טוויסט של צבעוניות רטרו אקלקטית. וכמובן, בביתי שלי ניכרת היטב האהבה לרב גוניות סגנונית ולאקלקטיות- האהבה לצבעים, האהבה לטקסטילים , דקורציות ורהיטים בוהו אוריינטלים, לצד אהבה לחפצי וכלי וינטג' ארופאיים ורוסיים. לכל פריט כזה יש סיפור שהוא מספר- בין אם סיפור גלגוליו, ובין אם הסיפור שאני טווה סביבו כשאני ממקמת אותו בין חפצים אחרים. במובן הזה, העיצוב וגם הסידור, משקפים באופן מדויק את עולם התוכן שלי- עולם הספרות, עולם ההיסטוריה, עולם האמנות ואפילו עולם הפסיכולוגיה. המון צבעים, אך יש ביניהם חיבור  שקשור למקורותיהם- שטיח רוסי, שטיח מחבל קשמיר, אוסף סלסלות קש אתניות, מעמד מרוקני- כולן השפעות אוריינטליות לצד השפעות של וינטג' ארופאי, והן ממלאות אותי ברעיונות עיצוביים עבור בתים שאני מגיעה לעצב ולסדר. צילום: דפנה ברקת. צילום: דפנה ברקת. פלטות הצבעים הבוהמיניות בואך ארצות הבלקן והקווקז, השפיעו עלי עמוקות עוד מגיל צעיר בבית הורי, ובפרט עם ההתקלות בדירה כזו של זוג לונדוני שהיגר לכפר וליקט פריטי וינטג' לצד פריטי בוהו נינוחים. צילום: דפנה ברקת. צילום: דפנה ברקת. זיכרון בילדותי בילינו חופשים ארוכים וגם סופ"ש אצל סבי וסבתי בקיבוץ, בפרט אצל הורי אבי. סבתי הייתה אישה מטופחת בעלת טעם מעולה וגם אהובה מאד בקיבוץ ומיום שאני זוכרת את עצמי אהבתי להתבונן בלבוש שלה, בריהוט בדירה ובפריטים שאספה בביתה בשנותיה המאוחרות מנסיעות בעולם. הטעם שלה היה מגוון מאד ואפשר היה למצוא פורצלנים נפוצים משנות השישים, לצד אגרטלי מורנו משנות ה 70, כורסאות בסגנון סקנדינבי קלאסי, לצד ספה מקושקשת וקיטשית משנות ה 80. הכורסאות הסקנדיות נמצאות בדירתי עד היום ואפילו את הריפוד השארתי בצבעו המקורי, לצידן נמצאת אצלי כרית אירופאית קיטשית של הזוג המלכותי, שסבתי וסבי רכשו בנסיעתם הראשונה לחו"ל בשנות ה 70 . השילובים האלו בין וינטג' קלאסי לקיטשי, בין סגנון אוריינטלי, כמו ארונית יפנית ומעמד מרוקאי, לסגנון כפרי, השילובים האלו הם פרי זיכרונות מבית סבא וסבתא. האהבה הגדולה לשווקי פשפשים ללא ספק הגיעה מבית הוריי, מאמי שאהבה לבקר בשוק ולרכוש בו מראות, מנורות וכלים ישנים לדקורציה. גם הם מצויים בביתי- מראת האר דקו שמעטרת את כניסת הבית למשל. כשאני מגיעה לבתי לקוחות שרוצים להתחדש ולהיפטר מהישן, אני בדר"כ מפצירה בהם לשלב בעיצוב פריט או שניים שיש לו משמעות סנטימנטלית והוא רווי זיכרונות, כי זיכרונות הם חלק בלתי נפרד בעיניי מהמושג בית. מראת ארדקו מבית הוריי, שנקנתה לפני 35 שנים בשוק פשפשים היא זכרון יומיומי לאהבת השווקים שינקתי מבית הוריי. צילום: דפנה ברקת. הכורסאות הסקנדיות עברו היישר מבית סבתי שנפטרה אל ביתי ולא רציתי לחדש את הריפוד או את העץ שנשמר היטב. הן מחזירות אותי אל חופשות הילדות והסופ"שים המהנים בבית סבתי בקיבוץ. צילום: דפנה ברקת. שייכות לא מעט שנים הרגשתי שאין לי בסיס שייכות אחד. נדמה היה שהחברים שלי הם כל כך רב גוניים, עד שקשה היה למצוא חוט מקשר ביניהם. מהיום בו הפכתי לעצמאית ונכנסתי אל עולם העיצוב, מצאתי את השייכות הברורה מאוד שלי. מהר מאוד התחברתי עם מעצבות ואמניות מתחומים שונים, ומהר עוד יותר התחברתי עם קולגות וחובבי וינטג' כמוני. באופן אבסורדי, דווקא כשכירה ממשקי החברות והשייכות שלי עם קולגות היו פחותים מאשר כעצמאית, שם יכולתי לבחור עם מי אני רוצה להיות ולאן אני רוצה להשתייך. השייכות לקהילות שדנות בעיצוב, בחיים כעצמאית, בוינטג' בהיסטוריה ומה שביניהם, הקהילות האלו הן עוגן אישי ולא רק מקצועי עבורי ובחלקן יש אנשים שהפכו לחברים טובים בחיים שמחוץ למסך, בעוד בחיי הפרטיים חברים ותיקים וחברים שהכרתי דרך המסגרות החינוכיות של ילדיי המשיכו וממשיכים להוות עוגן ובסיס לשייכות אישית יותר. אחת מקהילות השייכות שלי היא בעיר גבעתיים שלא גדלתי בה אך הכרתי בה חברים קרובים בשנים האחרונות. לאחת מחברותיי עיצבתי את דירת דודתה בכפר לבעלי צרכים מיוחדים ולמרות שסגנון העיצוב מודרני ברובו, נגיעות של רטרו כפרי במנורות ובוילונות, והקפדה על מדפים נושאי תמונות ומזכרות, השאירו בדירה את טביעת ידי. וילונות וינטג' תפורים ביד ואווריריים ורהיטי עץ לצד ריהוט ופלטת צבעים מודרנית. צילום: דפנה ברקת. מטבח שימושי מודרני עם קרמיקה כפרית יוונית, ומנורת רטרו. צילום: דפנה ברקת. קהילה נוספת שלתוכה התבגרתי בשנות הפעילות שלי ברשת היא קהילת עיצוב חובבת וינטג' וצבעוניות בוהמיינית, לקטנות, וגם חיבה עזה לגידול צמחים. ב-3 השנים האחרונות אני מטפחת מרפסת שמזכירה גינה ומצליחה לחוש בה שייכות גדולה לכפר למרות המגורים בעיר צפופה. בתמונה כיסא נוח משנות ה 70 שהפך לפריט האהוב במרפסת. צילום: דפנה ברקת. המרפסת תמיד פורחת והיא חלק בלתי נפרד מתחושת השייכות לבית. כיום אני מציעה ללקוחות רבים לעצב גם את המרפסת ולהפוך בכך את החיים בעיר הצפופה לנעימים יותר. צילום: דפנה ברקת. מילה שלך - חיבור הסיפוק שהביאה לי היכולת להתפרנס מהתשוקה שלי לעיצוב וסטיילינג, היא אולי החיבור הגדול ביותר שלי לעצמי, מאז הכרתי את בעלי, ומאז לידת בני ובתי. מכירים את ההרגשה שאתה "מסתובב" בעולם בתחושה שדבר מה חסר, חלק מהזמן אפילו מודע ליכולות ולכישורים שלך, ובכל זאת מרגיש שחסר איזה תבלין עסיסי? התבלין הזה שלי היה המעבר לעיסוק בארגון, בעיצוב ובהום סטיילינג. תחושת החסר הזו הלכה ונעלמה כשהפכתי לעצמאית בלבד, אחרי שבשנים הראשונות הייתי גם שכירה, גם עצמאית, וגם במשרה תובענית במיוחד של אם. ממוקדת בעיצוב כמקור הפרנסה העיקרי, לצד שירות מיוחד שהתחלתי לתת לאחרונה לאחר שפנו להתייעץ בי כחובבת וינטג', מצאתי את החיבור לעולם שהכי מרגש אותי, כי הוא מונע מרגש חזק של תשוקה ואהבה למה שאני עושה. החיבור לעיצוב הום סטיילינג ולארגון בתים הוא החיבור שלי חזרה לעצמי, לאהבת היצירה, חקר עומק של אישיות הלקוח, של הפרטים שיתאימו לאורח חייו. חיבור לפרטים הקטנים שהופכים את הדירה לבית, פרטי אספנות. צילום: קרן שביט. שולחן נערה, כל פרט עליו מותאם לסגנונה ואורח חייה עם הרבה מחשבה על הפונקצנליות שבסידור המדפים והשולחן, ולא רק בעיצוב. צילום: דפנה ברקת. לא רק העיצוב חשוב, גם המיקום המדויק של כל דקורציה, והמקום הנוח לכל פריט יומיומי כמו הנעליים בכניסה. צילום: דפנה ברקת. תודה תודה דפנה, שהתארחת פה עם הבתים שלך ועם הצבעים והטקסטורות שלך. את כמו מערבולת שאוספת לתוכה השראות מעולמות תוכן שונים וזו תכונה מקסימה ולא רגילה ויותר מכך היא עושה אותך למעצבת שאת. מאחלת לך שתמשיכי לחיות בתשוקה. מוזמנות גם לבקר את דפנה באתר לעקוב אחריה בדף הפייסבוק שלה באינסטגרם ואם אתן מגיעות לגבעתיים ;) ספרו לנו בתגובות מה אהבתן ולמה התחברתן ואולי נשכנע את דפנה לפתוח גם בלוג.

יש ימים שאני צריכה בהם רגע של אסקפיזם, היום זה יום כזה. בא לי לחשוב על צבע ושמחה ולא על ה-מצב עם כל מה שמשתמע. זה גרם לי לפתוח את מגרת הטיוטות של הבלוג ולבדוק מה שמתי שם שיחכה לי ליום אפור, לפעמים אני מתחילה לעבוד על משהו, שמה אותו בצד וקצת שוכחת ממנו, אפילו שהוא ממש מגניב. נראה לי שזו בדיוק התקופה להכניס צבע הביתה, וליצור יחד כמשפחה. מתישהו בשנה שעברה (טוב האמת זה היה בדיוק באוקטובר) הלבשתי את הבית של יעל יגאל וארבעת המופלאים, זה היה תהליך קצר וממוקד, פגישת תכנון, בשילוב עם הזמנות און ליין של רהיטים ואביזרים, יום קניות מהנה, כי קניות זה תמיד מהנה ויום התקנות בבית. התקציב היה קטן ורצינו, יעל ואני לעשות משהו יצירתי עם הקיר הגדול בסלון. הצעתי שנגייס את הילדים, הארבעה שלהם והאחת שלי וניצור יחד תמונות צבעוניות מנייר. נשמע פשוט? אז זה באמת היה פשוט. חמשת המופלאים מימין לשמאל שי, ניר, מאור, איתן ועדי. מה צריך? קנבס לציור בגודל שמתאים לקיר שלכם. אנחנו קנינו קנבסים גדולים 30/90 ס"מ (או אולי 40/120 באמת שאני לא זוכרת) בחנות יצירה. אבל אם אתן בדיוק בבידוד/סגר (מעניין איך זה יראה כשמישהו יקרא את הפוסט הזה בעוד שנתיים ;) ואין לכן גישה לחנויות יצירה/סטוק כל ארגז קרטון יעשה את העבודה. לוקחים ארגז קרטון וחותכים אותו לגובה של כ-5 ס"מ, מחזקים את הפינות במסקינטייפ ואפשר להתחיל לעבוד. ניירות צבעוניים. לנו הייתה ערמה בכל צבעי הקשת שיעל קיבלה מחברה, אבל כמו שאתן כבר יודעות אני אוהבת להשתמש במה שכבר יש בבית, שקיות נייר, שאריות של ניירות עטיפה ומפיות. בפוסט הזה תוכלו לראות תמונות שהכנו רק ממה שהיה בבית הסלון של גיל ומור. דבק פלסטיק לבן. מכחולים או מברשות לצבע. אם אין, אז להשתמש באצבעות זה טוב. מה עושים? מתחילים לקרוע את הניירות הצבעוניים בידיים, אין שום צורך במספריים או בתכנון מוקדם, ומדביקים את הניירות על הקנבס/ארגז קרטון שלכם, ויוצרים שכבות. כל שכבה מוסיפה עוד עניין, הרעיון הוא לכסות את המשטח לחלוטין. כשהמשטח מלא לגמרי בגזרי נייר, אפשר להתרחק כמה צעדים מהתמונה ולהרגיש אם חסר משהו, אם היינו רוצים להוסיף צבע מסויים או חתיכת נייר שתיתן פוקוס בחלק מסוים של הקומפוזיציה. באמת שלא חייבים להבין בזה באופן רציונלי, להתבונן ולהרגיש. תסמכו על האינטואיציה שלכן. עכשיו כדאי לכסות את כל העבודה בדבק. דבק פלסטיק מתייבש והופך לשקוף והוא שומר על הניירות שלא יתחילו להתקלף ולזוז. שי וניר ממש אהבו את החלק הזה, הם עוד המשיכו לשבת שעה ולכסות את שלושת הקנבסים בשכבה של דבק, מצחקקים ומתלחשים, הרבה אחרי שהאחים הגדולים של ניר חזרו כל אחד לחדר שלו וסגרו את הדלת. מאור מתכנן ואיתן מדביק במרץ יש הוכחות מצולמות. כולם עזרו. ניר המתוק, ושי ה גם מתוקה ממש נכנסו לזה. ועדי מפקחת שהכל עומד בסטנדרטים הכי גבוהים. זהו. תלינו את התמונות החדשות על הקיר. שי וניר התיישבו לנוח ולנשנש פופקורן ויעל ואני ישבנו במטבח לשיחת נפש על כוס קפה, ככה זה אצלי השיחות האלה מלב אל לב קורות מעצמן. והנה התמונות תלויות על הקיר. צבעוניות ומשמחות. אני מאוד גאה בתוצאה. מנשנשים פופקורן מתחת ליצרה המשותפת. שמתן לב למנורות שעשות את ההבדל? בא לי לפרגן, אהילי הבמבוק מ-The old box ומנורות הקיר מהשכנים ברוזמרין דברים יפים לעיצוב הבית. עוד הזדמנות שהתהליך הביא איתו, אם כבר הגעתי עם ארגז כלים, אפשר לתת לילדים לסמן ודפוק מסמר בקיר. זה נראה כמו דבר ממש קטן, אבל בחיי שהוא גדול. לתלות תמונה לבד, לתקן משהו בבית בעצמכן, לגלות שאתן יכולות, זו הרגשה נפלאה ואני ממליצה לא לוותר ולנסות. עדי (הגדולה) קפצה על ההזדמנות ויכולתי לראות איך שהיא מזדקפת בגאווה ונהנית ממהישג. היא קצת חששה לדפוק את האצבעות אז לימדתי אותה את הטריק הבא, מחזיקים את המסמר עם פלייר ואפשר לדפוק עם הפטיש ישירות על המסמר כשהאצבעות במרחק ביטחון. ואם אחרי כל זה נשארו לכם עוד ניירות צבעוניים הנה עוד משהו שאפשר לעשות איתם, די בקלות. מחממת את החורף. יאללה אסקפיזם לכו-לם.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נכנסתי לעולם שהוא בילונגינג. מעולם לא ראיתי דבר כזה, לא בארץ ולא בחו"ל, חלל שמספר סיפור כל כך שלם. שכל פרט ומוצר בו נאספו ונוצרו מתוך אהבה מחוייבות ודיוק. אם עוד לא ביקרתן, בבקשה עלו על האוטו וסעו לכפר ויתקין. ואז פגשתי את נעה, היא הייתה נעימה, חמה ומפרגנת וזה עשה את החוויה לאפילו יותר מיוחדת. את השאלון לראיון #בית_רגש_בלוג, כתבתי לפני שנתיים ומאז אני מארחת פה יוצרות, מעצבות ובלוגריות עם מחשבות על בית ועל רגש. עכשיו כשנעה בר-לב דוידור כאן, זה נראה כאילו כתבתי אותו בשבילה, כל מילה תואמת את האג'נדה ואת העשייה שלה. אז בואו נתחיל. אני אדם של ניואנסים. מחויבת לתהליכים, סומכת על התהליך. Trust the process קשובה באופן יוצא דופן למה שקורה. לאיך שקורה, לטבע, לצירופי המקרים שהם היסודות לדבר הבא בכל תחום. מרגישה דרך הידיים, אינטואיטיבית מאד. מתרגשת בקלות. מדייקת, עסוקה בלעשות הרמוניה, לגלות הרמוניה, בליצור את היפה והפואטי מכל דבר. רגישה מאד מאד, story teller באמצעות וויזואל. אמא של... בת זוג של... חברה של... . אמנית. הומניסטית. טולרנטית . סקרנית. חקרנית. מחוברת. מייצרת - משחקת - מחפשת ; את הקסם. עיסוק יוצרת רב-תחומית בשדות האמנות, העיצוב ואדריכלות הפנים. מייסדת ובעלת המותג והמקום Be Longing s. מקום לאמנות ועיצוב, תרבות חיים, השראה, שפה. מקום חוקר ומייצר עם דגש מיוחד על שימור מלאכות-יד ועל שימוש בחומרים ״זוכרים״ כחומרי גלם. פרויקט רב תחומי מורכב שמתפתח כל הזמן במקום שבו הוא נמצא גיאוגרפית (מקום פסטורלי בכפר ויתקין) מושפע ומשפיע על הסביבה. במקום מוצגים באופן קבע עבודות אמנות לצד אובייקטים פונקציונלים בעיצוב המותג. השימושי והקונקרטי לצד האמנותי והמטפורי. בילונגינג היא תוצר של תשוקה שלי לחבר בין כל התחומים שאני עוסקת בהם והמשך לעשייה בפרויקטים אדריכליים – כניסה גם לעולם החפצים והרהיטים של עיצוב הפנים. זו פלטפורמה שמחברת בין תכנון חלל, חפצים ויצירה מקומית. בילונגינג הוקמה כהיכל של רעיונות, הצעות, ״דברים״ פונקציונלים לצד סימבוליים מעוררי מחשבה. מקום מניע ומפרה. יוזמה שמתגשמת. מקום לאמנות, עיצוב, תרבות חיים, אווירה, הרמוניה. מקום חוקר ומייצר. חלל שהוא גלריה, סדנא, מעבדה של יצירה, חנות. השימושי והפונקציונלי לצד האמנותי והמטפורי. לוקאלי בייצור ובעשייה. גלובאלי באיכות ובחוויה. במקביל, עוסקת בתכנון ועיצוב פנים ובייעוץ למיזמים ופרויקטים בתחום. צילום: לירון זנדמן צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: לירון זנדמן צילום: לירון כהן אביב צילום: לירון זנדמן צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: לירון זנדמן מאמינה בהתבוננות, בפשטות, בעשייה אותנטית ובאחריות לסביבה ולמשאבי הטבע. ההתייחסות לנושא הקיימות sustainability היא לא רק בשימוש בחומרים קיימים (Re Used Re-cycle, Re- purpose) אלא גם בהתכוונות להשקיע במוצרים איכותיים מאד שילוו אותנו הרבה זמן. יש לנו אחריות כמעצבים לעצב ולייצר דברים לאורך זמן (Long lasting) . לא רק ברמת האיכות של החומרים והגימור אלא גם בהתנהלות מעל הטרנד. להתעלם מתרבות ה ״ מה חדש?״ ״ מה שנכון בדיוק עכשיו״... התאהבויות קצרות....אלא לתכנן ולייצר מוצרים שיש להם את האיכות הזאת של Timeless . להשקיע באהבה. בית השאלה שאנחנו צריכים תמיד לשאול את עצמינו: האם הבית חי ?? Is Our Home Alive בית בריא ומבריא מכיל חומרים טבעיים- רצוי וכדאי שיהיו בו חומרים נושמים, חיים, אווריריים. חומרים מן הטבע אשר מקבלים באהבה את סימני הזמן ,מתיישנים ומתבגרים באצילות וחן. הגישה שלי בנושא אדריכלות ועיצוב פנים וחללים אובייקטים וחומרים שמקיפים אותנו ויש להם זיקה לטבע תומכים בבית חי, מייצרים אנרגיה עם חיות ופועמים איתנו את היום- יום. מבט ברהיט עץ לוקח אותנו לטיול מטפורי ביער. מגע עם בד טבעי מחבר אותנו להליכה דמיונית בשדה כותנה... . אני מתרגשת מחומרים בתצורתם הגולמית ומאמינה בעיצוב אנושי ומחובר, שמייצר תחושת נינוחות ושייכות. עיצוב אוורירי, בהיר, מואר, א-טרנדי, "לא מושלם". תפקידו המרכזי של הבית הוא לאסוף אותנו בסוף היום ברכות וחסד ולשגר אותנו בבוקר מוטענים ואנרגטיים ליום חדש. בזמנו עסקתי בעיצוב אופנה ועם הולדת בכורתי ונסיעה ארוכה ומגורים ביפן עשיתי מעבר לתכנון בתים. יש בתוכי הבנה מאד עמוקה על הדבר הזה שנקרא ״בית״. תהליך העבודה עם לקוחות זה בעצם מסע משותף למצוא את הבית הקיים בתוכם. לגלות אותו... איך להוליד בית מפיסת זיכרון, מחוויה שעוד לא נחוותה... ואז כמו דולה ליילד אותו למציאות של חומרים, שבילים נכונים בין טריטוריות, פרוגרמה של צרכים רגשיים, אנרגטיים וכמובן פונקציונלים וארציים. ולכן, רצוי שנקודת ההתייחסות של הבית לא תישען על טרנדים חולפים, קולקציות וגחמות שמסתובבות כרגע באופן זמני וקצר בסביבה. בית בריא מכיל דברים שמעוררים שייכות. זוהי טריטוריה אישית שמאפשרת קשר עם תחושות ורגשות. מקום שמייצר חיבורים ותחושת Belonging. צילום: אורית ארנון צילום: אורית ארנון צילום: לירון זנדמן צילום: לירון זנדמן צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור כריכת הספר הבית הרגשי מאת אורלי רוביזון. צילום: שי אדם צילום: שי אדם רגש מתרגשת, מרוגשת ....זה הדלק שלי. אחד הדברים שמאוד מעוררים ומקסימים אותי זה איך האור נופל על חפצים, חומרים ואובייקטים בבית או בכל מקום בעצם. רגע קסם זמני וחולף. צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: נעה בר-לב דוידור השראה יש בעולם הזה עודף אינפורמציה זמינה. זה יוצר קצת בלבול בעיני בנושא הגדרת ומהות ההשראה. אנשים מוצאים השראה או קוראים לזה השראה בלוחות הפינטרסט וברחבי הרשת; סופרמרקט עצום... של דברים קיימים. השראה בעיני זה רגע הקסם הזה בו נדלק הניצוץ שמוביל אותך לעשייה, ליצירה, לחיבורים. ההשראה היא: יצירתיות פתאומית ולא מוזמנת, ״ניצוץ של אפשרות״, פתח לאופטימיות, חיבור לעצמנו- צינור פנימה. התעוררות לעשייה, לביטוי, ל doing. מה נותן לי השראה ?? ידע חדש ( אינטלקטואלי, טעמים חדשים, טקסט,,, חומר,, ) אנשים מסוימים ( גם בעלי המלאכה והמיומנויות שלהם למשל) הטבע כמובן, אמנות, חוויה חושית שבריר תחושה, מבט, חוויה. פגישה עם משהוא חיצוני שמהדהד עם משהוא פנימי, אמיתי, טהור הייתי אומרת. אני מרבה לקבל השראה משגיאות וטעויות שקורות רנדומלית בתהליך היצירה והעשייה. מתבוננת בתוצאה ״לא רצויה״ ולא מתוכננת שמובילה אותי לפריצת דרך ומשהוא חדש. ההשראה היא אחד מאבות המזון של הנפש. היא הבסיס הרוחני . צילום: לירון זנדמן צילום: לירון זנדמן זיכרון בעשייה, אני משתמשת לעיתים קרובות בביטוי ״ חומרים זוכרים״. חומרים שהם שאריות של אובייקטים, ״דברים״ שכבר לא רלוונטיים ואני משתמשת בהם ליצירת עבודות/ מוצרים חדשים. החומרים האלה ״זוכרים״ מהלך של חיים ושימוש קודם. הם נושאים בתוכם אנרגיה ורפרנסים שלרוב לא נדע, אך נרגיש אותם. מדברת אלי הפואטיקה שבדברים המיותרים, העזובים, המתכלים והמשתנים. העבודות שלי מדברות הרבה על רנדומליות, על אירכוב, על הקפאה של תהליכים, על וויתור, על שימור, על שמירה , על רוממותו של הפשוט. על שאריות במרכז הבמה, על צניעות, על שליטה ושחרור, על חי ועל "רקוב" יבש ודומם. על קליפות והגנה. הכלה וחשיפה. על שגיאות וטעויות מבורכות. על פאר וצלילות שעוטפת את הבר והפשוט. על מופשט ועל קונקרטי, על הקפאה של תהליך, זיכרון של חומרים - על הזמן כאומן ואמן. ארכיון של חומרים חיים, חומרים ״מתים״, סיפרייה, יומנים אילמים. צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: לירון זנדמן צילום: נעה בר-לב דוידור צילום: לירון זנדמן צילום: נירית גור קרבי צילום: לירון זנדמן שייכות נו טוב... הקמתי פרויקט שלם סביב המושג שייכות Be Longing . מילה לכאורה כל כך גנרית ושגורה שחובקת בתוכה ערכים פיזיים ומטה- פיזיים. כשמפרקים את המילה לחלקים מוצאים את המהות, התכנים והערכים של המותג. להיות שייך זה הבסיס האנושי, זו המהות הראשונית בה כל אחד מאיתנו - חוט שזור ושוזר במארג גדול ורב קסם. צילום: לירון זנדמן וואבי סאבי ובילונגינג זה לאפשר לדברים לקרות, לתת לעלים להיות יבשים, לתת לחלודה לקרות, לא להסתיר את החוט הפרום. זה להתבונן ולהבחין בפואטי והיפה שביבש ובדהוי גם אם זה הפוך ממה שהתרבות המערבית כל כך מרוממת - החי, הירוק, הצעיר, העסיסי. כשבאים לדבר על המושג וואבי- סאבי wabi Sabi נדרשת עדינות , ענווה וצניעות. המושג הזה קיבל זילות רבה בתקופה האחרונה ואם פעם, השתמשתי בו כדי לשגרר תחושות ורעיונות על חומרים, אובייקטים ואסתטיקה מסוימת, הרי שכיום אני כמעט ונמנעת מתוך תחושה שהמושג נהיה buzz Word שגור ומודבק לכל מה שנראה קצת - שחוק, מהוהה, טבעי או יפני... לאחרונה כתבתי פוסט על הערך הזה וזווית הראיה שלי - בבלוג של בילונגינג אשמח מאד אם תיכנסו לקרוא. וואבי סאבי - Wabi Sabi - ארעי ושלם. מתוך הפוסט וואבי סאבי. צילום: נעה בר-לב דוידור מתוך הפוסט וואבי סאבי. צילום: נעה בר-לב דוידור מתוך הפוסט וואבי סאבי. צילום: נעה בר-לב דוידור עד כאן תודה לך נעה שהזמנת אותנו למסע הזה בין מילים לתמונות שמעביר באופן כל כך יפה את האני מאמין שלך כמעצבת וכבת אדם. החיפוש שלך אחרי הקסם מעורר השראה, ואני רואה בו ריקוד של אסתטיקה ורגש. אני שמחה מאוד על ההזדמנות לארח אותך אצלי בבית. מוזמנות לעקוב אחרי נעה באתר של בילונגינג בו אפשר להתעדכן על ארועים וכמובן לקרוא בבלוג, בדף הפייסבוק ובאינסטגרם. ספרו לי בכמה מילים מה נגע בכן, אני סקרנית. תודה. קרן.

אולי פעם תגיע שנה שבה אצליח לפרסם את הפוסט הזה בזמן. אולי. פעם. בינתיים אני מנחמת את עצמי באשליה של איחור אופנתי. אין בעיני שום דבר אופנתי באיחורים, ובכל זאת הנה אנחנו כאן. ולנושא שלשמו התכנסנו, הבלוג דיי שנחגג ברחבי העולם בתאריך הקשוח בשנה ה-31.8. אין מה לומר בלוגרים הם קשוחים ונחושים וגם בעלי דמיון מפותח. כזה שרואה את הדימיון בין התאריך למילה Blog - 31.8 מבין כל הדברים שאני אוהבת בעולם הבלוגים פירגון הוא בהחלט בראש הרשימה, ואם יש הזדמנות לפרגן לבלוגים שאני אוהבת אני לא אפספס את ההזדמנות, אפילו שהתאריך הוא ה-3.9. הראשון ברשימה להיום הוא הספרנים בלוג הספרייה הלאומית במהלך החודש נפלו עלינו שורה של גזרות וקיצוצי תקציב במקומות מאוד כואבים. תוכניות כמו קרן קרב ופרויקט היל"ה איבדו את המימיון שלהם ועומדים בפני סגירה. אני זוכרת את הרגע שבו נכנסתי לאתר הספרייה הלואמית (דבר שאני מקפידה לעשות מידי פעם) וגיליתי שקופית עם כיתוב אדום שהודיע על סגירת הספרייה לקהל ושליחת כל העובדים לחל"ת. ההודעה הזו ממש הכאיבה לי. התנחמתי בכך שהספרייה המשיכה את פעילותה בדיגיטל, הניוזלטרים המשיכו להגיע ואיתם מאמרים מרתקים שחוגגים את המילה הכתובה ואת כל האוצרות התרבותיים שלספרייה יש להציע. השבוע כשישבתי לכתוב את הפוסט כבר ראיתי את ההודעה הזו, חוטים נמשכו, תקציבים גוייסו והספרייה נפתחת שוב לציבור. תעשו טובה ותקפצו לבקר. משהו לקרוא: אותיות פורחות באוויר: נפרדים מהרב עדין אבן ישראל שטיינזַלץ להתבודד ולכתוב: על פינות עבודה ספרותיות כדאי לבקר גם: באתר הספרייה ובדף הפייסבוק. ואני ממליצה להרשם לניוזלטר ולקבל את הכל ישירות לתיבה. שמתי לב הבלוג של זיוה רענן אפשר ללמוד המון מאיך שבלוג בנוי, הקטגוריות שכותבת הבלוג בוחרת מעבירות מסר וחושפות אג'נדה, אצל זיוה מיד רואים את החשיבות של קיימות וכבוד לסביבה. יש בבלוג המיוחד הזה שילוב של אסתטיקה, התבוננות, עמידה באתגרים וחיפוש מתמיד אחר חיים פשוטים ויפים. טיולים בארץ ובעולם, כי תמיד יש מה לראות ואת מי לפגוש גם אם אי אפשר לטוס. בעיני זה בלוג של העצמה. תודה זיוה. שמי זיוה רענן, ואני מכורה למילים, אוהבת צליל של שפה זרה, עקבות של מורשת, מים מפכפכים בפלג הנחל ושיטוט חסר מטרה ברחוב. מתפעלת מאמנות, סקרנית לתרבות המקום, מתלהבת משלג ביער בחורף, אוספת מפות, מחויבת לתיירות חברתית, אחראית, אקולוגית או איך שתרצו לקרוא לה. משהו לקרוא: קטגוריה שאני אוהבת במיוחד טיולים בתחבורה ציבורית יש גם ייעוץ בנושא. שווה. חופשה בעמק יזרעאל דברים שרואים משם לא רואים מכאן – ביקור בסטודיו של אחמד כנעאן כדאי לבקר גם: בדף הפייסבוק של זיוה ארועים מחוננים הבלוג של רחל ארליך באו נבהיר משהו כבר מההתחלה, אני לא מחוננת. כמה לא מחוננת? ובכן אני דיסלקטית ודיסקלקולית ובזמנו בתיכון כשסוף סוף אובחנתי הרגשתי הקלה עצומה, אני לא טיפשה ולא עצלנית, המוח שלי פשוט מחווט אחרת. עד כאן עלי. כשהכרתי את רחל ארליך בקבוצה של יונית צוק הבלוגריסטית היא העלתה לדיון את הבלוג שלה, האם הוא כל כך נישתי שהוא מדבר רק למחוננים או בעיקר להורים למחוננים? בעיני זה בלוג בעל ערך ועניין לכל מי שמתעניין בחינוך, בלמידה, בהוראה וכן גם בהסטוריה. ואני מתענינת בכל אלה. חלק מהבלוג (שמאז שעלה לאוויר גדל צמח והתפתח לאתר של ממש) מוקדש להוראת מחוננים, לחווית ההורות למחוננים ומה זה בכלל אומר לשאת את הכתר הזה. וחלקים אחרים בו מוקדשים לחדשנות בחינוך. לחשיבה איך המערכת יכולה להתפתח בקצב שבו העולם שלנו מתפתח ואיך זה משפיע על הילדםש ל כולנו. שווה קריאה. איזה כיף לך! (נכון) הם בטח מוציאים אצלך מאיות בלי בעיה (חלקם, וחלקם לא. לא כולנו טובים בהסטוריה) ובטח אין לך בעיות משמעת (ברווור, והכתה שלי מאוכלסת בפיות טובות לצד חדי-קרן) משהו לקרוא: מחוננים ומצטיינים: הילדים שמאחורי הסטריאוטיפים – הרצאה לדוגמה כדאי לבקר גם: בדף הפייסבוק של רחל בו היא מספרת בהומור עצמי משובח על אתגרי החיים, החמצת מלפפונים, איך זה לחתן בן בתקופת בקורונה ועד חוויות מהפילטיס. כי ככה זה, כולנו מורכבים מהמון חלקים. ביסמוט ויפרח הפודקסט שיתן לך אומץ כבר השם של הפודקסט הזה עושה לי טוב. שתי נשים ששמות לעצמן למטרה לתת לי אומץ. לי, אומץ. תענוג. יש פה שיחות קולחות חריפות ואינטילגנטיות על המון דברים שמעסיקים אישה עמצאית בעולם החדש. ואני הכי אישה עמצאית בעולם החדש. הדר וכנרת מדברות בכנות על מה שמעניין ומטריד אותן. הן מארחות אנשים שיש להם הרבה מה להגיד וכל פרק הוא הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא ולדחוף את עצמי קדימה עוד טיפה. ממליצה בחום. בפודקאסט אנחנו מדברות זו עם זו ולפעמים גם עם אורחות ואורחים – על האומץ לעשות דברים אחרת. לא כמו שראינו אצל אחרים, לא כמו שאמרו לנו שצריך, גם אם לא בטוח בכלל שנצליח, וגם כשהפידבק מהסביבה פחות אוהד. למשל: האומץ להפסיק דברים באמצע, לגור כזוג ומשפחה בשני בתים נפרדים, לחיות בדיוק בקצב שמתאים לך, להתמודד עם פחד קהל, להגיד 'אני רוצה', להתחיל פרויקט גדול, להכיר את עצמך ועוד. משהו לשמוע: פרק 16 להגיד לא ולהשאר בחיים כדאי לבקר גם: נמלה האתר של כנרת יפרח בונה קהילות האתר של הדר ביסמוט בריאלי הבלוג של אריאל בן חמו אני רוצה להכיר לכם את האישה שגרמה לי להתאהב בכוסמת ירוקה. זה לא נשמע כמו הרבה אבל בשבילי זה המון. כבר מזמן אני מחפשת בלוג שיש בו מתכונים פשוטים ובריאים ללא גלוטן (בעיקר כאלה שלא מבוססים על עמילנים אלא על קמחי מקור מזינים) והנה מצאתי. אוסף אין סופי של מתכונים שכתובים היטב, מצולמים היטב ועושים חשק להכנס למטבח. תכנסו, אתן כבר תודו לי אחר כך. לאחר לימודים בבית ספר הגבוה לאפייה ולקונדיטוריה 'אסטלה', השתלמויות בארץ ובעולם וסטאז' בקונדיטוריה 'רביבה וסיליה' יצאתי להגשים חלום. לפתוח בלוג, בית אשר בו אוכל לספר לכם הכל על אפייה, בריאות ומה שביניהם, מקום בו אוכל לצקת את כל האהבה והאמונות שלי לתבנית עוגה. משהו לקרוא: פיצה כוסמת ירוקה ללא גלוטן מהירה ומפתיעה עוגת שוקולד ללא גלוטן ליום הולדת כדאי לבקר גם: בדף הפייסבוק ובאינסטגרם של אריאל כי כיף שם. זהו להפעם. מקווה שתבקרו את הבלוגים האלה, זה תמיד משמח אותי ובטח ישמח גם אתכן. ואלה הפוסטים שכתבתי בשנים קודמות בלוג דיי 2019 בלוג דיי 2018 גם אצלי Blog day #בלוג_דיי

זה ציטוט של הילה מתוך שיחה אישית. את הילה רייך מזור, היפה הזו בתמונה, אני מכירה כבר כמה שנים, התחברנו במגרש המשחקים כשרק עברנו למולדת ועוד לא הכרתי כמעט אף אחד. התחלנו לדבר וגילינו שקשה לנו להפסיק, יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר. על החיים, על האמהות, על יצירה ועל הגשמה דרך יצירה. נושא שמעסיק את שתינו המון. גם אם המצד זה נראה שאנחנו יודעות מה אנחנו עושות בפנים תמיד יש עוד המון שאלות. הילה רייך מזור. צילום: שחר תמיר. אם נחזור רגע לכותרת, המסר הוא שיצירה היא דרך לחוסן נפשי. כשקשה, קחו מחברת ותתחילו לקשקש, כaהעתיד לא ברור, כשיש מגפה עולמית משונה שמשביתה את העולם, כשאני לא בטוחה לאן ממשיכים מכאן - קחי מחברת ותתחילי לקשקש. היצירה היא מקום בטוח, תנועה שמולידה עוד תנועה, מחזקת, מקרקעת. והילה יודעת על מה היא מדברת, היא מטפלת באמנות כבר יותר מעשור, בוגרת לימודי פסיכותרפיה עם שפע של ניסיון קליני במסגרות שנות בשירות הציבורי ובקליניקה הפרטית. היא "אספנית" של תארים (אקדמיים) לומדת ולומדת, עוד קורס ועוד סדנה. יש לה תרמיל מלא על הגב, וזה המסר שלה, אז פלא שאני עפה על זה? כשהיא סיפרה לי שהיא פותחת סדנה של חמישה מפגשים להכרות עם היומן ויזואלי ידעתי שאני חייבת להרשם. זו הזדמנות מצוינת לפנות לעצמי זמן ליצירה וללמידה רק לעצמי. על יומיני האמנות שלי כבר כתבתי פה הם מלווים אותי שנים. יחד עם זאת יש קסם בהנחיה של הילה ובקליניקה שלה במרחביה שהופכת לסטודיו ומאפשרת כל כך הרבה. היא הכירה לי טכניקות חדשות ופתאום גיליתי שאני עובדת באותה הדרך פחות או יותר ואיזה כיף זה לגלות עוד דרכים ליצור על הדף. אני דווקא רוצה לשתף בטכניקה שהכרתי במפגש השלישי, כי היא העלתה בי המון התנגדויות ובסופו של דבר נתנה לי מתנה של מסר אישי ומדויק. black out poetry הטכניקה הזו התחילה משאלה שמעסיקה כמעט כל יוצר, מה עושים כשיש בלק אאוט? כשיושבים מול הדף הלבן ואין מילים? מתחילים ממילים שכבר קיימות סביבנו. למשל בספרים המודפסים, בעיתונים ובמגזינים. (חיפוש מהיר של הביטוי בפינטרסט העלה שלל של אימיג'ים מרתקים. תנסו את זה.) על הטכניקה בקצרה, בשלב הראשון בוחרים דף מודפס שכבר יש עליו מילים, בשלב השני מסמנים מילים שקופצות לעין, פשוט מסמנים בעיגול את מה שמדבר אלינו באותו הרגע, משחירים את הטקסט סביב המילים, כך שרק המילים שסימנו נשארות על הדף. בתוך המילים האלה מסתתר מסר. לפעמים הוא מדויק ונוגע ולפעמים הוא נונסנס משעשע, הכל הולך. האמת היא שכל העיסוק במילים עורר בי התנגדות. אני כמעט אף פעם לא מערבבת, (מילים בתוך עבודת קולאז' נראות לי צועקות מידי) הפעם החלטתי לנסות. ההנחייה שלה הילה לקחה את הטכניקה כמה צעדים קדימה, לפחות מבחינתי, התחלנו בכמה דקות של כתיבה אינטואיטיבית על דף אקוורל עם גיר מסיס במים. מילאנו את הדף במילים שזרמו בלי כוונה או שיפוטיות. כאשר הדף התמלא התחלנו לסמן לעצמנו מילים. התחלתי לסמן מילים ובכל מילה ראיתי משהו שהעסיק אותי השבוע: אמא, רופא, עייפה, דרך, זמן. כתבתי את המילים על דף נוסף והתחלתי לנסות לסדר אותן, אחרי כמה ניסיונות הסתכלתי על הדף והתפוצצתי מצחוק. קיבלתי מסר ישר לפרצוף. מפה יצאתי לעבודה מרתקת בשכבות. לגלות, להסתיר. לחפש לגלות. והמסר שלי, להיום ואולי לתמיד: הדרך אור, יש זמן והכל טוב. מסר שהוא בול בפוני. מתוך תהליך העבודה ביומן הויזואלי. צילום הילה רייך. מתוך תהליך העבודה ביומן הויזואלי. צילום הילה רייך. שכבות של עבודה ביומן. מפה הכל התחיל, כתיבה אינטואיטיבית על הדף וגילוי של מילים. מילים שמתגלות תוך די העבודה ביומן. ודף אחד שבא לי לחבק ולקחת איתי מכאן. תודה יקרה, טובה לי החברות איתך והלמידה ממך ואני מקווה שהפוסט הזה לא יביך אותך יותר מיד. בעצם תצטרכי להתמודד ;) כמו בכל פוסט שאני מניחה כאן, אני רוצה לעורר בכן השראה לצאת וליצור, הלוואי שהצלחתי. לדף הפיסבוק של הילה כאן.

יש פוסט שכבר כמה זמן מבקש לכתוב את עצמו, בובות אצבע מתוקות ויצירתיות, סצנות של חיות קטנות, סיפור? תיאטרון? יאללה הגיע הזמן להוציא אותו לאור. בוקר של שבת חג, מסוג הימים האלה שאין לך מושג איזה יום היום, חוץ מזה שחופש וכולנו בבית בפיג'מה. אני מתיישבת על הרצפה מול החלון הגדול, זה מקום מעולה להכין בו יצירות גם בזכות האור הדרומי. אור דרומי = תמונות יפות. מוציאה לבד אפור ומתחילה להכין זאב קטן. העיניים שלו עצומות, אני מתכננת להעמיד אותו בין עצי ארז, ואז שי מגיעה ומתיישבת לידי. אמא, אני רוצה נמר. גור נמרים, נמרי. כמו בגלויה שקנינו. שי בוחרת את הצבע ואני מתחילה לגזור, שי בזמן הזה מתחילה לבקש בקשות. אמא, תעשי שהוא יקרוץ בעין אחת ויחייך חצי חיוך חתולי. (תאמינו או לא, היה בכי סביב עניין החיוך, הייתי צריכה לפרום פעמיים. בסוף יצא מושלם, כלומר קיבל אישור משי.) ושיהיה לו זנב מעוגל עם פסים. "אמא! אני מדביקה את הפסים." ברור. היא מדביקה פסים גם על הגב ומבקשת שפם, לבן. ככה אנחנו ממשיכות, משחקות בנמרים. אחרי שנמרי מוכן שי עוברת לתפאורה עץ עם עלים ועוד עלה, ככה כמו בציור. שי והאריה. איזו שמחה. מדביקות פסים שחורים לזנב, זה הכל בפרטים הקטנים. וזו גלויית ההשראה שלנו, כמו שאתן כבר יודעות ההשראה נמצאת בכל מקום. זו התוצאה המשמחת. סצנה שלמה של ג'ונגל אישי, נמר עץ ועלה. ואם אתן רוצות לנסות בעצמכן, ככה עושים את זה: מה צריך? בדי לבד בכל מיני צבעים. דבק טקסטיל למשל גוטרמן. מספריים. חוטי רקמה בצבעים שונים ומחט. איך עושים? מתחילים מהכנת הגוף, שהוא גם האצבעוני של בובת האצבע. מדפיסים את הדף עם הסקיצות שהכנתי, ממנו אפשר לגזור את החלקים השונים של הבובה. את חלקי הנייר מניחים על הלבד כמו שבלונה וגוזרים. גוזרים שתי קשתות, תופרים אותן יחד והופכים. וזה הבסיס של בובת האצבע. עכשיו גוזרים את הפנים ומתחילים להוסיף אליהן את הפרטים הקטנים שנותנים את האופי, אפשר להדביק לחיים, פיות ושפמים ואפשר גם לרקום. למשל חיוכים ועיניים קורצות. מדביקים את הפנים לגוף מצד אחד, ומוסיפים זנב מהצד השני. מחכים דקתיים שהדבק יתייבש ואפשר להתחיל לשחק ולדמיין. בשלב הראשון גוזרים ומכינים את כל החלקים לפי הדף עם האיורים שתוכלו למצוא בהמשך הפוסט. הכנת האצבעוני, הגוף של בובת האצבע. גוזרים שני חלקים זהים לפי השבלונה, תופרים, או מדביקים והופכים. בשלב הזה מדביקים את הזנב בגב הבובה, ומדביקים זה לזה את כל חלקי הפנים. לזכור, עדיין לא מדביקים את הפנים לגוף, יש עוד פרטים להוסיף. בעזרת חוט ומחט מוסיפים פרטים לפנים, עיניים עצומות עם ריסים ארוכים, אף שחור וכמה שערות על המצח. כל אלה גורמים לזאב שלנו להראות אמיתי ובעל אופי. זה גם זמן טוב להמציא לו שם. הכנת העץ עובדת באותה צורה של הכנת הגוף, מכינים את האצבעוני ומחברים אליו את חזית נוף העץ. פשוט מדביקים חתיכות של לבד בשני גוונים של ירוק. זה הזאב (הוא קצת עייף) ועצי הארז. את הדף הזה אפשר להדפיס ולהשתמש בו כשבלונה לעבודה. אחרית דבר, את הפוסט הזה כתבתי כבר די מזמן, לא מצאתי את הזמן לסיים אותו ונתתי לקשיים טכניים לעצור אותי, אבל כמובן שהמשכתי לחשוב עליו. בימי הסגר של הקורונה לשי ולי הייתה הזדמנות לחזור אליו מזווית קצת אחרת, למורן הגננת הנהדרת של שי יש מסורת בגן שנקראת "כוכב השבוע" בכל שבוע ילד אחר מביא לגן פעילות שהוא בוחר ומעביר אותה בעצמו. מורן שלחה לי הודעה שאם שי תרצה היא תוכל להעביר את כוכב השבוע שלה בווידאו לחברים בווטסאפ של הגן. מבחינת שי לא הייתה שאלה, היא כבר ידעה בדיוק מה היא רוצה ללמד את החברים לעשות, להכין בובות אצבע כמובן. אז ישבנו על הרצפה עם פיג'מה והכל, כי קורונה ולא מיהרנו לשום מקום וצילמנו הדרכה פשוטה לידי הגן. זה יצא כל כך מתוק שהייתי חייבת לשתף חלק. בשמי ובשם שי, מקוות שעשינו לכן חשק ליצור בובות אצבע מתוקות בעצמכן.